הציווי על היום השמיני

{א} וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי - אחרי שבעת ימי המילואים מגיע היום השמיני. זהו א' ניסן בשנה השנית שבו הוקם המשכן באופן קבוע, בו התחילו אהרון ובניו לעבוד בתור כהנים, ובו זכינו להשראת השכינה במשכן!  קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו - כדי שיקריבו בעצמם את הקרבנות המיוחדים וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל - כדי שישמעו שאהרון נבחר להיות כה"ג על פי ציווי ה' ומשה לא החליט על זה מעצמו ח"ו.

אהרון צריך להביא 2 קרבנות ובני ישראל צריכים להביא 6 קרבנות - כולם מיוחדים רק ליום הזה. חוץ מהקרבנות האלה הקריבו את עולת התמיד ועבדו את העבודות של כל יום (קטורת, מנורה ועוד). את העבודות של כל יום עשה משה רבינו (רש"י סוף פקודי) ואת הקרבנות המיוחדים - אהרון ובניו הקריבו.

{ב} וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת - עגל בשנתו השניה לחייו (עגל - בן שנה. עגל בן בקר - בן שנתיים פר בן בקר או שור - בן שלוש. בן ארבע ומעלה הוא זקן ופסול). יש כאן רמז לחטא העגל, שקרבן זה מכפר עליו (הילדים מצאו את הגימטריה בבעל הטורים). וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': {ג} וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת - רמז: כפרה על מכירת יוסף. וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: {ד} וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן - מנחת סולת. כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם - כי היום תזכו שה' יתגלה אליכם ותשרה השכינה במשכן! מלאכת המשכן הסתיימה בכה' כסלו, ומאז עם ישראל מצפה להקמתו ולהשראת השכינה, וכך הם ידעו שנמחל להם חטא העגל.

{ה} וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה' - לפני אהל מועד. {ו} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': {ז} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ - למה משה צריך לאמר זאת לאהרון? מפני שאהרון בגודל צדקותו וענוותנותו חשב  שהוא לא ראוי להיות כהן גדול. לכן אומר לו משה: ה' בחר בך!  וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' - הסדר הוא שקודם אהרון מכפר על עצמו ואז הוא יכול לבא ולכפר על כל העם.

{ח} וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ - וקודם סמך את ידיו על ראשו, והתורה קיצרה (גם בקרבנות הבאים). {ט} וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו - בני אהרון עושים את קבלת הדם וההולכה ומעבירים את המזרק לאהרון. וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ - זו חטאת חיצונית - הדם ניתן על 4 קרנות מזבח העולה. וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: {י} וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה - הקטרת האמורים. {יא} וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה - הוראת שעה: לשרוף את החטאת מחוץ למחנה למרות שהיא חטאת חיצונית (כמו פר החטאת של ימי המילואים).

{יב} וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ - הושיטו, הביאו בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: {יג} וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ - הביאו לו את העולה מנותחת לנתחים וְאֶת הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ: {יד} וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם - כבר קודם רחצו את הקרב והכרעיים  וַיַּקְטֵר עַל הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה:

{טו} וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ - עשה בו את  העבודות של קרבן חטאת כָּרִאשׁוֹן - כמו העגל של אהרון (חוץ משריפת הבשר והעור מחוץ למחנה!) {טז} וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה - את העגל והכבש וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט - כהלכות של קרבן עולה. {יז}  וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה - עשה קמיצה וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר - בנוסף לעולת התמיד של הבוקר. {יח} וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם... זריקת הדם, תנופה של החלבים החזה והשוק של השור והאיל והקטרת החלבים.

  לסיכום: א. לא מצאנו כאן עבודות שונות מהרגיל,  חוץ משריפת עגל החטאת של אהרון. ב. אהרון ובניו צריכים לאכול מהקרבנות: שעיר החטאת של העם, הנותרת מן המנחה, החזות והשוק של השור והאיל לשלמים (בהמשך נלמד בעז"ה שהיו עוד קרבנות באותו היום: מוסף ר"ח וקרבנות נחשון).

