מזמור נ
א מִזְמוֹר, לְאָסָף אֵל, אֱלֹהִים יְהוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא-אָרֶץ; מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ, עַד-מְבֹאוֹ. ב מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. ג יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל-יֶחֱרַשׁ: אֵשׁ-לְפָנָיו תֹּאכֵל; וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד. ד יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל; וְאֶל-הָאָרֶץ, לָדִין עַמּוֹ. ה אִסְפוּ-לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי-זָבַח. ו וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ: כִּי-אֱלֹהִים, שֹׁפֵט הוּא סֶלָה. ז שִׁמְעָה עַמִּי, וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל, וְאָעִידָה בָּךְ: אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי.
ח לֹא עַל-זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ; וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. ט לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.
י כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף. יא יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי. יב אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ. יג הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה. יד זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ. טו וּקְרָאֵנִי, בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ, וּתְכַבְּדֵנִי. טז וְלָרָשָׁע, אָמַר אֱלֹהִים, מַה-לְּךָ, לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי-פִיךָ. יז וְאַתָּה, שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. יח אִם-רָאִיתָ גַנָּב, וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ. יט פִּיךָ, שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ, תַּצְמִיד מִרְמָה. כ תֵּשֵׁב, בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן-אִמְּךָ, תִּתֶּן-דֹּפִי. כא אֵלֶּה עָשִׂיתָ, וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ, הֱיוֹת-אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.
כב בִּינוּ-נָא זֹאת, שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן-אֶטְרֹף, וְאֵין מַצִּיל. כג זֹבֵחַ תּוֹדָה, יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ--אַרְאֶנּוּ, בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים.
חלוקת המזמור לפי הדעות השונות
חלוקה לפי רש"י ורד"ק: חלוקה לפי אב"ע
- הופעת ה' לנקום נקמת עמו בגויים – א – ו 1. תוכחה לישראל על מוסר הקרבנות – א - טו
- תוכחה על מוסר הקרבנות – ז – טו
- תוכחה לרשע המתחסד – טז – כא 2. תוכחה לרשע המתחסד – טז - כא
- הגמול לרשע והשכר לטוב - כב – כג 3. הגמול לרשע והשכר לטוב - כב - כג
הנימוקים לחלוקה של רש"י ורד"ק:
א. מבחינה מבנית – קטע ראשון: (א – ו) מסתיים במילה "סלה" כמקובל בסופי קטעים
קטע שני: (ז – טו) קיימת פתיחה "שמעה עמי"
קטע שלישי: (טז – כג) קיימת פתיחה "ולרשע אמר"
ב. מבחינה תוכנית – קטע ראשון: (א – ו) הנושא – הופעת ה' לנקום נקמת עמו בגויים } חלופי
קטע שני: (ז – טו) הנושא – תוכחה על מוסר הקרבנות } נושאים
קטע שלישי: (טז – כג) הנושא – תוכחה לרשע המתחסד
הנימוק לחלוקה ע"פ אב"ע:
הקטע א-ו, "כי אלוקים שופט סלה" (ו), משמעו כי ה' בא לשפוט את ישראל (ולא את הגויים כסברת רש"י ורד"ק), על שלא עבדו את ה' כראוי, אלא רק באמצעות הקרבנות, ולפי זה הקטע מתקשר להמשך המזמור, שהרי בהמשך מצוינת במפורש התוכחה, "לא אקח מביתך פר..." (ט), "כי לי כל חייתו יער..." (י), במשמעות: מדוע הקרבנות היו בעיניהם עיקר עבודת ה' במקום קיום התורה ומצוותיה?
- הופעת ה' לנקום נקמת עמו בגויים (א – ו)
א מִזְמוֹר, לְאָסָף אֵל, אֱלֹהִים יְהוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא-אָרֶץ; מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ, עַד-מְבֹאוֹ.
תיאור הופעת ה' במלוא כוחו, לקראת יום הדין. הקב"ה מופיע בפי המשורר בשלושה כינויים המבטאים
את גודל המעמד ותוקפו, א-ל כביטוי לכוח ותקיפות. אלוקים כביטוי לשליטה ומידת הדין. י-ה-ו-ה ביטוי
למידת הרחמים ולהימצאותו בכל עת ובכל מקום "ממזרח שמש עד מבואו"
ב מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ.
מקום הופעת ה' מציון שהיא כלילת יופי ומרכז העולם
ג יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל-יֶחֱרַשׁ: אֵשׁ-לְפָנָיו תֹּאכֵל; וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד.
הופעת ה' דרמטית, באש ובסערה, המורים על המעמד של דין ומשפט
ד יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל; וְאֶל-הָאָרֶץ, לָדִין עַמּוֹ.
אב"ע: "אל השמים" – אל המלאכים
"ואל הארץ" – אל היושבים עליה
רש"י: "אל השמים" – לפקוד על שר האומות שבמרום
"ואל הארץ" – לפקוד על מלכי מצרים
ה אִסְפוּ-לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי-זָבַח.
משמעות פסוקים ד–ה לפי רש"י ואב"ע
"יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו" (ד)
"אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" (ה)
|
רש"י
|
"יקרא אל השמים... לדין עמו
|
"אספו לי חסידי"
|
"כורתי בריתי עלי זבח"
|
|
"לדין: לנקום נקמת עמו מן הגויים
(פורענות לגויים), כנאמר:
"כי ידין עמו ודם עבדיו יקום"
(דברים לב)
|
ועוד יקרא לשמים ולארץ
שיאספו את כל ישראל
מהגלויות, כנאמר:
"עורי צפון ובואי תימן"
(שיר השירים ד)
|
אספו את ישראל מהגלויות
שקבלו את התורה בברית וזבח
כנאמר: "הנה דם הברית אשר
כרת..." (שמות כד)
|
|
אב"ע
|
"יקרא את השמים... ואל הארץ
לדין עמו"
|
"אספו לי חסידי"
|
"כורתי בריתי עלי זבח"
|
|
להוכיח ולדון את עמו ישראל
על חטאיהם
|
פניה למלאכים וליושבי
הארץ לאסוף את העם
כדי להוכיחם.
|
אספו את חסידי ישראל
שכרתו ברית וטעם
"עלי זבח", כדי להוכיחם
על הזבח – מוסר הקרבנות
|
הקשר לקטע הבא:
לפי רש"י: אחר הדין לגויים (א-ו) על מה שעוללו לישראל, פונה הקב"ה להוכיח את ישראל, את הרשעים
המקריבים קורבנות ללא כוונה (ז-טו), ואחר פונה להוכיח את הרשע המתחסד, הלומד תורה ואינו מקיים (טז-כא)
לפי אב"ע: אחר פעולה וקריאת האיסוף לישראל (א-ו), פונה ה' בתוכחות עצמן. התוכחה על מוסר הקרבנות, ואחר
התוכחה לרשע המתחסד.
ו וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ: כִּי-אֱלֹהִים, שֹׁפֵט הוּא סֶלָה.
ואז, אחר המשפט יגידו מלאכי שמים את צדקו בעולם, כשיאמרו שהקב"ה שופט לעולם, גם כשמאחר
לשפוט. "סלה" = סוף קטע.
- תוכחה על מוסר הקרבנות (ז-טו)
ז שִׁמְעָה עַמִּי, וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל, וְאָעִידָה בָּךְ: אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי.
המשורר פתח בתוכחה על מוסר הקרבנות, בלשון הדומה לדיבר הראשון שבעשרת הדברות, "אנוכי ה'
אלוקיך", וראוי שתשמע בקולי ותוכחתי.
ח לֹא עַל-זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ - לא אוכיח אותך על הימנעותך מלהקריב זבחים.
[לא על] וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד – להוכיח אותך שיהיו תמיד לנגדי עולותיך, כי הטוב שלא תידור נדרים.
ט לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר
[לא אקח] מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים - לא ציוותי לקחת מביתך פר וצאן להקריב לפני.
י כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר
[ כי לי כל] בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף – והטעם כי כל הבהמות ברשותי ובשליטתי.
"בהררי אלף" 1. אלפי פרים. 2. באלפי הרים. = כל הבהמות שבהרים
יא יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים
וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי – ידיעתי ושליטתי בכל עוף הרים ובבכל זיז השדה.
"זיז" – 1. בעל חיים קטן ביותר. 2. מלשון זז, והכוונה ידיעתי בכל בעל חיים הזז ממקום למקום.
יב אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ
כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ – בדרך מליצה הוסיף ואמר שאף לפי דעתך, אם אהיה רעב לא אצטרך להזדקק לכם,
מאחר והכל שלי.
יג הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים (חזקים)
וְדַם עַתּוּדִים (צאן) אֶשְׁתֶּה? – וכי אני אוכל בשר בהמות חזקות ושמנות, וכי אשתה דם עתודים, ומה לי
אם כן בהבאת הקרבנות, אם לא שיהיה נחת לפני כשתעשו רצוני?
בתמורה זו מבליט המשורר את חוסר ההיגיון בתפיסתם המוטעית, לפיה הקב"ה זקוק לקרבנות לשם מאכל,
כשם שעובדי האלילים מאמינים, שהאליל נזקק למאכל שנותנים לו בני האדם, ובכך מתכפרים עוונותיהם.
יד זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.
רש"י: "זבח לאלוקים תודה" – התוודה על מעשיך ושוב אלי, וזהו הזבח שאני חפץ בו. "תודה" = וידוי
"ושלם לעליון נדריך" – אחר הוידוי, שלם את נדריך שנדרת, ואז יתקבלו ברצון.
אב"ע: "זבח לאלוקים תודה
ושלם לעליון נדריך" - כי הקרבנות שתקריבו לפני לא יועילו לי רק לכם, וטעם תודה, כי העולה
כולה קרבה, גם החטאת והאשם לכהן, והטעם כי להקריב תודה עם שמירת
התורה, שאין קרבים ממנה לגבוה, רק האימורים (חלקים הקרבים על המזבח),
טוב מהעולה בלא תודה.
ההבדל בין רש"י לאב"ע: "תודה" – 1. רש"י = וידוי.
אב"ע = קרבן תודה.
- רש"י = על פי פרקנו אין רצון ה' בכל הקרבנות.
אב"ע = קרבן תודה רצוי משאר הקרבנות.
קושי: מעיון בפסוקים ח – יג, ובפסוק יד עולה לכאורה סתירה, בעוד שמפסוקים ח – יג, עולה כי אין רצון ה'
בקרבנות, "לא על זבחיך אוכיחך", הרי שמפסוק יד יש ציווי להקריב קרבנות. "זבח לאלוקים תודה "
ישוב הקושי: הסתירה הינה רק לכאורה, מאחר ובפסוקים ח – יג יש תוכחה על מעשה הקרבנות, מפני שהקריבו
אותם ללא כוונה טהורה, והמשיכו במעשיהם הרעים, בעוד פסוק יד מלמד מהו הקרבן הרצוי לפני
ה'. קרבן עם כוונה אמיתית וכנה, לשנות את דרכם ולעבוד את ה'.
טו וּקְרָאֵנִי, בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ, וּתְכַבְּדֵנִי – להתפלל בכוונה בעת צרה. כאשר יעשה האדם את רצון ה', תשובה
כנה בהקרבת קרבן מתוך כוונה אמיתית, אז כשיקראו אל ה' בעת צרה – יוושע, ואף יזכה לספר כבוד ה'
ברבים, על הישועה לה זכה.
סכום: כמו במקומות רבים בתנ"ך, גם כאן התוכחה הינה על מוסר הקרבנות, והדברים מורים שהקרבנות
המובאים לכפר על חטאיהם, אינם לרצון לפני ה', ואין בהם כדי להשיב חרון אף (כעס) כשעודם מחזיקים
במעשיהם הרעים, והקרבן הוא רק אמצעי ולא תכלית כפי שטעו לדעת, וחשבו שהקרבנות הם עיקר עבודת
ה' במקום קיום התורה ומצוותיה, או שה' זקוק לקרבנות למאכל ועוד, ואין הדברים נכונים, שהרי כל העולם
נברא על ידו והכל שייך לו, ובוודאי שאינו זקוק לקרבן מהאדם. הדרך הנכונה כדי להוושע תהיה אם:
- תוכחה לרשע המתחסד (טז-כא)
טז וְלָרָשָׁע, אָמַר אֱלֹהִים, מַה-לְּךָ, לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי-פִיךָ.
יז וְאַתָּה, שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ.
יח אִם-רָאִיתָ גַנָּב, וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.
יט פִּיךָ, שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ, תַּצְמִיד מִרְמָה.
כ תֵּשֵׁב, בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן-אִמְּךָ, תִּתֶּן-דֹּפִי.
התוכחה לרשע המתחסד
- "מה לך לספר חוקי ותשא בריתי על פיך" - צביעות, לומד תורה ומדבר בה, אך אינו מקיים אותה
- "ואתה שנאת מוסר" - שונא לשמוע מוסר ותוכחה
- "ןתשלך דברי אחריך" - מזלזל בתרה ומצוותיה, כדבר חסר ערך – (מטאפורה)
- "אם ראית גנב ותירץ עמו" - מתחבר עם גנבים
- "ועם מנאפים חלקך" - מתחבר עם מנאפים
- "פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה" - נוהג ברמיה, וחוטא בפיו ברמאות
- "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי" - מדבר לשון הרע על קרובי משפחתו
החטא הנוסף של הרשע, הינו כשחשב כי הבאת הקרבנות (בלי כוונה) יכולה לכפר לו על החטאים, ויתכן כי
תוכחה זו נאמרה בפי העולים לרגל לבית המקדש, שבעיקרם כי הקרבנות אינם ערך כשלעצמם, אלא הכוונה.
כא אֵלֶּה עָשִׂיתָ, וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ, הֱיוֹת-אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.
הרשע חשב שדרכו נכונה, ובה יוכל להתמיד בשעה שראה כי אין הקב"ה נפרע (מעניש) ממנו על מעשיו,
ועוד הסיק שה' יהיה כמוהו, וחשב כי אין ה' יודע את מעשיו הרעים שעשה בסתר, כפי שהאדם אינו יודע אותם.
- הגמול לרשע (כב-כג)
כב בִּינוּ-נָא זֹאת, שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן-אֶטְרֹף, וְאֵין מַצִּיל.
יום הדין הקרב ובה, אלוקים יוכיח את הרשע, כשיסיר מעליו את תדמית החסיד שבנה בצביעות, והתחפש
כצדיק. דרכו זו של הרשע, תביא עליו פורענות כטרף האריה שאין מציל מידו, אם לא ישוב בתשובה כנה,
כג זֹבֵחַ תּוֹדָה, יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ--אַרְאֶנּוּ, בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים.
כסכום, מציין המשורר שהמביא קרבן של תשובה והודאה כנים על עוונותיו, הוא המכבד את ה', וכנגד
התוכחה על מוסר הקרבנות, "ושם דרך", מי ששם ליבו לשוב וללכת בדרך ה', יראה את ישועות ה'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
