דברים פרק טז

פרשת המועדים ומינויי השופטים

חלוקת הפרק:

1. פסח –   א' – ח'
2. חג השבועות –  ט' – י"ב
3. חג הסוכות – י"ג – י"ז
4. פונה התורה אל העם ומצווה אותם – י"ח
5. התורה פונה אל השופט ומצווה אותו שלא יגרום לעיוות הדין – י"ט
6. התורה פונה לבעל הדין (האדם שעומד לדין) - כ'.
7. אסור מנהגי הגויים – אשרה ומצבה -                         כ"א – כ"ב

1. פסח. (א' – ח')

א'. "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים

       לילה"

ב'. "וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם"

ג'. "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים

      למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"

ד'. "ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון

      לבוקר"

ה'. "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שערך אשר ה' אלוהיך נותן לך"

ו'. "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש

      מועד צאתך ממצרים"

ז'. "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו ופנית בבקר והלכת לאוהלך"

ח'. "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך לא תעשה מלאכה"   

מועד החג ומצוות עיבור השנה. (רש"י, א')

הציווי "שמור את חודש האביב", אינו רק ציון סתמי של מועד החג, אלא מצווה לדאוג שתמיד יחול חג הפסח בחודש ניסן במועד של האביב, הוא זמן בישול התבואה. כיוון שכל השנה יש פיגור של 11 יום בין חודש ניסן (הנמנה לפי מחזור הלבנה), ובין מועד האביב (הנמנה לפי מחזור החמה), לכן יש לעבר כל שנתיים, שלוש שנים ולהוסיף חודש שלפניו, כדי שפסח יצא באביב ויוכלו להביא את קורבן העומר, כשהתבואה כבר מלאה.

הנימוק לחג הפסח – מועד יציאת בני ישראל ממצרים. (רש"י, א')

חג הפסח הוא זכר ליציאת מצרים, שהיתה למעשה ביום, כפי שנאמר: "בעצם היום" ומה שכתוב אצלנו,

"הוציאך בלילה" אינה הכוונה ליציאה, אלא למתן רשות. יציאה שניתנה על ידי פקודה בלילה.

מצוות קורבן הפסח.

1. סוג הקורבן ומינו – בשמות י"ב, נאמר: "מן הכבשים ומן העזים", ובפרקנו נאמר: "צאן ובקר",

    הכיצד? מפרש רש"י: צאן – כבש או עז לקורבן הפסח. ובקר – לא לקורבן הפסח, אלא לתוספת.

    כשיש הרבה מסובים בחבורה, מוסיפים קורבן חגיגה, מן הבקר, כדי שיוכלו כולם לשבוע מן הקורבן.

    זכר תמים בן שנה. (שמות י"ב, ה')

2. מקום שחיטת הפסח ואכילתו – מקום אשר יבחר ה', דהיינו ירושלים בלבד.

3. מועד שחיטת הקורבן ואכילתו – (פסוק ו', ראה גם רש"י),

    "בערב בבוא השמש מועד צאתך מארץ מצרים" לדעת רש"י: מדובר בשלושה זמנים חלוקים

    (ולא בזמן אחד), המתייחסים לשלוש פעולות שונות:

    א'. בערב החג כולו משש שעות ומעלה כשהשמש נוטה לערוב (וזהו מחצית היום), זובחים את קורבן

                 הפסח במקדש.

    ב'. כבוא השמש, דהיינו לאחר שקיעת החמה אוכלים את הקורבן בחבורה.

    ג'. מועד צאתך עם עלות השחר, הנותר מן הפסח אסור באכילה ויש לשרפו (לאחר צאת החג) והמותיר

                        מן הבשר, עובר על איסור לא תעשה של "בל תלין" (ד').

4. צורת אכילת הפסח – מצווה לאכול את הפסח צלי אש עם מצות ומרורים (שמות י"ב), ואסור לאוכלו

    נא (צלוי למחצה) או מבושל במים. מה שכתוב כאן, "ובשלת ואכלת" (ז') מסביר רש"י, שהכוונה

    לצלייה, שגם הוא קרוי בישול. את קורבן הפסח יש לאכול בחבורה ואין להוציאו חוץ לחבורה ואין

    לשבור את עצמות הקורבן, משום בזיון, אלא יש לשורפם יחד עם הנותר (שמות י"ב).

5. מי רשאי לאכול את הפסח – לא נזכר בפרשתינו, אך נזכר בשמות י"ב, - גוי אסור באכילה וכן

    יהודי שלא נימול או נטמא ונתנה לו הזדמנות שניה לאכול בפסח שני י"ד אייר – במדבר ט'.

