הדפס תוכן

דברים פרק יד

חלוקת הפרק:

1. אסור גדידה וקרחה (מנהגים אסורים) - א'  -  ב'.
2. אסור אכילת בעלי חיים טמאים (מאכלים אסורים) - ג'  -  כ'.
3. א'. אסור אכילת נבילה (מאכלים אסורים)                                 -    כ"א.

    ב'.  אסור אכילת בשר וחלב (מאכלים אסורים)

4. מעשר שני (דיני מעשרות, מצוות התלויות בארץ) - כ"ב-כ"ז.
5. בעור מעשרות ומעשר עני (דיני מעשרות, מצוות התלויות בארץ) - כ"ח-כ"ט.

 

1. איסור גדידה וקרחה. (א' – ב')

  א'.  "בנים אתם לה' אלוהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת"

  ב'.  "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני

          האדמה"

 

     מהות האיסור: (רש"י, א')

     אסור לאדם לשרוט את בשרו בעת צערו על מות אחד מיקיריו, כדרך שנוהגים לעשות הגויים.

     שנאמר: "לא תתגודדו". גדידה –  שריטה עמוקה בבשר. אסור גם לתלוש שערות ראשו בעת צערו

     על מות אחד מיקיריו, שנאמר: "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". קרחה – תלישת שיער הראש.

     למרות שהאיסור כאן מגביל את האיסור לשערות הראש שבין העיניים, לומדים חז"ל מן האיסור

     המקביל בויקרא לגבי הכוהנים, שהאיסור חל על כל שיערות הראש. לגבי הכוהנים נאמר

     בויקרא כ"א,ה': "לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרט שרטת", מתוך הכתוב כאן מובן

     שהכתוב לגבי הכוהן, מדבר על מקרה של צער על מות קרובו של הכוהן ולומדים אנו משם שני דברים

     חשובים להסבר הכתוב שלנו (המדבר בישראל):

     א'. גדידה – היא שריטה.

     ב'. בין עיניכם – מייחס לכל שיערות הראש ולא רק לחלק הקדמי של הראש (פדחת). זאת למדים ע"פ

          המידה, גזירה שווה: קרחה – קרחה.

      הערה: כיוון שאיסור זה נזכר כבר לגבי כוהנים, מסביר הרמב"ן שזוהי מצווה מבוארת ולא מצווה

                מחודשת. חז"ל מסבירים שהאיסור כולל גם העושה זאת לצרכי עבודה זרה ולא רק למת, כך

                נהגו עובדי עבודה זרה, לצרכי פולחנם. (דוגמא: מל"א, י"ח)

 

      הנימוק לאיסור. (רש"י, א' – ב')

1. "בנים אתם לה' אלוקיכם"(א')

          רש"י:   כיוון שאתם בנים של ה', עליכם לשמור על מראה חיצוני נאה.

          ראב"ע: כיוון שאתם בנים של ה' עליכם להאמין בצדק האלוקי.

2. "כי עם קדוש אתה לה'" (ב')

          ראב"ע: אתם עם מיוחד ונבדל משאר העמים.

3. "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה"

          אתה נבחרת ע"י ה' מיתר העמים, כמו אוצר חביב (סגולה) ומיוחד שלא ימצא כמוהו.

          רש"י: מבחין בין הנימוק השני לנימוק השלישי ומסביר, שהנימוק השני "כי עם קדוש", תולה את

                   סיבת הבחירה לאבות. (קדושת עצמך בזכות אבותיך) ואילו הנימוק השלישי "ובך בחר ה'",

                   פונה לכל אחד ואחד מישראל ותולה סיבת הבחירה באדם עצמו ובמעשיו.

         ראב"ע: מוסיף אם אתם עם קדוש, אין ראוי שתטמאו את הנפש.

