הדפס תוכן

דברים פרק יז

 

חלוקת הפרק

1. אסור הקרבת בעל מום – א
2. דין עובד עבודה זרה – ב – ז
3. דין "כי יפלא (יתעלם) ממך דבר" – ח - יג
4. מלך יד - כ

 

1. אסור הקרבת בעל מום (א)

  א לֹא-תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל, דָּבָר רָע:  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה

     אֱלֹהֶיךָ, הוּא. 

     מצווה מבוארת (מצווה שהוזכרה בעבר ונשנתה בפרקנו, כדי להוסיף בה באורים.

 

     הדינים שנלמדו ממקורות קודמים:

1. "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף"

         "ואם האכל יאכל... ביום השלישי... פיגול הוא" (ויקרא יז, יח)

         אסור אכילת קרבן מעבר לזמן שנקבע לו          

2. "ואיש כי יקריב זבח שלמים... כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא) תוספות הביאור בפרקנו

         אסור הקרבת בעל מום   

 

      תוספות ביאור:

     "לא תזבח לה' אלוקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע"

     נאמר "מום" וגם "כל דבר רע", למה נאמר?

     רש"י: 1. ללמד על האדם ששוחט קדשיו כקרבן ואמר בקול, או שחשב בליבו לאוכלם אחר זמנם

                  שנקבע, או לא במקומם שנקבע הקרבן, נעשה פיגול – פסול ולא עלה לבעלים, ואסור

                  להקריבו. דבר רע – דיבור רע.

2.             ועוד בא ללמד שפסוק זה הוא לצורך אזהרה, שהרי כבר הוזכרה מצווה זו בויקרא.

      

2. דין עובד עבודה זרה (ב – ז)

   ב כִּי-יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

      אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ--לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ.   

   ג  וַיֵּלֶךְ, וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחוּ, לָהֶם; וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ, אוֹ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם

      אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי. 

   ד וְהֻגַּד-לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב--וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. 

      מצווה מבוארת – דין עובד עבודה זרה הוזכר בעבר, "זובח לאלוהים יחורם..." (שמות כב, יט)

      - דינו מוות.

      תוספות באור: רמב"ן: א. ללמד על העונש – סקילה.

                                    ב. ללמד על החובה לדרוש את הדבר היטב.

                                    ג. ללמד על האשה שדינה כאיש.

                                    ד. ללמד על מקום מיצוי הדין: בארץ ישראל - נסקל בשער העיר שעבד בה.

                                                                            בחוץ לארץ - נסקל על פתח בית הדין שנדון בו.

 

 

     דרך חקירת העדים

     מצווה וחובה לחקור ולדרוש את העדים בדיני נפשות, ולמדו חז"ל על 7 חקירות (שאלות בסיסיות),

     ויש להוסיף בבדיקות ככל שירצו.

 

    7 חקירות: 1. באיזו שמיטה במחזור היובל. 2. באיזו שנה משנות השמיטה. 3. באיזה חודש בשנה.

4. באיזה יום בחודש. 5. באיזה יום בשבוע. 6. באיזו שעה ביום. 7. באיזה מקום.

 

    בדיקות: מרבים ככל שניתן לבדוק את העדים בדברים שאינם עיקר העדות, ואין העדות תלויה בהם.

 

    ההבדל בדין:

    חקירות: אם אמר איני יודע – העדות בטלה.

    בדיקות: אם אמר איני יודע – העדות קיימת.

    7 החקירות שהן חובה בכל עדות בדיני נפשות, נלמד ע"פ גזירה שווה משלושה עניינים שונים,

    כמובא ברש"י בפרק יג, יט. "מכאן למדו שבע חקירות".

                    1                 2                                 3

    מקור א: ודרשת, וחקרת ושאלת היטב  - בעניין עיר הנידחת - (פרק יג)

                                    4             5

    מקור ב: ודרשת היטב - בעניין עובד עבודה זרה (פרק יז)              היטב – היטב (גזירה שווה)

                                 6                                   7

    מקור ג: ודרשו השופטים היטב - בעניין עדים זוממים (פרק יט)

   

    גזירה שווה: אחת מהמידות שנדרשת בהן התורה, והלימוד הוא שמלמדים הלכה בעניין אחד ומעניין

                      אחר המצוינת בו הלכה ממציאותה של מילה, או מילים דומות בשני המקורות.

 

   מקום המתת עובד עבודה זרה

   ה וְהוֹצֵאתָ אֶת-הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, אֶל-שְׁעָרֶיךָ

      אֶת-הָאִישׁ, אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה; וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים, וָמֵתוּ. 

      רש"י: נאמר "כי ימצא בקרבך באחד שעריך..." (ב)

               נאמר "והוצאת את האיש... אל שעריך" (ה)

               משמעות: "שעריך" (בפסוק ב) - שער העיר שעבר בה, ועבד בה ע"ז.

                            "אל שעריך" (בפסוק ה) - שער העיר שעבר בה, ועבד בה ע"ז.

                "שעריך", "שעריך" – (גזירה שווה) למדים שמקום המתת החוטא, הינו בשער העיר

                שעבד בה עבודה זרה, ולא בשער בית הדין שנידון בו. כדעת המתרגם האומר:

                "לתרע (שער) בית דינך".

     רמב"ן: בארץ ישראל – נסקל בשער העיר בה עבד.

               בחוץ לארץ – נסקל בשער בית הדין שנדון בו.

 

    דרך קבלת העדות

   ו עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים--יוּמַת הַמֵּת:  לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד.

     על פי שניים או שלושה עדים יומת המת:

     קושי: אם נאמר על פי שני עדים, למה צריך להוסיף "או שלושה עדים", והרי זה ברור מאליו

             לכאורה "יתור"

 

 

 

 

     ישוב הקושי:

     רש"י: להקיש שלושה עדים לשנים, ("היקש", אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהם, ומשמעותה

     השוואה ולימוד דין משני עניינים ונושאים מצורפים הבאים סמוכים זה לזה, ולמדים דין אחד הקיים

     בעניין אחד על עניין שני הסמוך לו)

     א. ללמד שמעמד העדים יהיה מספרם אשר יהיה כקבוצה אחת, ודין שלושה או חמישה עדים ועוד

         כדין שניים, שאם נמצא בעדות של שניים אחד מהם קרוב או פסול לעדות – העדות נפסלה,

         כך שאם באו שלושה או חמישה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול – כל הקבוצה נפסלת.

     ב. ללמד מה שניים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממים, אף שלושה אינם נהרגים, עד שימצאו

         שלושתם זוממים.

      רמב"ן: "על פי שניים או שלושה עדים", ללמד שיומת החייב על פי שניים עדים, כשאין שם

                יותר, אבל אם היו שלושה או מאה עדים, אין ממתים אותו עד שיבואו כל העדים ויעידו

                כולם, מהטעם כי בשומענו את כולם, תברר האמת באופו מוחלט.

                  

   ז יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה, לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּך

     כל העדים שהעידו כלפי החייב הם הראשונים להמיתו, כי בכך יקפידו לדבר אמת, בבואם להעיד.

 

3. דין "כי יפלא (יתעלם) ממך דבר" (ח – יג)

  ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע--דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: 

     וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. 

     בשעה שיתעורר ספק או בעיה שפטרונה נעלם ונסתר ממך בתחומים כדלקמן:

 

   הקדמה

   שלוש ערכאות היו משמשים בישראל:

   א. בית דין של 3 שדן בדיני ממונות, והיה בכל עיר ועיר שיש בה 120 תושבים.

   ב. בית דין של 23 (סנהדרין קטנה), שדנו בדיני נפשות.

   ג. בית דין של 71 (סנהדרין גדולה), שדנו בעניינים גדולים, על פיהם יצאו למלחמת הרשות, דנו את

      המלך וכהן ועוד, ובה התבררו הספקות שהיו בין הדינים בבתי הדין של 3 ושל 23.

  "כי  יפלא", כאשר יתעורר ספק בין הדיינים היושבית בבית דין של שלושה (ממונות), או בבית דין

  של עשרים ושלושה (דיני נפשות), בכל עניין (ראה טבלה להלן) חובה להביא את הספק לפני בית דין

  הגדול שבירושלים (סנהדרין גדולה) להכרעה, והם אחר שדרשו וקבעו דין על פי רוב, חובה לציית

  להם בלא עוררין, וכל העובר על הוראתם עובר על "עשה" - "ועשית על פי הדבר... אשר יאמרו

  לך תעשה", ועל "לא תעשה" – "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", ואם היה

  מורה הלכה וסירב לקבל את דעתם, ופסק לפי דעתו נקרא: "זקן ממרא", ודינו מוות "והאיש אשר

  יעשה בזדון... ומת האיש ההוא" (יג)  

 

                                      תחומי הספקות לדעת רש"י ואב"ע

 

הספק	רש"י	אב"ע
בין דם לדם	בין דם טמא לדם טהור (בדיני אסור והיתר)	בין דם נקי לדם חייב (דיני נפשות)
בין דין לדין	בין דין זכאי לדין חייב (בדיני נפשות וממונות)	בממון (בדיני ממון)
ובין נגע לנגע	בין נגע טמא לנגע טהור (בדיני טומאה וטהרה)	כמו פצע וחבורה (בדיני חובל בחבירו)

 

 

     ההבדל בין רש"י לאב"ע:

 

1. לדעת רש"י: הפסוק מדבר בתחומים שונים גם בדיני איסור והיתר טמא וטהור, וגם בדיני

         נפשות וממונות, וכן בדיני טומאה וטהרה.

2. לדעת אב"ע: הפסוק מדבר רק עניינים שבדין בין אדם לחבירו - נפשות, ממון וחובל.

   

 ט וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר

    הַמִּשְׁפָּט. – אשר יהיה בימים ההם – אפילו אינו גדול כקודמו.

 י  וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת,

    כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. 

יא עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ--תַּעֲשֶׂה:  לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר

    אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ--יָמִין וּשְׂמֹאל. 

1. "ועשית... אשר יאמרו לך תעשה" – (עשה) – לשמוע הציווי בקול בית הדין הגדול, ולעשות

        כל מה שיצוו בדרכי התורה, ובכלל זה לשמוע בכל זמן כמצוות השופט, החכם הגדול אשר יהיה

        בנינו בזמנינו.

2. "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – (לא תעשה) – שלא לסור מדבריהם,

         שנמנע מלחלוק עליהם ולשנות מדבריהם, ובכלל זה לשמוע לדברי חכמינו ושופטינו שבדורנו,

         והעובר על זה עבר על מצוות עשה, ואף על מצוות לא תעשה.

             

  יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,

      אוֹ, אֶל-הַשֹּׁפֵט--וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.

  יג וְכָל-הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יְזִידוּן, עוֹד

      "והאיש": "זקן ממרא" – חכם ומורה הלכה, שפסק שלא כדעת רוב הסנהדרין, הריהו זקן ממרא,

      ודינו מיתה בחנק, וממתינים בהוצאתו להורג, עד לרגל (המועד הקרוב) "למען יראו ויראו".

      סכום: כל עניין שהובא עד בית הדין של סנהדרין גדולה, הוא סופי וחובה לקיימו ואפילו כשיעלה

      בליבך שהם טעו והורו על שמאל שהוא ימין, תעשה כמצוותם, והצורך במצווה זו גדול שלא ירבו

      המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, וקבעה התורה לנו לשמוע לבית הדין הגדול העומד

      לפני ה'. (רמב"ן)  

 

5. מלך (יד – כ)

  יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה

      עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. 

 טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא

     תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

 טז רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר

     לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד.

 יז  וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.

 יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים

     הַלְוִיִּם. 

 יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל

     דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. 

 כ  לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל

     מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל

 

 

 

     הדילמה בעניין מינוי מלך מצווה או רשות?

     כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ... שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ

     פוסקים ומפרשים רבים עסקו בשאלה, האם מינוי מלך היא מצווה בין תרי"ג מצוות, או שהיא רשות?

     דעה א: מצווה "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד עליהם מלך, להכרית זרעו

                         של עמלק, ולבנות את בית הבחירה (סנהדרין דף כ)

     הוכחה: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ – מצווה. (רמב"ם ואחרים)

 

     דעה ב: רשות בניגוד לפוסקים ופרשנים האומרים שמיניוי מלך מצווה, אחרים סוברים שמינוי

                        מלך רשות (אב"ע, אברבאנאל ואחרים)

     הוכחה: כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, ואמרת = אם תרצה.

 

                                    המצוות הקשורות למינוי מלך

 

א. וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ	מינוי מלך אחר כיבוש וירושה,     בדומה למצוות ערי מקלט (יט)     ומצוות בכורים (כו)
ב. וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ	מצוות עשה שיבואו לפני הכהנים ויאמרו     רצוננו שנשים עלינו מלך.
ג. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי	אסור למנות מלך גוי.
ד. אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ	נבחר על פי נביא, או במשפט האורים

 

                                       המצוות המיוחדות למלך

 

המצווה	ההגבלות
רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים	אסור למלך להרבות סוסים, אלא רק מה שנחוץ לרכבו ופרשיו המוכנים למלחמה.
וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה	אפשרות א: מצווה, אסור למלך להשיב את העם                           למצרים, "וה' אמר לא תוסיפון                           לשוב..." אפשרות ב: טעם, אסור להרבות סוסים כדי שלא ישיב                         את העם מצרימה "ולא ישיב את..."                         (וו של ולא, היא וו התכלית)
וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים	אסור למלך להרבות יותר משמונה עשרה נשים.
וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד	אסור למלך להרבות כסף וזהב, אלא מה שצריך לכלכלת צבאו ועבדיו.
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת	מצווה על המלך לכתוב לו שני ספרי תורה, אחד מניח בבית גנזיו, והשני יהיה עמו תמיד כעין קמיע (רמב"ם)

 

 

 

 

 

הטעמים למצוות המלך

לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה - שתהיה יראת ה' בו. לִשְׁמֹר אֶת-כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה - שיהיה בכוחו לתקן את המעוותים. (אב"ע) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ - שלא תעלה בו גאווה, שמקור החטא מן הגאווה. (רמב"ן) וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה - שלא יסור אפילו ממצווה קלה של נביא,                                    ואף אם אינה כלולה בדברי התורה.

ההבטחה: לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל

   הרי שאם קיים את המצוות ולא סר מן הדרך, שכרו שתתקיים ממלכתו

   "הוא ובניו" להורות שאם בנו הגון למלכות, הוא קודם לכל אדם.   

נקודות לעיון:

שלוש מצוות ניצטוו ישראל בכניסתם לארץ:

א. להעמיד עליהם מלך – "כי תבוא אל הארץ... ורישת וישבת בה" (דברים יז, יד)

ב. להכרית זרעו של עמלק – "והיה בהניח לך... תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט)

ג. לבנות את בית הבחירה – "ועברתם את הירדן... והיה המקום אשר יבחר" (דברים יד, י)   

 

הקושי העולה מספר שמואל א פרק ח:

לדעת הפרשנים הסוברים שמינוי מלך הוא מצווה, מדוע כעס עליהם שמואל, בעת שבאו ישראל למנות

עליהם מלך?

    ישוב הקושי: פרוש א' - "לפי שבתרעומת שאלו אותו, ולא לשם מצווה. כי אלו אמרו תנה לנו מלך

                                     שישפטנו ביושר ובאמונה, לא היה הדבר רע בעיני שמואל, שהרי הכתוב מעיד

                                     כי בניו לא היו שופטים ישרים..."  (רד"ק)

                      פרוש ב' - "ועוד שאמרו ככל הגויים, והם לא היו צריכים ככל הגויים, אם היו שומרים דרך

                                    ה', כי הוא לוחם את מלחמותיהם... לפי כך אמר ה' לשמואל, "לא אותך מאסו כי

                                   אותי מאסו ממלוך עליהם". (רד"ק) 

                     פרוש ג' - חטאם היה, "שהקדימו על ידם" דהיינו, שביקשו הדבר קודם בזמן הראוי שהרי

                                  שמואל עדיין חי ומנהיג אותם.  (גמרא)

 

משפט המלך:

    יש להוסיף, כי אף שהקב"ה נעתר לבקשת ישראל בתקופת שמואל למנות עליהם מלך, ציווה על שמואל

    לומר להם, קודם שימנה עליהם מלך, את משפט המלך שהינו, כל זכויות המלך שבידו לעשות בנתיניו

    וברכושם, מטרת שמואל באומרו את משפט המלך, היתה כדי להניא את העם מבקשתו למנות עליהם מלך,

    בעת שיכירו שהמלך רשאי לנצל אותם לצרכיו הפרטיים, ובבוא היום יכירו בטעותם ולא יוכלו לבטל את

    המציאות שאותה גרמו לעצמם.

 

     הדברים והזכויות שיש בידי המלך לעשותם כשירצה ויעלו על רוחו כגון:

     א. הזכות לגייס את בניהם לשמש אותו במרכבתו.

     ב. לגייס מבניהם לחרוש את שדותיו.

     ג. לקחת את בנותיהם שישמשו טבחות ואופות.

     ד. יגייס מהם ככל שיחפוץ לעשות את מלאכתו.

     ה. לקחת מעשר מפירותיהם ומצאנם.

    

 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי