מזמור כג
א מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר. ב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
ג נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ. ד גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה
עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. ה תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי; דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי,
כּוֹסִי רְוָיָה. ו אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי; וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים.
הקדמה:
במזמור זה מביע המשורר את ביטחונו המוחלט בהקב"ה, דבריו מופיעים בשני משלים (תמונות), עשירים
בביטויים המורים על חיי אמונה שלווים, כשבטחונו בה' הוא מוחלט ללא עוררין. הסבל והצרות מהעבר
והחששות בעתיד, אינם מערערים את בטחונו, אלא אף העמיקו את אמונתו בה', "גם כי אלך בגיא צלמוות
לא אירא רע". שני משלים (תמונות): משל הרועה (א – ד), ומשל בעל הבית ואורחו (ה – ו)
חלוקת הפרק:
- משל הרועה והשה – א – ד
- משל בעל הבית והאורח – ה – ו
- משל הרועה והשה (א – ד)
הפסוק
|
המשל
|
הנמשל
|
"ה' רועי"
|
דימה המשורר (דוד) את ה' כרועה, ואת עצמו כשה
|
כשם שהשה בטחונו על הרועה, כך
המשורר מביע את בטחונו המוחלט על הקב"ה הרועה, ומשגיח עליו
|
"בנאות דשא ירבצני"
|
הרועה דואג לרעות במקומות דשנים ומלאים דשאים להרביצם (מושיבם) לחסות בצל
|
ה' יעמידהו בעולם הזה לזכות לכל הטוב, עושר (כלכלית) וכבוד
(אבן יחיא)
|
"על מי מנוחות ינהלני"
|
הרועה דואג להוביל את צאנו, להשקותם מים ממקורות שקטים
ולא ממים שוטפים וגועשים, וממים נקיים ולא עכורים
|
יזכה לטובות גופניות, בלי עמל ויגיעה
(אבן יחיא)
|
"נפשי ישובב"
|
הרועה מוביל ומנהיג את צאנו בנחת ובשלווה
|
יזכה לגמול טוב, כשנפשו תנוח בשלווה בעולם הבא (אבן יחיא)
|
"ינחני במעגלי צדק"
|
הרועה מוביל את צאנו בדרכים נוחות וישרות, ולא בדרכים קשות, הרים וגבעות
|
יזכה בעולם הזה לפעול בדרכים ישרות וצודקות, מבחינת, "הבא ליטהר מסייעין אותו" (אבן יחיא)
|
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע"
|
גם כי יקלע השה למקום סכנה או לימים קשים של חוסר דשא (אוכל) או מים, בטחונו על הרועה
מלא ללא עוררין, ובטוח הוא כי
הרועה ידאג לכל צרכיו
|
1. כאשר תבוא שנת רעה ידאג ה' לחוסים בו לחיותם ברעב ולהצילם ממוות, מלחמה ומגפות (פיזית) (אב"ע)
2. אף אם יצרו ירצה להכשילו כדי להפילו "בגיא צלמוות" – גיהנום
"לא אירע רע" – לא יתפתה כי ה' יהיה בעזרו, "כי אתה עמדי" (רוחני)
|
"שבטך ומשענתך המה ינחמוני" – המקל המשמש את הרועה ברעיית הצאן, משמש לו לשתי מטרות:
פעם לשבט (מקל) שבו מכה מתוך דאגה את הכבש היוצא מהעדר, להשיבו לחיק העדר, ופעם כמשענת
עליה נשען בשעה שעומד ומשגיח על עדרו. בעיני השה, המכה לה זכה מהרועה כדי להשיבו לעדר, יש
בה כדי לשמחו "המה ינחמוני", וזאת מתוך הכרה, כי הרועה לא מש לרגע מהשגחתו עליו, שהרי
בשעה שיצא מהעדר לא נעלם הדבר מעיני הרועה, והמכה מהשבט היא המנחמת.
הקושי: כיצד המשורר אומר שהייסורים והמכות "שבטך", "משענתך" הם הם אשר מנחמים אותו?
הייתכן שהמשורר מודה לקב"ה על שהענישו?
ישוב הקושי:
מצודת דוד: מה שאתה מכה אותי בשבט של יסורין ותחזור ותסמוך "משענתך" אותי, הם הם המנחמים
אותו, כי בזה אראה שלא עזבתני.
רש"י: יסורים שבאו עלי ומשען שאני בטוח על חסדך שניהם ינחמוני שיהיו לי לסלוח עוון...
ההבדל בין הפרשנים
מצודת דוד: הכעס והעונש הם עצמם מורים על השגחתו התמידית של הקב"ה עליו.
רש"י: 1. מפני שהעונש ממרק ומזכך את האדם מחטאיו.
- מפני שיודע שה' ברחמיו הרבים ישוב להיות לו למשען ויצילהו.
הערה: עניין זה מקביל לנאמר בישעיה יב, א "אודך ה' כי אנפת (כעסת) בי ישוב אפך (כעסך) ותנחמני"
סכום
המשורר המשיל עצמו לשה, ואת הקב"ה לרועה נאמן. השה הזקוק לטיפול והגנה שם מבטחו על
הרועה, כך המשורר שם מבטחו המוחלט בקב"ה. המשורר בחר לבטא את תחושותיו ראשית בפעלים
הרבים, "רועי", "ירביצני", "ינהלני", "ינחני" (פסיביים) שכולם מורים על השענותו המוחלטת
בקב"ה, הדואג לכל צרכיו ובראש הצרכים הכלכליים: "בנאות דשא ירביצני" – מזון.