{כב} וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם - ברכת כהנים. זו הפעם הראשונה שאהרון מברך ברכת כהנים שהיא ג"כ חלק מעבודות הכהן. וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים - ירד מהמזבח לאחר שהקריב את הקרבנות. הכוונה היא שקודם אהרון ירד מהמזבח ואח"כ ברך את העם. {כג} וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד - למה משה ואהרון נכנסו אל תוך אהל מועד? הבאנו מרש"י: א. ללמדו מעשה הקטורת. ב. מפני שאהרון ראה שהסתיימה כל העבודה ועדין לא שרתה השכינה. אהרון הצטער וחשב שזה בגלל חלקו בחטא העגל. לכן נכנסו משה ואהרון למשכן להתפלל ולבקש רחמים שתשרה השכינה.  וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם -  זו לא ברכת כהנים כי משה איננו כהן, אלא ברכו אותם שתשרה שכינה במעשה ידיהם. ואז מכח התפילה של משה ואהרון: וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם - התגלה כבוד ה' אל כל העם. באיזו צורה? {כד} וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' - יצאה אש מקדש הקדשים אל מזבח העולה וַתֹּאכַל - ותשרוף עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם - כל העם ראה וידע שה' מקבל ברצון את הקרבנות.  וַיָּרֹנּוּ -  מלשון 'רננה'. הם שיבחו את ה' והודו לו.  וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:                    נזכרנו שגם הפסוקים בסוף פרשת פקודי מדברים על אותו זמן ושם כתוב שכיסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן.

יש לשאול: האש שיצאה מלפני ה' שרפה את העולה והחלבים על המזבח. אבל כתוב כבר קודם שאהרון הקטיר את הקרבנות?

תשובה: א.  אהרון שם את החלבים והאברים על העצים כדי שאחר כך הם יוקטרו באש שתצא מלפני ה' (רשב"ם).  ב. 'אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט' (רש"י א;ז) - אהרון ובניו הבעירו אש כמו שנצטוו והקטירו את הקרבנות, ואחר כך גם ירדה האש מן השמים (כמו שבימי המילואים הקטירו רק עם אש מן ההדיוט).

פרק י : מות נדב ואביהוא

{א} וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא - נדב ואביהוא היו קדושים וצדיקים, קרובים למדרגת משה ואהרון. נזכרנו בפסוקים בפרשת משפטים: "ואל משה אמר: עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק". אִישׁ מַחְתָּתוֹ - כל אחד מהם לקח מחתה.  וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ -  גחלים בוערות וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ - על האש קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' - נכנסו לאהל מועד והקטירו את הקטרת ליד מזבח הקטרת (י"א שנכנסו לקדש הקדשים) אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם - הם לא נצטוו להקטיר את הקטורת הזו אלא החליטו מעצמם להוסיף אותה, מתוך שמחה על השראת השכינה. {ב} וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' - מקדש הקדשים וַתֹּאכַל אוֹתָם - שרפה אותם. אבל לא את גופם ואת בגדיהם אלא רק את נשמתם (י"א שזו אותה האש שיצאה למזבח העולה, בדרך אכלה את נדב ואביהוא) וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' - למה כתוב שהם מתו לפני ה'?  בגלל שהם התכוונו לשם שמים והיו בטוחים שזה יהיה לרצון לפני ה' (ראב"ע). למה נענשו? מפני שבעבודת המשכן צריך לעשות בדיוק מה שה' ציוה ולא להוסיף דברים לפי מה שאנחנו חושבים. גם קראנו ברש"י: הורו הלכה בפני משה רבן וי"א שנכנסו שתויי יין. {ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר - מה שעכשיו קרה זה מה שה' אמר לי כבר קודם: בִּקְרֹבַי - בקרובים לי ביותר, ז"א בצדיקים אֶקָּדֵשׁ - יהיה קידוש שם ה' וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם - וע"י זה אצל כל העם אֶכָּבֵד -  יהיה שם ה' מכובד וייראו את ה'. כלומר: כשכל העם רואה שהצדיקים נענשים על חילול המשכן זה גורם לכולם יראת ה' וכולם לומדים איך להתייחס למשכן.  וַיִּדֹּם אַהֲרֹן - אהרון שותק, לא בוכה ולא מתלונן אלא מקבל על עצמו את הדין. זה דבר מאד גדול והוא קיבל על זה שכר: ה' אמר לאהרון בעצמו את איסור שתויי יין (פס' ח-יא) ולא באמצעות משה.

הוצאת נדב ואביהוא וציווי משה לאהרון ובניו

הקדמה: כהן שהוא אונן, כלומר שמת אחד משבעת הקרובים שלו: אם הוא כהן גדול - אסור לו להטמא למת ולנהוג מנהגי אבלות אלא הוא ממשיך לעבוד במקדש. רק אכילת קדשים אסורה לו. ואם הוא כהן הדיוט: 

א. יש לו מצוה להטמא למת, כלומר לגעת בו ולשאת אותו כדי להביאו לקבורה.

ב. צריך לנהוג מנהגי אבלות - לקרוע את בגדיו ולא להסתפר

ג. עבודתו במקדש פסולה ולכן הוא יוצא מהמקדש

ד. אסור לו לאכול קדשים.

כאן היתה הוראת שעה שאלעזר ואיתמר יהיו דומים קצת לכה"ג - לא יטמאו למת, לא יתאבלו ולא יצאו מהמשכן (אבל אסור להם להקריב) וגם שאהרון והם יאכלו מן הקדשים. למה? בגלל שהם נמשחו בשמן המשחה וכדי לא לבטל את השמחה המיוחדת של היום השמיני.

{ד} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן - עוזיאל הוא אח של עמרם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה - בגלל שלאלעזר ואיתמר אסור להטמא, משה קורא לקרובים שאינם כהנים. {ה} וַיִּקְרְבוּ - מותר ללוי להכנס למשכן כדי להוציא טומאה אם אין כהן שיכול לעשות זאת (אמנם יש אומרים שהם לא נכנסו אלא הוציאו את המתים בעזרת מוטות ברזל). וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם - כאן רואים שגופם ובגדיהם לא נשרפו. אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה - ושם קברו אותם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: {ו} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ - אל תגדלו שער כדרך האבלים. וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ - אל תקרעו בגדיכם. וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף - אם כן תעשו כך, אתם תמותו ועל כל עם ישראל יהיה כעס כי לא יהיה מי שיכפר עליהם. אבל מי יתאבל על מות נדב ואביהוא?? תשובה: כל עם ישראל: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. {ז} וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ - אם תצאו תמותו כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם - נמשחתם בשמן המשחה ולכן יש לכם דין מיוחד, דומה לכה"ג. וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:

איסור שתויי יין

{ח} וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר - ה' אומר לאהרון עצמו את המצוה, וזה דבר יחודי בכל התורה. בכל שאר המצוות ה' אומר למשה ומשה מלמד את אהרון. קיבל שכר על 'וידם אהרון'. {ט} יַיִן - עשוי מענבים וְשֵׁכָר - משקה משכר שעשוי משעורה או תמרים וכו'. אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד - אסור לשתות כשבאים לעבוד במשכן או על המזבח. וְלֹא תָמֻתוּ - כהן שעבד שתוי חייב מיתה (אם שתה רביעית יין) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם - זה איסור לכל הדורות. הזכרנו שגם בזמן הזה- כהן ששתה רביעית יין לא מברך ברכת כהנים. (וזאת הסיבה שאין ברכת כהנים בתפילת מנחה, חוץ ממנחה קטנה בתעניות). {י} וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר - למה לא תשתו? כדי שתוכלו להבדיל בין הקדש לחול ובין הטמא לטהור - בין עבודה שהיא קדושה לבין עבודה שאינה קדושה כי ה' לא ציוה לעשות אותה (בדיוק באותו יום למדנו משנה על הבדלה J) {יא} וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה - וכדי שתוכלו להורות הלכה לבני ישראל. מכאן שת"ח ששתה יין אסור לו להורות.  למה דוקא כאן נצטוו על זה? תשובה: א. נדב ואביהוא חטאו בגלל שנכנסו שתויי יין.     ב. נדב ואביהוא טעו והורו לעצמם דבר לא נכון. ואתם תזהרו משתיית יין כדי שלא תטעו גם אתם בעבודת המשכן או בהלכה אחרת.

ציווי משה לאכול את הקדשים

{יב} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים - שנשארו ולא מתו. קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת - כשאופים אותה אסור שתחמיץ. אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ - ליד המזבח כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא - לכן נאכלת דוקא בחצר המשכן. {יג} וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא - החלק שלך ושל בניך, מֵאִשֵּׁי ה' - שקיבלתם מהמנחה אחרי שמקטירים ממנה את הקומץ על אש המזבח. כִּי כֵן צֻוֵּיתִי - בהוראת שעה מיוחדת שיאכלו את המנחה למרות שהם אוננים. {יד} וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה - מהשור והאיל לשלמים. תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר - מקום שהוא רק טהור ולא קדוש, כלומר: כל מחנה ישראל שמוציאים ממנו מצורעים. אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ - קדשים קלים מותר גם לבנות הכהנים לאכול. כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {טו} שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ - שמים את החזה והשוק על החלבים ועושים תנופה ותרומה. לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' :

שריפת שעיר החטאת

הקדמה:  ביום השמיני הוא א' ניסן הקריבו במשכן 4 קבוצות של קרבנות:

א. קרבנות היום השמיני למילואים. 

ב. באותו היום התחילו הנשיאים להביא את קרבנם לחנוכת המזבח והיום הקריב נחשון בן עמינדב.

ג. קרבן התמיד 

ד. מוסף ראש חדש.

חילקנו אותם לשתי קבוצות: קדשי שעה - שמיני ונחשון, שהיו מיוחדים רק לאותו היום.  קדשי דורות - תמיד וראש חדש, שהם מצוה לכל הדורות.   ראינו שבסך הכל היו 3 שעירי עיזים לחטאת שאותם אמורים הכהנים לאכול. כמו שלמדנו, היתה הוראת שעה לאכול את קרבנות היום השמיני. האם ההוראה נאמרה גם ביחס לשאר הקרבנות?  ברור שנאמרה גם לגבי שעיר נחשון שהוא ג"כ 'קדשי שעה'. אבל לגבי שעיר ר"ח שהוא 'קדשי דורות' היה ויכוח בהלכה בין משה לאהרון.

{טז} וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת - של ר"ח דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה - ביקש לדעת, שאל עליו. וְהִנֵּה שֹׂרָף - אהרון ובניו שרפו אותו כיון שהיו אוננים ולא יכלו לאכול ממנו. וַיִּקְצֹף - כעס עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר - באמת הקצף היה גם על אהרון, אבל מפני כבודו של אהרון פנה משה לבנים. בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: {יז} מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ - בחצר המשכן כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם - לאכול לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' - כי כשהכהנים אוכלים הבעלים מתכפרים. ואם לא יאכלו את החטאת לא תהיה כפרה לעם. {יח} הֵן - הרי לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה - הרי זו לא חטאת פנימית שנשרפת אלא חטאת חיצונית! אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ  - הייתם צריכים לאכול אותה בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי - כמו שצויתי אתכם במנחה ובשלמים! יש כאן 'ריתחא דאורייתא' של משה רבינו כי הם פגעו בכפרה של כל עם ישראל! {יט} וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה - אלעזר ואיתמר לא עונים מפני כבוד אביהם, אלא אהרון: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' - הרי היום הקרבנו את החטאת והעולה שלנו וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה - וקרה לנו דבר כ"כ מצער שמתו נדב ואביהוא.  וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם - ואם אוכל חטאת היום כשאני אונן הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' - האם זה יהיה טוב בעיני ה'?! הרי יש הבדל בין קדשי שעה לקדשי דורות! בהם אין הוראת שעה לאכול! {כ} וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו - משה רבינו מקבל את דבריו של אהרון ולא מתבייש להודות באמת. הוא שמח על חכמתו של אהרון.

איסורי האכילה

פרק יא פסוק א - ח: סימני טומאה וטהרה בחיות ובהמות

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן - ה' אומר למשה שיאמר לאהרון. לֵאמֹר אֲלֵהֶם - ואח"כ הם ילמדו את אלעזר ואיתמר ואח"כ את כל בני ישראל. {ב} דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ - 'מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל ואומר 'זאת תאכלו וזאת לא תאכלו' (רש"י) כדי שיראו וילמדו היטב להבחין בסימנים. מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ - מתוך כל החיות והבהמות שיש בארץ. עם ישראל הוא קדוש וטהור ולכן התורה מרחיקה אותנו מאכילת בע"ח טמאים. {ג} כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה - שיש לה פרסה (ראב"ע ורשב"ם ולא כרש"י). כמין עצם בתחתית כף הרגל ועליה היא דורכת. וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת - שהפרסה שלה מחולקת לשניים (שני אלה נחשבים לסימן אחד: פרסה שסועה) מַעֲלַת גֵּרָה - אחרי שלועסת ובולעת את האוכל, היא מעלה אותו שוב לפה ולועסת שוב. בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: {ד} אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה - מהחיות שהן רק מעלי גרה או רק מפריסי פרסה כי צריך את שני הסימנים: אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס - לגמל יש פרסה אבל איננה שסועה לגמרי. טָמֵא הוּא לָכֶם - הילדים נזכרו שבפרשת נח התורה לא כותבת 'טמאה' - לשון נקיה אבל כאן כשזה נוגע להלכה למעשה התורה מפרשת. {ה} וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: {ו} וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם - [ילד שאל: למה התורה שינתה בלשונה: מפריס, יפריס, הפריסה? עי' מלבי"ם] {ז} וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר - לא מעלה גרה טָמֵא הוּא לָכֶם - ילד אמר שזה כמו עֵשָו הרשע, בחוץ מראה סימן טהרה אבל באמת בפנים הוא טמא. הרחבנו קצת. {ח} מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ - וקל וחומר חיות שאין להן בכלל סימנים. וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ - אין איסור לגעת בנבלתם אלא הכוונה שאם נגע הוא נטמא ואסור לו להכנס למקדש או לאכול תרומה וקדשים. טְמֵאִים הֵם לָכֶם:

פסוק ט - יב: סימני דגים

{ט} אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר - סנפירים שמשמשים לו לתנועה במים וְקַשְׂקֶשֶׂת - קשקשים שמצפים את גופו של הדג בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ: {י} וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם - כל מיני יצורים קטנים שחיים במים וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם - עוד חיות מים שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם - מאוס ומרוחק. {יא} וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ - תרחיקו ותמאסו (אבל נבלתם לא מטמאת). {יב} כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם - מלמד שאם כשהוא במים יש את הסימנים וכשהוציאו אותו נשרו הסימנים - טהור. שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

פסוק יג - יט: העופות הטמאים

יש לשים לב:  א. כאן התורה לא נותנת סימנים אלא את רשימת כל העופות הטמאים. שאר המינים - טהורים. קראנו במשנה (חולין ג; ו) שחכמים נתנו סימנים.  ב. כשכתוב 'למינו'  ז"א שיש כמה עופות דומים מאותה משפחה וכולם אסורים. ג. רב העופות הטמאים הם עופות דורסים (יום או לילה) שטורפים חיות אחרות. אצלם זה הטבע אבל אדם שיאכל מהם עלול להדבק בו ממידת האכזריות ולכן התורה מרחיקה אותנו מהם.  ד. אנחנו לא יודעים לזהות בוודאות את כל העופות שכתובים פה ולכן צריך מסורת ברורה שעוף מסויים הוא לא מהטמאים.                                                                                               

{יח} וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת - רש"י מסביר שזה מה שנקרא היום עטלף (לפ"ז מהו העטלף בפס' יט?)  {יט} וְאֵת הַחֲסִידָה - שעושה חסד רק עם חברותיה.                                                                                                       

פסוק כ - כג: סימני טהרה בשרץ העוף

{כ} כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף - חרקים מעופפים כמו דבורים, זבובים, יתושים וחגבים. הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע - שאלתי: הרי יש להם שש רגלים? הילדים ענו ששתי הרגלים הקדמיות משמשות בעצם כמו ידים. שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם - מאוס ומורחק ואסור באכילה. {כא} אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע: אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם - יש לו 2 רגלים גדולות בנוסף לארבע הרגילות. מִמַּעַל לְרַגְלָיו - הן גבוהות מגופו. לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ - בעזרת הכרעיים הוא יכול לקפוץ מעל הארץ. {כב} אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ - אמרנו שגם פה צריך מסורת כדי להכשיר. {כג} וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם - ואין לו כרעיים כאלה  שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

בהמשך הפרשה כתוב על שרץ הארץ (נמלים, נחשים, עקרבים וכו') והם כולם טמאים.

פסוק כד-כח: טומאת נבלה

{כד} וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ - מבעלי החיים שכתובים בהמשך אדם עלול להטמא טומאת נבלה (ולא לכל  בעלי החיים הכתובים לפני כן - עופות, דגים ושרץ העוף לא מטמאים).  יש שתי דרכים להטמא בטומאת נבלה: 1)כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם - טומאת מגע: אדם נגע בנבלה. יִטְמָא עַד הָעָרֶב - כדי להטהר הוא צריך לטבול במקוה ולחכות לערב. אחרי שטבל הוא נקרא 'טבול יום'. כשתשקע השמש ויגיע צאת הכוכבים - הוא טהור ויכול לאכול תרומה. כמו ששנינו:'משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן'. 2){כה} וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם - טומאת משא: אדם נשא על גופו, הרים או הזיז את הנבלה אפילו בלי לגעת בה (למשל שהיא קשורה בחוט והוא מגביה או מושך את החוט).   יְכַבֵּס בְּגָדָיו - טומאת משא יותר חמורה מטומאת מגע: גם האדם נטמא וגם הבגדים שלובש בזמן שנושא את הנבלה נטמאים. לכן צריך להטביל גם את הבגדים במקוה. וְטָמֵא עַד הָעָרֶב - כנ"ל.

הנבלה היא אב הטומאה והאדם שנטמא או הבגדים הם ולד הטומאה - ראשון לטומאה. הם יכולים לטמא בנגיעה רק  אוכלים ומשקים ולא אדם אחר או בגדים וכלים אחרים.

אֵיזה בע"ח מְטמאים במותם טומאת נבלה? כאן כתוב את החיות והבהמות האסורות באכילה. בהמשך הפרשה כתוב שגם החיות והבהמות המותרות באכילה נבלתן מטמאת. (פס' לט - מ: וההבדל הוא שבמותרות לאכילה אם נשחטה שחיטה כשרה - לא מטמאת, אפילו אם היא נמצאה טרפה. נבלת עוף טהור - מטמאת רק באכילה ולא מגע ומשא)  {כו} לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה - יש לה רק חלק מסימני טהרה, טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא: {כז} וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו - שאין לו בכלל  פרסה אלא הולך על כפות הרגליים כמו כלב, דב וחתול. בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: {כח} וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם:

פרק יא: דיני טומאה וטהרה - המשך

כללים: א. אין איסור להטמא. אבל אדם שנטמא אסור לו להכנס לבית המקדש ולאכול תרומה או קדשים. כלי שנטמא - אסור להשתמש בו לתרומה וקדשים. בזמן המשנה היו חסידים ראשונים - 'פרושים - חברים' -  שהיו מקפידים לאכול גם  חולין בטהרה, אבל זו לא חובה. ב. אין בע"ח שמטמא כשהוא חי אלא רק כשהוא מת. ג. בע"ח שמטמאים במותם זה רק בהמה וחיה (טומאת נבלה) או שמונת השרצים (טומאת שרץ). עופות, דגים, שרץ העוף ושאר שרץ הארץ אינם מטמאים כלל (יש טומאה באוכל נבלת עוף טהור - עוד לא למדנו).  ד. אב הטומאה יכול לטמא אדם, כלים, משקים ומאכלים (בתנאי שהוכשרו לקבל טומאה). ראשון לטומאה יכול לטמא רק אוכלים ומשקים.  ד. השרש ט.מ.א משמש בפרקנו גם לאיסור אכילה וגם לענין טומאה וטהרה (עי' רש"י פס' כט) והשרש ש.ק.צ  משמש רק באיסור אכילה (עי' רש"י פס' מג).

פסוק כט-לא: טומאת שרץ

{כט} וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ - 'אין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים שאינו נראה אלא כרוחש ונד' (רש"י פס' מא). הַחֹלֶד - חולדה וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ - יש מחלוקת אם זה הצב שלנו. {ל} וְהָאֲנָקָה - קיפוד וְהַכֹּחַ - סוג של לטאה וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט - חלזון וְהַתִּנְשָׁמֶת - חפרפרת. {לא} אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ - ישנם עוד הרבה שרצים,  אבל רק 8 שרצים אלה מטמאים במותם. כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב - שרץ מטמא רק טומאת מגע ולא טומאת משא. חתיכה בשיעור עדשה מהשרץ - מטמאת (כי חלזון קטן הוא בגודל עדשה).   השרץ הוא אב הטומאה והאדם שנטמא הוא ראשון לטומאה.

פסוק לב-לח: טומאת כלים, אוכלים ומשקים

הערה: הפסוקים ממשיכים לדבר על שרץ אבל אותם הדינים יש גם בנבלה (עי' רמב"ן פס' לב). {לב} וְכֹל - כל כלי אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם - אחד משמונת השרצים שמתו יִטְמָא - הכלי שנגע בו השרץ המת - נטמא. סוגי הכלים (כלי תשמיש או בגדים): מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם - כולל גם כלי מתכת, בַּמַּיִם יוּבָא - כדי לטהר אותו צריך להטביל אותו במקוה. וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר - אחרי הטבילה הכלי עדין טמא עד הערב שמש ואז טהור להשתמש בו לתרומה וקדשים. {לג} וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ - לכלי חרס יש  דינים מיוחדים: הוא נטמא רק אם השרץ היה בתוכו ואפילו רק באויר של הכלי ובכלל לא נגע בדפנות של הכלי. אבל אם השרץ נגע בכלי חרס מבחוץ - הכלי לא נטמא. כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא - האוכל שבתוך הכלי נטמא מהכלי והוא 'שני לטומאה'. וגם כאן - האוכל נטמא אפילו אם לא נגע בדופן הכלי אלא רק היה בתוך האויר של הכלי (אם האוכל נגע בכלי חרס מבחוץ יש מחלוקת האם האוכל נטמא). וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ - עוד דין מיוחד בכלי חרס: אין לו טהרה במקוה אלא רק שבירה של הכלי מטהרת. וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ -  לא שחייבים לשבור אותו, כי הרי מותר להשתמש בו לחולין. אלא אם ירצה להעביר את הטומאה - צריך לשבור ולא תועיל טבילה. {הילדים נזכרו שכבר ראינו דין מיוחד בכלי חרס שצריך לשבור אותו. מה הדין?}

אֵילוּ דברים מקבלים טומאה מהכלי? {לד} מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא - כדי שהאוכל יקבל טומאה צריך שקודם לכן הוא הוכשר לקבל טומאה ע"י שהיו עליו מים או אחד משבעת המשקים: יין דבש דבורים  שמן חלב טל דם מים (וסימנך: י"ד שח"ט ד"ם). האוכל מקבל טומאה גם אם אח"כ המים התייבשו. ההכשר צריך שיהיה לאחר שהאוכל תלוש מהקרקע (כי אחרת כל דבר הוכשר ע"י הגשם והטל שירדו עליו בשדה). צריך שהאדם ירצה את ההכשר וזה טוב לו (למשל: אם החביא פרות בתוך המים מפני הגנבים - זה לא הכשיר). וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא - משקים שנמצאים בתוך הכלי ג"כ נטמאים והם 'שניים לטומאה'. (אבל אם יש כלים או בגדים בתוך הכלי הם לא נטמאים מראשון לטומאה).

{לה} וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא: תַּנּוּר - לאפיה וְכִירַיִם - לבישול, שעשויים מחרס יֻתָּץ - יישברו טְמֵאִים הֵם - הם כלים ומקבלים טומאה למרות שהם מחוברים לקרקע בטיט. וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם - מותר להשאיר אותם טמאים בשביל חולין. {לו} אַךְ מַעְיָן - נביעה של מים וּבוֹר - שאנשים חפרו כדי לאגור מי גשמים. מִקְוֵה מַיִם - מקום שמתאספים בו מים ולא אדם חפר אותו. יִהְיֶה טָהוֹר - אם נפל לתוכם שרץ הם לא נטמאים כי דבר שהוא חלק מהקרקע אינו מקבל טומאה וגם המים שבתוכו לא נטמאים, לעומת תנור וכיריים שהם כלים. וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא - אבל מים ש'נתלשו' מהקרקע כלומר ששאבו מהמעין - יכולים להטמא. פרוש שני - דרשה: האדם טמא שטבל במעין או בור או מקוה מים - נהיה טהור. וסוף הפסוק מלמד: אם בזמן שטובל נוגע בשרץ - טמא. {לז} וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ - זרע ממיני הזרעים שאוכלים אותם (חיטה, קטניות) טָהוֹר הוּא - כי לא הוכשר לקבל טומאה.{לח} וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם- כי הוכשר לקבל טומאה.

פסוק לט-מ: טומאת נבלה (של בהמה טהורה לאכילה)

{לט} וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה - דוקא שמתה מעצמה. אבל נשחטה - לא מטמאת טומאת נבלה (אפילו נמצאה טריפה). אבל בבהמות הטמאות לאכילה זה לא משנה איך מתה - בכל מקרה היא מטמאת. הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: {מ} וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב - בנבלת בהמה אין טומאה מיוחדת באכילה (יש טומאה כזו בנבלת עוף טהור - לקמן פרק כב'). אלא  שמי שאכל ממנה הוא בד"כ גם נושא אותה לכן נטמא טומאת משא (גם בגדים). וגם מלמד על השיעור שמטמא בכזית. וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

פסוק מא-מב: איסור אכילת שרץ הארץ

{מא} וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ - לעומת 'טומאת שרץ' שהיא רק בשמונת השרצים שאמרה התורה, איסור אכילה יש בכל שרץ הארץ ואין בו שום מין כשר לאכילה. שֶׁקֶץ הוּא - מאוס ומורחק לֹא יֵאָכֵל: {מב} התורה מדגישה שכל המינים אסורים: כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן - על הבטן, כלומר נחש ותולעים כמו שלשול. וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע - כמו עקרב, חיפושית, נמלה. עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם - כמו נדל. לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם:

{מג} אַל תְּשַׁקְּצוּ - אל תטנפו ותמאיסו אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם - באכילתם וְנִטְמֵתֶם בָּם - א. עונש -  אם תאכלו שקצים ה' יטמא וירחיק אתכם ממנו.  ב. מלשון אטימות וטמטום כי עבירה מטמטמת את ליבו של האדם עד שקשה לו מאד לחזור בתשובה. {מד} כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי - כמו שה' הוא קדוש ומובדל מכל טומאה כך הוא רוצה שגם עמו ישראל יהיה קדוש ומובדל מכל מאכל טמא. וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: {מה} כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים - ה' הוציא את ישראל ממצרים כדי שיתרחקו מהטמא והמשוקץ שהגויים אוכלים, וזו התעלות וקדושה מיוחדת לעם ישראל. וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: {מו} פסוקי סיכום לפרק: זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: {מז} לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא - לאכילה וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.