מצוות אכילת מצה – רש"י פסוק ח', מציין סתירה במספר הימים החייבים באכילה מצה. בפרקנו (ח'),

כתוב: "ששת ימים תאכל מצות", ובפסוק ח' כתוב: "שבעת ימים תאכל מצות", מכאן למד רש"י שתי הלכות חשובות המבדילות בין היום הראשון לשאר ימי החג.

1. ביום הראשון אוכלים מצות מקמח העשוי מהחיטה הישנה בלבד (שגדלה לפני שנה) ואילו בשאר ששת

    ימי החג, מותר לאכול מצות מקמח של התבואה החדשה שגדלה עד לט"ז בניסן. "שבעת מן הישן וששה

    מן החדש", אסור באכילת התבואה החדשה לפני ט"ז בניסן, מועד הנפת העומר.  

2. ביום הראשון חובה לאכול מצה ובשאר ששת הימים רשות בלבד. כלומר, יכול להסתפק במזון שאינו

    חמץ. רש"י למד זאת על פי אחת מי"ג מידות שבהם נלמדת התורה "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן

   הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". "ששת ימים תאכל מצות

   וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה", היום השביעי היה כלול בכלל של כל

   הימים ופוטרת אותו מאכילת מצה. מכאן שכוונת התורה ללמד על כל שאר הימים,שפטורים מחובת

   אכילת מצה מלבד היום הראשון, שנתנה בו אזהרה מפורשת ומיוחדת, שמות י"ב: "בערב תאכלו מצות".

איסור חמץ כולל איסורים. - 1. בל יראה - פסוק ד'

2. בל ימצא – שמות י"ב, ט"ו – "והאוכל עונשו כרת"

איסור מלאכה – ביום הראשון של חג הפסח, אסור במלאכה (שמות י"ב) והיום האחרון אסור (ח') ואילו

                       הימים שבניהם, נקראים חול המועד ומותרים במלאכה (בהגבלה).

"עצרת לה'" – מסביר רש"י בשני דרכים: 1. לעצור, להפסיק ממלאכה.

2. לשון התכנסות לצורך אכילה, שתייה ושמחה.

                       וכן בשופטים י"ג, "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים"

פסח מצרים ופסח דורות – הפרשה שלנו עוסקת בפסח לדורות. בשמות י"ב, מזכירה התורה גם את

                                     מצוות פסח במצרים.

פסח מצרים: 1. נמשך יום אחד.

2. את דם הקורבן מזים על המזוזות.
3. יש לשמור את השה המיועד, ארבעה ימים קודם הפסח בבית.
4. יש לאוכלו בחיפזון.
5. מותר לעשות בו מלאכה.
6. מקום אכילתו ושחיטתו, בכל מקום שבו יש חבורה.

                     כל הפרטים האלה, אינם נוהגים בפסח לדורות.

2. חג השבועות. (ט' – י"ב)

ט'. "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות"

י'.  "ועשית חג שבועות לה' אלוהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלוהיך"

י"א."ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום

        והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם"

י"ב."וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית אל החוקים האלה"

תקופת החג ומועדו – החג החל ביום ו' בסיוון, שבעה שבועות מ-ט"ז בניסן, שהוא יום קצירת העומר

(שאז מתחילים לקצור את התבואה החדשה), שנאמר: "מהחל חרמש בקמה" ולכן קרוי חג השבועות.

כמוכן סיימו בדרך כלל, בתקופה זו את קציר החיטים והביאו בשבועות, מנחה מקציר חיטים שנקראת,

"ביכורי קציר חיטים", או "מנחה חדשה" (היא מנחת שתי הלחם) ולכן קרוי החג גם, חג הקציר וביום הביכורים.

ספירת העומר – חג שבועות חג מתן תורה – התורה מצווה לספור שבעה שבועות החל:

"ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה" (ויקרא כ"ג), הכוונה להתחיל ולספור את העומר ממחרת חג הפסח, יו"ט ראשון של פסח (שבת = חג שבו שובתים ממלאכה), דהיינו מ-ט"ז בניסן, שבו מקריבים קורבן העומר להתיר את התבואה החדשה, עד לחג השבועות החל ביום החמישים.

מטרת הספירה לפי חז"ל, להכין את העם לקראת מתן תורה, שחל בחג השבועות (בט"ז בניסן – תחילת הספירה, הביאו מנחת העומר, משעורה החדשה. ואילו מהחת שבועות מן החיטה).

שמחת הנזקקים והעניים – רגל מהווה אחת ההזדמנויות שבו אפשר וצריך לשתף את העני, בשמחת החג.

רש"י, י"א: מבחין כאן בהקבלה יפה – אם אתה משמח את ארבעת הנזקקים שלי: גר, לוי, יתום ואלמנה –

אף אני משמח את הארבעה שלך: בנך, בתך, עבדך ואמתך – כך תהיה השמחה קיימת בכל שכבות העם.

הבאת ביכורים – עונת הביכורים שכל אדם מביא משדהו ומכרמו לבית ה', מתחילה בחג השבועות, שנאמר: (שמות כ"ג) "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך". עונת הבאת הביכורים נמשכת עד חג הסוכות ובדיעבד עד חג חנוכה. הפירות ניתנים לכוהן, האוכל אותם בטהרה (במדבר י"ח), בעת הבאת הביכורים נאמר הקטע בדברים כ"ו, א' – י"א הנקרא: "וידוי ביכורים". במשנה נקרא חג השבועות בשם – עצרת.

3. חג הסוכות. (י"ג – י"ז)

י"ג. "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך"

י"ד. "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך"

ט"ו. "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל

         מעשה ידיך והיית אך שמח"

ט"ז. "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג

         הסוכות ולא יראה את פני ה' ריקם"

י"ז. "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך"

תקופת החג ומועדו – "חמישה עשר לחודש השביעי הוא חודש תשרי" (שמות ל"ד, ויקרא כ"ג), חל בתקופת האסיף שאז אוספים את הפירות לבית או למחסנים מן השדה ולכן החג נקרא בתורה חג האסיף.

בפי חז"ל במשנה, מכונה הרגל בשם סתמי – חג.

מצוות החג – מצוות ארבעת המינים ומצוות ישיבה בסוכה, הנמשכת שבעה ימים (ויקרא כ"ג), יש דגש מיוחד לשמוח בחג הזה: "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (חוזר שלוש פעמים) ומשום כך קרוי החג בתפילה, "חג הסוכות זמן שמחתנו", כמו כן מצווה לשתף בשמחת החג את הלוי והגר , היתום והאלמנה.

אסור מלאכה ביום הראשון בלבד (ויקרא כ"ג), שאר ששת הימים מותרים במלאכה (חלקית) ונקראים חול המועד.

חג שמיני עצרת – סמוך לחג סוכות, ביום השמיני חל "שמיני עצרת", שיש בו מעמד עצמאי ואינו קשור

לחג הסוכות ונקרא "עצרת", על עפ"י נאמר עליו בתורה, "וביום השמיני מקרא קודש... היא עצרת"

(ויקרא כ"ג), כיוון שחל ביום השמיני, מיד לאחר סוכות קראוהו חז"ל "שמיני עצרת", יום זה הוא יום טוב ואסור במלאכה, חג זה קרוי גם בשם, "שמחת תורה".

מצוות המשותפות לשלוש רגלים.

1. מצוות עליה לרגל (פסוק ז') – מצוות עשה - לעלות בשלושה רגלים: פסח, שבועות וסוכות לבית

                                                                  המקדש, למקום הנבחר.

2. מצווה על היחיד להביא קורבנות בעת עלייתו לרגל –

    א'. שלמי חגיגה – "שלוש רגלים תחוג לי בשנה..." (שמות י"ב, שמות כ"ג)

    ב'. שלמי שמחה – "ושמחת לפני ה'" (דברים ט"ז)

    ג'. עולת ראיה – "ולא יראה פני ה' ריקם" (דברים ט"ז, ט"ז)

מה מחדשת התורה בפרשת הרגלים בפרקנו? (הנושא נזכר בשמות י"ב, כ"ג, ל"ד וויקרא כ"ג)

מגמת התורה בפרקנו, להדגיש את עניין העליה לרגל והשמחה במקום, אשר יבחר ה'. לכן לא נזכר זמני החגים, פרטי המצוות וענייני הקורבנות. כן לא נזכרו החגים: רוה"ש ויוה"כ, שאינם קשורים לעליה לרגל, לעומת זאת בפרקנו יש ציון של תאריך החג, על פי תקופות השנה המדגישות את הצורך, להודות לה' על מתנות הטבע, באמצעות קורבנות ושאר מצוות החג (ספורנו, ט"ו, י"ט) ולכן לא הזכיר, באיזה חודש ובכמה בחודש, אלא האביב, השבועות והאסיף.

רמב"ן, ח': ולא הזכיר ביום הראשון אסור מלאכה ולא בשבועות ובסוכות ולא הזכיר מצוות לולב ביום הזכרון ובעשור לחודש, כי בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה בשלוש רגלים, לשמוח ולהודות על הטוב אשר גמלנו (לכן גם לא פרט כאן את קורבנות החג), המאפיין את ספר דברים, היא הדגשת המקום אשר יבחר ה' לעם הנכנס לארץ.

משמעות הביטוי "והיית אך שמח" – 1. רש"י: הבטחה – ברכה.  2. אב"ע: א'. ברכה. ב'. מצווה.

פירוש המילה "אך" – 1. ספורנו: רק שמח, ללא עצב.  2. רש"י: לרבות יו"ט אחרון לשמחה.

3. אב"ע: שהשמחה תמלא אותך.

הקשר בין פרשת המועדים לפרשת הבכור שלפניה (ע"פ פסוק א')

התורה מונה מתוות הקשורות "למקום אשר יבחר ה'", לכן אחרי המעשר השני מזכירה התורה, שגם את הבכור יש להביא לשם ואח"כ מזכירה עניין החגים, שחייבים לקיים במקום אשר "יבחר ה'".

4. פונה התורה אל העם ומצווה אותם. (י"ח) (רש"י)

י"ח. "שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט

         צדק"

     א'. למנות שופטים בכל עיר – ועיר שנאמר "תתן לך בכל שעריך" (שערך – עירך), כיוון שבד"כ

          ישבו השופטים ברחבה של שער העיר. (בדברים ט"ז, י"ז שעריך = פתחיך)

     ב'. למנות שופטים לכל שבט – ושבט שנאמר: "לשבטך" (לפי רש"י, יש לחבר את המילה לשבטיך

         למשפט "אשר ה' אלוהיך נותן לך – לשבטך")

     ג'. למנות שופטים מומחים – וצדיקים לשפוט בצדק , "ושפטו את העם משפט צדק" (י"ח)

     ד'. למנות שוטרים – שיוציאו לפועל את מה שהשופטים פסקו, שנאמר: "ושוטרים תתן לך" (י"ח)

5. התורה פונה אל השופט ומצווה אותו שלא יגרום לעיוות הדין. (י"ט)

י"ט. "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי

         צדיקים"   

1. בעת פסק הדין – לא יטה את הדין לצד שאינו צודק, שנאמר: "לא תטה משפט"
2. בעת שמיעת הטענות – לא יתייחס בצורה בלתי שווה לבעלי הדין ויגלה העדפה לצד אחד, שנאמר:

         "לא תכיר פנים" כלומר, לא תיצור העדפה לפני – פנים.

3. לפני פתיחת המשפט – לא לקחת שוחד, אפילו כדי לשפוט צדק (רש"י, י"ט) הטעם: "כי השוחד

         יעוור עיני חכמים". עיוור – עיוורון רוחני, עיוורון בשיקול הדעת. "ויסלף דברי צדיקים",

         דברי צדיקים – דברי צדק. דברים צודקים (אין התואר צדיק מכוון לשופט או לבעל הדין).

6. התורה פונה לבעל הדין. (כ')

כ'. "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך"

1. עליו להקפיד לבחור בי"ד שדייניו סמוכים לדין וידועים כברי סמכא הבקיאים בדינים.
2. הבטחת שכר "למען תחיה וירשת", לפי רש"י (כ'): מכוונת ההבטחה למינויי דיינים "שופטים

        ושוטרים תתן לך" (י"ח) ולא לבעלי הדין, "צדק צדק תרדוף". ע"י מינויי דיינים, יהיה צד בארץ

        ואז לא יגלו ישראל מארצם, אלא ישבו בשלום על אדמתם.

    מקורות נוספים בתורה העוסקים בענייני משפט:

1. שמות י"ח, כ"א – כ"ב: תכונות השופטים ותפקידם וכן בדברים א', ט"ז.
2. שמות כ"ג, ו' – ח': אסור הטיית הדין וקבלת שוחד.
3. ויקרא י"ט, ט"ו: אסור העדפת בעל דין אחד על חברו.
4. במדבר י"א, י"ז: מנויי 70 זקנים (הסנהדרין), ע"י משה רבנו בפקודת ה'.

 אסור מנהגי הגויים – אשרה ומצבה. (כ"א – כ"ב)

כ"א. "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך אשר תעשה לך"

כ"ב. "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך"

1. אסור נטיעת אשרה – אסור ליטע אילן, כדי לעבדו לעבודה זרה. אילן כזה מכונה "אשרה".

         רש"י: מבחין בפסוק בשתי מצוות שונות:

1. "לא תיטע לך אשרה" – אסור לנטוע אילן המיועד לע"ז, בכל מקום.
2. "וכל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך" – אסור נטיעת אילן מכל סוג ליד המזבח, אעפ"י

                                                                       שכוונותיו לשמים.

        רמב"ן: זהו משפט נסמך וכולל אסור אחד, אסור לנטוע אילן מכל סוג, ליד המקדש או המזבח, כיוון

                  שכך נהגו עובדי ע"ז, במקדשים שלהם.

2. אסור להקים מצבה – מצבה – מזבח העשוי מאבן אחת. מזבח – בנוי מהרבה אבנים.

                                      "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה'" (כ"ב)

        רש"י: אסור להקריב על מצבה, מפני מנהג הכנענים. בימי האבות היתה אהובה ועתה נאסרה.

        רמב"ן: אסור הצבת מצבה על פתח בית ה', כדרך עובדי ע"ז.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי