בס''ד
פרקים ב-ד
פרק ב'
הפרק בולט כהמשך לדברינו על שינויי הנהגה בין משה ליהושע, גם הדמיון מחד למשה על נישואיו עם צפורה וגם השוני שכאן עסקינן בדמות יותר בעייתית לכאורה, גם זה קשור להתקרבות לארץ, שיהושע פועל מול דברים יותר מסובכים אבל הוא יודע להתמודד ואף לרומם:
רחב
רש''י מביא את התרגום שהיא מוכרת מזונות. אך בפרק ו' כ''ג משמע בדבריו שהיא זונה ממש. אך בין כך ובין כך ברור שעיקר הנקודה שדרכה היה יותר יכולת לחדור לארץ כי היא היתה רגילה בזרים.
כשישראל באים לתקן אזי מי שיתבטלו אליהם יוכלו להיתקן אף אם הם מונחים בעומק הטומאה. עד כדי כך שיהושע עצמו מתחתן עם רחב כמבואר במגילה י''ד:
''אמר רב נחמן חולדה מבני בניו של יהושע היתה כתיב הכא {מלכים ב כב-יד} בן חרחס וכתיב התם {יהושע כד-ל} בתמנת חרס איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הן נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה כתיב הכא בן תקוה וכתיב התם {יהושע ב-יח} את תקות חוט השני אמר ליה עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא {חרס שחור} מיני ומינך תסתיים שמעתא דאיגיירא ונסבה יהושע''
תוס' כאן (ד''ה 'דאיגיירה') שואל[1] איך נשא אותה והרי היא משבעת העממין? ומתרץ שהיו נכרים שבאו לגור ביריחו וכך גם תירץ הרד''ק בפרק ו' פסוק כ''ה את השאלה איך לא הרגו אותה והלא היא משבעת העממין. תירוץ נוסף של הרד''ק הוא- שהמרגלים גיירו אותה ועדין לא נכנסו ישראל לא''י. אך תוס' כאן לעניין היכולת להנשא לה אומר שתירוץ זה לא עומד, אמנם יתכן שלעניין לא להרוג זה כאן עומד התירוץ.
אמנם תוס' בסוטה לה: מתרץ אחרת- שיהושע נשאה על פי הדיבור:
לרבות כנענים שבחוצה לארץ. תימה היאך קבלוה לרחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה כדאיתא בספרי בפרשת בהעלותך ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה [על שקירבה עצמה כך קירבה המקום] וארחב קאי ואמרינן נמי במס' מגילה (דף יד:) שנתגיירה ונסבה יהושע והכא משמע דכנענים שבתוכה לדברי הכל שאין מקבלין אותן ושמא על פי הדיבור היה.
יהושע לא רק שמותר לו לשאת את רחב אלא הוא מזהה שיש כאן נשמה גבוהה שנטמעה בין העמים ועם כוחו המיוחד הוא מעלה אותה. כעין דברי הרב באורות במאמר 'נשמות דתוהו' שדוקא הנשמות הגבוהות באי הינתן להם מזונם הגבוהה הם נשאבים לתוהו יותר גדול וזה עלול להתבטא בתהומות הטומאה.
חז''ל גם זיהו את נשמתה הגבוהה בכך שאמרו שהתנצנצה בה רוח הקודש. (רש''י על פסוק ט''ז על פי ספרי דברים כ''ב.) ועיין רד''ק שלולא חז''ל אפשר להסביר שידעה מסברא שיקח להם שלושה ימים.
פס'- ט'- י''א
הפחד
רחב מדברת על פחד העמים ושבגלל פחדם היא בטוחה בנצחונם- צריך לדעת שבמלחמות הרבה מי ינצח ומי יפסיד תלוי בפחד כפי שמופיע ברש''י בפרשת שופטים, דברים כ', ג'- על 'לא תערוץ מפניהם':
אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות, כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים, מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול : אל ירך לבבכם. מצהלות סוסים: אל תיראו. מהגפת התריסין: ואל תחפזו. מקול הקרנות: ואל תערצו. מקול הצווחה.
פסוק ט''ו-
'יושבת בחומה' עיין רד''ק פרק ו' פס' ה' שמקשה איך לא נפל הבית עם החומה? ומתרץ שנפל רק הצד שהיה אל מול בנ''י.
פרק ג
היחס לצעידה לפני נס חציית הירדן גם מלמד על הדמיון בין משה ליהושע אך גם על השוני.
גם יהושע הולך להיות שייך לנס המזכיר את חציית הים לשנים, אך כאן ההתנהלות שונה-
הארון נוסע ויש מרחק בינו לבין העם- יש כאן צורך בחיזוק, דוקא בגלל שהולכים לקראת התהנלות ממשית ומעשית, יש צורך שראש לכל יהיה הקודש, מה שאין כן במדבר שהכל ניסי והארון באמצע, כחלק מכל התנהלות של חיי המדבר השמיימים. הארון באמצע-מרכזיות ברורה להתנהלות חיים.
גם ההתקדשות לקראת הנס, מורה על צורך דוקא להגביר את היחס לנפלאות שזה לא מובן מאליו כבימי משה, וזה דורש התבוננות רבתי. התקדשות לפני הנס, כי אף שאנו הולכים לקראת חיי מעשה צריכים להתבונן שהכל מונהג כאן מכח עליון.
החותם של זה הינו בפס' ז' שה' אומר ליהושע שיהיה עמו כימי משה. לא נפילה יש כאן אלא התנהלות אחרת אך כהמשך. הכל ממשיך.
פרק ד'
פסוק ג' רש''י אומר שהלכו באותו יום להר עיבל וצ''ע.
שניים עשר אבנים לכל שבט ושבט- לשמור על צביון שונה בכניסה לארץ, אדרבה דוקא כאן יש עניין שכל שבט יהיה בנחלתו ולכן דוקא לבאי הארץ היה דין מיוחד של 'לא יסוב'.
בפסוק ט' יהושע לוקח מלבד האבנים מהירדן, אל הירדן. אנו נושאים איתנו את היחס למקום אך גם המקום צריך את הזכרון שלנו, יש כאן יחס בין עם לארץ. משל הכרם וההר של הכזרי.
בשימו את האבנים תחת רגלי הכהנים יש לעיין אם אחר כך התכסו בחזור מי הירדן? האברבנאל אומר שלא, ושמם במקום גבוה שלא יכסו שהרי נועדו לאות זכרון, ולכאורה מסתבר הדבר. אמנם אפשר שיש כאן דוקא דבר נסתר, שכן מתכסה, ההתרגלות שלא כל דבר צריך להיות מצדו הנגלה ויתכן זכרון עמוק, קיים ויציב, אך לא בולט.
פסוק י''א- הארון נושא את נושאיו. רגע הכניסה, הולך להיות לנו הרבה כח וחיל, אך שנזכור שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל.
[1] דאיגיירה ונסבה יהושע. קשיא היאך נסבה הא אמרי' פ' הערל (יבמות דף עו. ושם) דאפילו בגירותן לית להו חתנות וצריך לומר שלא היתה משבעה עממין אלא משאר עממין ובאת לגור שם ויש מפרשים שרצו לומר שלא הוזהרו על לאו דלא תתחתן עד לאחר שנכנסו לארץ וזה אינו דאמרי' במדרש דנתינים באו להתגייר בימי משה כמו בימי יהושע ואף על פי כן לא הותרו לבא בקהל אלא היו חוטבי עצים ושואבי מים אלמא דקודם שעברו את הירדן ונכנסו לארץ הוזהרו עליהם.: (תוספות)
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