"על מי מנוחות ינהלני" – מים.
השה זוכה להשגחה והכוונה בשבט להובילו למקום דשא ומים, ולהגנה פיזית. עיני הרועה פקוחות על עדרו
לבל יפרצו חיות רעות, ויחשפו לסכנות. בנמשל המשורר שם מבטחו בקב"ה, הרועה הטוב של ישראל.
- משל בעל הבית והאורח (ה – ו)
ה תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי; דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.
ו אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי; וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים.
הקדמה:
הפסוק
|
המשל
|
"תערוך לפני שלחן"
|
המשורר דמה עצמו לאורח
בבית ה'
|
מורה על יחסו של הקב"ה אליו, כבעל בית עשיר המשפיע עליו טובות. כאורח רצוי ומכובד, ואוייביו נמקים מקנאה (רד"ק)
|
"נגד צוררי"
|
בית ה' משמש עבורו מקום מוגן מסכנות ומאויבים
המבקשים לפגוע בו
|
מורה על החסד שגמל עמו ה', בהצילו מידי אויביו – שאול, דואג ואחיתופל
(רד"ק)
|
"דשנת בשמן ראשי"
|
מרוב טוב ושפע המטעמים.
ראשו מדושן, כאילו הוא בלול בשמן
|
מורה ומודה על שה' המליכו למלך, ונמשח בשמן כמקובל (רש"י, מצודת דוד)
|
"כוסי רוויה"
|
השקהו די עד שהרווה את צימאונו
|
מורה על רוב הטוב שנתן לו הקב"ה, ולכל עמו (רד"ק)
|
כתב וערך שמעון לוי
הבקשות:
- "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי..." – המשורר פונה אל ה' ומודה לו על הטובה שנתן לו עד עתה
ומבקש שהטובות והחסד לא יפסקו לעולם, כדי שעבודתו לה' תהיה שלמה (רד"ק)
- "ושבתי בבית ה' לאורך ימים"
מצודת דוד: ישיבתי בבית ה' תהיה לאורך ימים, ולא אהיה עוד מגורש ומטולטל.
אב"ע: 1. שיתמיד הליכתו שם פעם אחר פעם
- מעניין בשובה ונחת
ההבדל בין הפרשנים:
לפי מצודת דוד: המשמעות הינה - ישיבה (שורש – י.ש.ב)
לפי אב"ע: 1. המשמעות הינה - לשוב (משורש ש.ו.ב)
- המשמעות הינה מנוחה ורוגע – מלשון בשובה ונחת (שלווה)
במשל בעל הבית ואורחו: מדמה המשורר עצמו כאורחו של הקב"ה העומד ומשרת את אורחו (המשורר),
ומשפיע עליו שפע מזון. האורח (המשורר) השוהה בבית המארח, זוכה אף למקום מוגן מסכנות ומאויבים.
קרבתו ושהייתו בקרבת הקב"ה מוסיפה למשורר אף את השפע והעונג הרוחני, והמשורר מציין
זאת בסמלים המקובלים "דישנת בשמן ראשי", "כוסי רוויה", "... ושבתי בבית ה' לאורך ימים".
על מי, ולאיזו תקופה מכוון מזמור זה?
רש"י
|
"מזמור זה אמר דוד ביער חרת"
"בגיא צלמוות" – "בארץ חושך ועל
מדבר זיף אמר" (שמואל א - א, כב)
"דשנת בשמן" – "כבר נמשחתי על פיך
למלך"
"כוסי רוויה" – "לשון שובע"
|
מזמור זה מכוון על תקופת בריחת דוד משאול,
ובנדודיו מפני שאול שאז נזקק למחסה שמירה
וקיום, וה' דאג לכל מחסורו, והצילו מפני
שאול, והוסיף להודות בחסד ה' שהמליכו,
ונמשח בדרך המלכים בשמן המשחה.
|
אב"ע
|
"כוסי רוויה" – "וטעם זה המזמור על
עבדי ה' העוזבים תאות העולם, והם
שמחים בחלקם, ויחשבו כי לחם ומים
כנגד כל תענוג, על כן יניחו תענוגי רגע
בעבור תענוג עולם"
"ירדפוני" – "ארגיל עצמי לעשות טוב
וחסד עם אחרים, ללמדם להורותם
לעבוד את ה'"
|
מזמור זה מכוון ללמד על הנהגת האדם הרצויה
בעולם – קרבת ה' וקיום תורתו, ובהכרה כי
השפע הרוחני יקר משפע החומרי, ומשאלת
לבו הינה יראת ה' שאותה מבקש להורות
לאחרים.
|
רד"ק
|
דוד אמר על עצמו כשיצא מצרה לרווחה,
או נאמר על ישראל שיאמרו כן בצאתם
מבבל.
|
פרוש ראשון: בדומה לרש"י.
פרוש שני: על העתיד, בעת הגאולה כשישובו
ישראל מבבל.
|
אמצעים אומנותיים:
- משל 4. מטאפורה – "דשנת בשמן ראשי" (פרוש)
- תקבולת (ב) 5. חריזה – "ירביצני", "ינהלני", "ינחני",
- לשון נופלת על לשון (ד) "ינחמוני"
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.