2. איסור אכילת בעלי חיים טמאים. (ג' – כ')

   ג'.  "לא תאכל כל תועבה"

   ד'.  "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים"

   ה'.  "איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר"

   ו'.  "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו"

   ז'.  "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת ואת

          השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם"

  ח'.  "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם ומבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא

         תגעו"

  ט'.  "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו"

  י'.  "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם"

  י"א."כל ציפור טהורה תאכלו"

  י"ב."וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה"

  י"ג."והראה ואת האיה והדיה למינה"

  י"ד."ואת כל עורב למינו"

  ט"ו."ואת בת היענה ואת התחמס ואת השחף ואת הנץ למינהו"

  ט"ז."את הכוס ואת הינשוף והתנשמת"

  י"ז."והקאת ואת הרחמה ואת השלך"

  י"ח."והחסידה והאנפה למינה והדוכיפת והעטלף"

  י"ט."וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו"

  כ'.  "כל עוף טהור תאכלו"

      בשלב הפתיחה מציגה התורה את גישתה לאכילת המאכלים האסורים המפורטים בהמשך: "לא תאכלו

      כל תועבה" (ג'), דהיינו מאכלים האסורים בעיני ה'. רמב"ן מסביר: כי מאכלים אלה נתעבים לנפש

      טהורה, דהיינו הם פוגמים בשלמות הנפש ויוצרים עובי ואטימות בנפש האדם.

 

      קבוצת הבהמות והחיות – סימני הכר בין המותרים והאסורים באכילה. (ד' – ח')

      מצויים כמה סימני הכר, להבחין בין בהמות אסורות לאלה המותרות:

      א'. רשימת שמות של בעלי חיים טהורים המצויים בעולם. התורה מביאה רשימה של 10 סוגי בהמות

          וחיות טהורות לאכילה (ד' –ה'). כל בהמה שסוגה אינו נזכר בכתוב, הרי היא טמאה לאכילה, אולם

          כיום לא ניתן לזהות בוודאות מלאה, עשרת הסוגים הנזכרים בכתוב ויש צורך בסימנים נוספים.

      ב'. סימני הכר מיוחדים המצויים בבהמות טהורות - רש"י, ו':

1. מפרסת פרסה – רגל הבהמה מסתיימת בפרסה. (חומר קרני קשה).
2. מחולקת במרכז לשני חלקים, שוסעת שסע. מבנה כף הרגל מחולק לשניים.
3. מעלה גרה בבהמה במסגרת תהליך עיכול המזון, חוזר המזון מן הקיבה אל פי הבהמה ונטחן פעם

              נוספת.

      ג'. שמות היוצאים מן הכלל, בדרך כלל יש שתי אפשרויות: אין לבהמה סימני טהרה כלל,  יש לה כל

          סימני הטהרה. אולם מצויים ארבעה בעלי חיים שיש להם סימן טהרה אחד בלבד, והם: הארנבת,

          השפן, החזיר והגמל. באחד מסימני הכשרות בלבד, בוודאי היה לו גם את הסימן השני ומותר לאכלו.

 

 

 

 

 

     איסור בנגיעה בנבלת בעלי חיים. (רש"י, ח')

     מלבד האיסור לאוכלם, מוסיפה התורה לגבי בעלי חיים שאינם כשרים, גם איסור נגיעה בגופם לאחר

     מותם, כל הנוגע בגוף הבהמה או החיה שמתה, נחשב כטמא. רש"י ע"פ חז"ל מסביר, שאיסור זה חל על

     כל ישראל רק בעת העלייה לרגל,כיוון שאז עולה האדם לבית המקדש וכל הנכנס למקדש כשהוא טמא,

     חייב כרת. אבל בכל ימות השנה, אין טומאת המגע נחשבת כאיסור לגבי ישראל. לעומת זאת הכוהנים   

     מוזהרים כל ימות השנה להיות טהורים, כיוון שתפקידם לשרת את ה' ולא ישראל.

     קבוצת הדגים – סימני הכר של דגים טהורים לאכילה. ט' – י')

     סימני ההיכר של דגים טהורים, הם: 1. סנפיר (אמצעי תנועה במים).

2. קשקשת (כיסוי לגוף הדג).

     לפי דברי חז"ל – כל דג שיש לו קשקשת, בהכרח יש לו גם סנפיר.

 

     קבוצת העופות – סימני הכר בין המותרים והאסורים באכילה. (י"א – כ')

     מצויים כמה סימני הכר, להבחין בין המותרים והאסורים:

     א'. רשימה שמית של 24 סוגי עופות טמאים המצויים בעולם.

         הערה: לגבי הבהמות מסרה התורה רשימה של הטהורות, כיוון שהן מעטות מן הטמאות, אבל לגבי

                   העופות מסרה התורה רשימה של הטמאות, כיוון שהן מועטות מן הטהורות.

     ב'. כיום לא ניתן לזהות במציאות את סוגי העופות הנזכרים בתורה, לפיכך נתנו חכמים סימני הכר

         מיוחדים המאפיינים את העופות הטמאים:

1. דורס – אוכל בשר בעלי חיים בעודו יש בו חיים.
2. נעדר אצבע יתרה, החלק האחורי של הרגל.
3. נעדר זפק - (זפק – מחסן המזון המצוי בצוואר העוף).
4. קורקבן (קיבה) לא נקלף (עור הקיבה לא נקלף בקלות).

         אולם גם סימנים אלה שנויים במחלוקת חכמים, לפיכך קבעו חכמים את הכלל הבא: "עוף טהור אינו

         נאכל אלא במסורת", כלומר: לגבי העופות מסתמכים אנו על המסורת שהועברה אלינו מדור לדור,

         לגבי עופות מוכרים וידועים לנו כמותרים לאכילה, כגון: תרנגול, יונה, אווז וכד'.

 

    קבוצות נוספים של בעלי חיים הנזכרים במקבילה בויקרא י"א.  

    בויקרא י"א, אוסרת התורה לאכילה גם את שרץ הארץ ושרץ העוף, מלבד ארבעה סוגים ממשפחת

    הארבה, שלא ניתן לזהותם בוודאות כיום. (ארבה, סלעם, חרגול, חגב).

    לפי ויקרא, שרץ מותר: 1. יש לו ארבע רגלים. 2. יש לו ארבע כנפיים. 3. כנפיו מכסים רוב גופו.

4. יש לו שני כרעים לנתר.

   

3. איסור אכילת נבלה. (כ"א)

  כ"א."לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לה'

           אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו"

        נבלה – בעל חיים שמת ללא שחיטה או שנפסלה שחיטתו.

        טרפה – בעל חיים שנפגי מחיית טרף או שיש לו מום המביא למיתה ועדיין הוא חי, נאסרה אכילתו

                   אפילו אם נשחט כהלכה. (שמות כ"ב)

 

     הקף איסור אכילת נבלה.

     התורה אוסרת אכילת הנבלה, אך מתירה להנות מן הנבלה בדרכים כרוכים באכילה, כגון: למכור הנבלה

     לגר, תושב נוכרי המותרים באכילתה, או להנות מהעור, או לתת את הבשר לכלב וכדו'. שנאמר: "לגר...

     תתנה ואכלה או מכור לנכרי..."

     טיבו של הגר הנזכר בפסוק כ"א.   (רש"י)

     בתורה ישנם שני סוגי גרים:

1. גר תושב – גוי המתגורר בארץ קבוע וקבל על עצמו 7 מצוות בני נח.
2. גר צדק – גוי שהתגייר וקבל על עצמו המצוות כיהודי לכל דבר.

    בפסוקינו הכוונה לגר תושב, שלא חל עליו איסור נבילה.

 

    הנימוק "כי עם קדוש אתה". (רש"י)

    את האיסור מנמקת התורה באומרה "כי עם קדוש אתה", נימוק זה ניתן כבר קודם (ב'), לגבי איסור

     גדידה וקורחה, שמשמעותו שעם ישראל נבדל ומיוחד משאר הגויים. המכנה המשותף לאיסור גדידה

     וקרחה הנזכרים בראשית הפרק לאיסורי מאכלים אסורים הכלולים גם בשר וחלב שבהמשך הוא שכולם

     יוצרים הבדל בולט בין היהודי לבין הגוי כדברי ראב"ע (פסוק א'), ויתר מזאת מאכלים אלו מטמאים את

     הנפש ואין ראוי לעם קדוש לאוכלם. רש"י לפי חז"ל מפרש את המושג "קדוש", במובן של פרישות

     וצמצום הדברים המותרים לך. כלומר, גם בדברים המותרים יש המחמירים ונוהגים בהם איסור ליתר

     זהירות. ואתה מצווה לכבד את זהירותם ואל לך לזלזל בהם ולהתיר אסורים".

 

     איסור בשר וחלב. 

     התורה אוסרת תערובת בשר וחלב שנאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (כ"א), ואף שכתוב "גדי בחלב

     אמו", מתכוונת התורה לבשול כל סוגי הבשר, ולא רק לבשר גדי וכן לחלב כל הבהמות ולא רק לחלב

     האם של אותו גדי, אלא שנקטה התורה בדוגמא זו, שכן הבישול המקובל באותה תקופה לבשל בשר בחלב.

     (רמב"ן)

 

     הביטוי "לא תבשל גדי בחלב אמו" מופיע בתורה שלוש פעמים.

1. בפרקנו. 2. שמות כ"ג, י"ט.          3. שמות ל"ד, כ"ו.

 

     מחזרה משולשת זו לומדים חכמים שתי הלכות חשובות:

     א'. שלוש פעמים נאמר "גדי" ללמדנו שיש שלוש סוגי בעלי חיים, שאיסור בשר בחלב לא חל עליהם:

1. חיה טהורה לאכילה מותרת עם חלב, אלא חכמים אסרוהו משום גזרה.
2.   עוף מן התורה מותר עם חלב, אלא שחכמים גזרוהו ואסרוהו.
3. בהמה טמאה האוכלה עם חלב עובר רק על איסור אכילת הבשר לבד.

     ב'. שלוש פעמים נאמר "לא תבשל" ללמדנו שיש שלוש צורות שימוש אסורות:

1. איסור בשול. 2. איסור אכילה.    3. איסור הנאה – למכור לגוי או לתת לבעל חיים.

 

    טעם איסור בשר בחלב.  

    יש לכך מספר טעמים: 1. "כי עם קדוש אתה", כפי שהסברנו לגבי נבלה ובעל חיים טמאים לאכילה.

2. ערבוב המינים פוגם בשלמות העולם בדומה לאיסור כלאיים.

   בעולם שברא ה' הוא שיש שלמות. נסיון להרכיב תערובת חדשה, פוגעים בשלמות ובמראה שהבריאה, כפי

   שיצא מתחת יד ה', אינה מושלמת. לא תמיד מבינים בני האדם טיב השלמות שבבריאה. (ספר החינוך)

 

   פרשיות מקבילות איסור אכילת בעלי חיים טמאים בדברים י"ד ובויקרא י"א.

ויקרא י"א	דברים י"ד.	סיבת ההבדל לפי רמב"ן (ג') ורש"י
	"לא תאכל כל תועבה" (ג)	להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש טהורה. (רמב"ן)
"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל..."	"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל"	השסועה בריה הוא שיש לה שני גדין ושתי שדראות. (ז) והראה היא ראה, היא איה, היא דיה, הזהירך בכל שמותיה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק (רש"י) (י"ג) "ולמה נשנו"? בבהמות מפני השסועה ובעופות מפני הראה שלא נאמרו בת"כ (תורת כוהנים) (ז)
"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לא כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" ---------------------------------- "וכל שרץ העוף ההולך על ארבע  שקץ הוא לכם" פרוט סוגי השרצים האסורים: שרץ המים, שרץ הארץ, שרץ העוף.	"כל עוף טהור תאכלו"     -----------------------------------   "וכל שרץ עוף טמא הוא לכם לא יאכלו". (י"ט) הזכרת שרץ העוף בלבד בצורה כללית.	ובספרי אמרו: ר' שמעון אומר: "כל עוף טהור תאכלו, אלו חגבים טהורים. ------------------------------------ "וכל שרץ העוף אלו חגבים טמאים". (רמב"ן) ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש, כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקיפות. (רמב"ן)
"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כ"ב) (ויקרא ז', כ"ד)	"לא תאכלו כל נבלה" (כ"א)	ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה, אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכלו.
	"כל צפור טהורה תאכלו". (י"א)	צפור טהורה תאכלו: להתיר משולחת שבמצורע – רש"י.

 

 

4. מעשר שני. (כ"ב – כ"ז)

   כ"ב."עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה"

   כ"ג."ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות

           בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים"

   כ"ד."וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו

           שם כי יברכך ה' אלוקיך"

   כ"ה."ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו"

   כ"ו."ונתתה הכסף בכל אשר תאווה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וכל אשר תשאלך נפשך ואכלת

          שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך"

   כ"ז."והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך"

 

        סוגי המעשרות: 1

1. תרומה גדולה. 2. מעשר ראשון.   3. תרומת מעשר.   4. מעשר שני.   5. מעשר עני.

 

 

        באיזה מעשר מדובר בקטע שלנו? (רש"י כ"ג)                                         

        מדובר במעשר שני – לא יתכן לאמר שמדובר במעשר ראשון, מהסיבות הבאות:

1. כבר נזכרו דיניו בספר במדבר י"ח.
2. שם כתוב שיש לתת אותו ללוי האוכל בכל מקום ואילו בפרקנו כתוב שרשאי הישראלי עצמו

            לאוכלו, אבל רק בירושלים.

        מה הקשר בין פרשת מעשר לפרשה הקודמת "לא תבשל גדי בחלב אמו"? (סמיכות עניינים)

        רש"י: (כ"ב) אם לא תביאו מעשרות כראוי, יגרום ה' לתבואה שתתייבש כשהיא עדיין קשורה לקרקע

                 ונמצאת כביכול עדיין בבטן האם, כמו הגדי הנמצא בבטן אמו.

 

       עונת ההפרשה של המעשר השני.

       א'. בארבע משנות השמיטה:  ראשונה,  שנייה,  רביעית  וחמישית.

       ב'. "שנה שנה" (רש"י, כ"ב) מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן, כגון: מפרות שנה שנייה על

           פרות שנה ראשונה.

 

      שעור ההפרשה.

      עשירית ממה שנשאר לאחר נתינת התרומה והמעשר הראשון, שנאמר: "עשר תעשר" (כ"ב)

 

      המינים החייבים בהפרשת מעשר שני.

      מהתורה דגן (תבואה), תירוש (יין) ויצהר (שמן). (כ"ג)

      מדרבנן חייבים שאר מיני הצומח.

 

      מה עושים הבעלים בחלק המופרש?

      קיימות שתי אפשרויות:

      א'. להביא את הפרות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה. (כ"ג)

      ב'. לפדות בבית את הפרות בכסף, הפרות הופכים לחולין ואת הכסף מוציאים בירושלים (כ"ד, כ"ו).

          יש לברך לפני הפדיון ואם בעל הפדיון עצמו פודה פרותיו(ולא הסוחר או הקונה), חייב להוסיף על

          ערך הפדיון חומש 20%, כמו שנאמר: "ואם גאל איש מעשרו חמישתו יוסף עליו" (ויקרא כ"ז)

          (יגאל – יפדה).

 

      הסיבה למתן אפשרות לפדות את המעשר בכסף.  

      כיוון שלעיתים קשה להביא את הפרות עצמם לירושלים מהסיבות הבאות:

      א'. הדרך לירושלים לוקחת זמן רב "כי ירבה ממך הדרך".

      ב'. משא הפרות כבד מדי  כתוצאה מברכת ה' "כי לא תוכל לשאתו".

      ג'. המרחק לירושלים רב מדי "כי ירחק ממך המקום".

 

      מה רשאים לקנות בכסף הפדיון שמביאים לירושלים.   

      התורה מציינת את הדבר בשלוש צורות: (רש"י, כ"ו)

      א'. באופן כללי: "ונתת הכסף בכל אשר תאווה נפשך" -   כלל 

      ב'. באופן מפורט: "בבקר ובצאן, ביין ובשכר"           -    פרט

      ג'. באופן כללי: "בכל אשר תשאל נפשך"                 -    כלל

      במקרה זה קבעו חכמים את הכלל הבא: "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא בעין הפרט", כלומר הפרטים 

      "בקר", "צאן", "יין ושכר" הם דוגמאות בלבד לכל מאכל הדומה להם בתכונותיו ורק מה שהוא כעין

      הפרטים מותר לקנותו.  

       התכונות הנדרשות הם:

1. דבר הנולד מן הדומה לו. (ולד).  2. גדל באדמה וניזון ממנה.     3. ראוי למאכל אדם.

       לכן אי-אפשר לקנות בכסף הפדיון:

1. מים ומלח שהם לא בבחינת נולד.
2. לא דגים הגדלים במים.

       3.לא כמהין ופטריות הניזונים כידוע מהאוויר ולא מהקרקע ולא דבר שאינו ראוי למאכל אדם.

       הערה: זוהי אחת המידות מי"ג מידות של ר' ישמעאל, שבאמצעותן נלמדת התורה שבע"פ.

 

      הנימוקים למצוות מעשר שני.

      "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (כ"ג)

      ספורנו: כי במקום הנבחר יהיה בי"ד גדול להורות ולהבין בין ומשפט לעם.

      רמב"ן: כי הכוהנים והשופטים המצווים שם ילמדו את העולה חוקות ה', מצוותיו ותורתו.

 

      קיום המצווה כיום.

      המצווה נוהגת גם כיום, אך לפי אפשרות ב' בלבד. (פדיון) פודים את הפרות בשיעור המינימלי המותר-

      בפרוטה (שהיא כ – 3 – 4 אג'), בתוספת חומש לבעלים ומשמידים את הכסף שאסור בהנאה. יש לברך

      לפני פעולת הפדיה.

 

      שמירת זכויות הלוי. (כ"ז)

      התורה מזהירה בפרשת מעשר שני, לא לשכוח את מתן המעשר הראשון ללוי, אף שסה"כ תהיה כמות

      הנתינה גדולה. (מעשר שני 10% + מעשר ראשון 10% = סה"כ 20% מכלל הפרות).

      רש"י: החיוב לתת מעשר ללוי, לא חל על לקט שכחה ופאה (מתנות עניים) והפקר, כיוון שגם בדברים אלו

               יש ללוי "חלק ונחלה".

    

5. מצוות מעשר עני ומצוות בעור מעשרות. (כ"ח – כ"ט)

        כ"ח."מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך"

        כ"ט."ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען

                יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה"

 

        מצוות בעור מעשרות.  (רש"י, כ"ח – כ"ט)

        מאחר והיו אנשים שלאחר ההפרשה, שכחו או לא טרחו למסור את המעשרות ליעדם (לכוהן, ללוי או

        לירושלים), קבעה התורה כל שלוש שנים (בשנה הרביעית ובשנה השביעית לשמיטה), לבדוק אם נותרו

        מעשרות בבית ולבער כלומר, לסלק אותם ע"י נתינתם ללוי ולכוהן כנדרש או לשרוף אותם. לאחר בעור

        המעשרות, עולה האדם לירושלים ואומר "וידוי מעשר", קטע הכתוב בדברים כ"ו, י"ג-ט"ו.

 

        מצוות מעשר עני. 

        התורה מזכירה בפסוק כ"ט, מעשר חדש שלא נזכר עד כה "והגר והיתום והאלמנה... ואכלו ושבעו".

        מכאן לומדים שכל שלוש שנים, בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה, יש לתת מעשר עני. מעשר זה

        אינו בא כתוספת על המעשר השני, אלא במקומו שהרי התורה מזכירה כאן מעשר ראשון ועני בלבד.

 

        דין המצווה כיום.                                                                                       

        מצוות מעשר עני נהוגה גם כיום ויש להקפיד לתת לעני סכום מסוים על חשבון חלקו בפרות השנה

        השלישית והשישית.

 

סכום – דיני מעשרות.

(כ"ב – כ"ט)

 

                                                                               שעורה                            הנעשה  בה

ההפרשה	מי נותן למי?	נוהגת בשנים	בעבר	כיום	בעבר	כיום
1. תרומה גדולה.  (דברים י"ח, ד')	ישראל לכוהן.	א – ו  בשנים.	מהתורה כלשהו. מדרבנן עין טובה   - עין בינונית  - עין רעה  -	כלשהו	נאכלת ע"י     הכוהן בטהרה                ואסורה לזרים (מי שאינו כוהן)	אסורה באכילה ומאבדים אותה, (יחד עם תרומת המעשר יש להפריש ולאבד משהו)
2. מעשר ראשון.	ישראל ללוי.	א - ו	-   מהנשאר אחרי הפרשת תרומה גדולה.	- מהנשאר אחר הפרשת תרומה גדולה	נאכל ע"י הלוי ומותר לזרים.	מותר לכל אדם אחרי הפרשת תרומה גדולה.
3. תרומת מעשר.    (במדבר י"ח,      כ"ו-כ"ח).	לוי לכוהן.	א – ו	- ממעשר ראשון (  -    מהכל)	-  ממעשר ראשון.	נאכלת ע"י הכוהן בטהרה.	אסורה באכילה ומאבדים אותה.
4. מעשר שני. (דברים י"ד, כ"ב)	שייך לבעלים.	א, ב, ד, ה (בשנים  שאין מעשר  שני)	-  מהנשאר אחרי ההפרשות (הכל 2+1)	- מהנשאר אחרי ההפרשות (הכל 2+1)	נאכל בירושלים בטהרה או נפדה.	פודים בפריטה ונאכל לכל אדם.
5. מעשר עני. (דברים י"ד,  כ"ח-כ"ט)	ישראל לעני.	ג, ו. (בשנה שאין מעשר שני)	- מהנשאר אחרי ההפרשות (הכל 2+1)	- מהנשאר אחרי ההפרשות (הכל 2+1)	ניתן לעניים ומותר לזרים.	ניתן לעניים ומותר לזרים.

 

                                                                 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי