בס''ד
פרקים ה'-ו'
הכניסה לארץ בפועל
בפרקים אלו אנו נפגשים עם הכניסה בפועל אל הארץ והיחס אל הארציות כמו שצריך להיות. עד כה עסקנו בהכנות, במעבר מהנהגה שמיימית אל הנהגה ארצית, מחד לשמר את היחס לשמיימיות ומאידך להתחיל לנהוג בזה ביחס ארצי.
עתה, כאשר שבו בנים לגבולם, והכרם התאחד עם הרריו המתאימים לו, כמשל החבר בספר הכזרי, אנו נפגשים עם מצוות והנהגות המבטאים את הקדושה המתמדת בטבע ואת היחס הנכון אל הארציות המקודשת ומתקדשת.
בפרק ה' מתבלט הדבר במצוות המילה והעומר ובתביעת המלאך מיהושע, שגם בעת המלחמה יש מצוות לימוד תורה.
מילה
יבמות עא:
''אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנאמר {יהושע ד-יט} והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא הזאה אימת עביד להו לאו כשהן ערלים ודלמא לא עבוד פסח כלל לא ס''ד דכתיב {יהושע ה-י} ויעשו את הפסח מתקיף לה מר זוטרא ודלמא פסח הבא בטומאה היה א''ל רב אשי תניא בהדיא מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר {יהושע ה-ב} בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו' ודלמא הנך דלא מהול דכתיב {יהושע ה-ה} כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו' א''כ מאי שוב אלא לאו לפריעה ומאי שנית לאקושי סוף מילה לתחלת מילה מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין בו דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את [רוב] העטרה ואין אוכל בתרומה אמר רבינא ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ובמדבר מאי טעמא לא מהול איבעית אימא משום חולשא דאורחא ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית דתניא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית מאי טעמא איבעית אימא משום דנזופים הוו ואי בעית אימא דלא נבדור ענני כבוד א''ר פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה והאידנא דדשו בה רבים {תהילים קטז-ו} שומר פתאים ה':
לא לחינם דוקא עכשיו התנאים נוחים להימול או לדעה שניה להיות בשלמות של פריעה, רק כעת בהגיעם ארצה, מצווות המילה מקבלת את מלוא עומקה ועניינה- עידון הבשר. (אורות הקודש ג' עמ' ש'-ש''א). דוקא בעת הפגישה עם החומריות יש מקום לבצע בפועל את הדרך המתמידה והנורמלית בה הבשר מתעדן ואנו הולכים עמו , בתוכו ומעליו.
העומר
כך גם ביחס למצוות העומר שעתה מתחדשת. ניגשים לכל ענייני התעסקות עם הקרקע ומטרתה כמזינת האדם. זה הזמן לתת את היחס הנכון, ההתקדשות שלפני האכילה שפורשת הילתה על כל זמן האכילה וההתעסקות. לפני שאוכלים את התבואה החדשה יש להקריב את זה כקרבן. היחס הראשוני הוא הקדושה וממנה נמשך כל השאר, ממילא גם בקדושה.
ספרא וסייפא
בפגישת המלאך את יהושע בפאתי יריחו, אומר המלאך ליהושע ''עתה באתי''. הגמרא בעירובין סג: אומרת שהמלאך אומר לו שהם גם ביטלו תמיד שלבין הערבים וגם ביטול תורה והוא על 'עתה באתי' על לימוד תורה.
''{יהושע ה-יג} ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' וכתיב ויאמר (לו) כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו' אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי מיד {יהושע ח-יג} וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואמר רבי יוחנן מלמד שהלך בעומקה של הלכה''
תוס'- מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. גרסינן וגרסינן נמי מלמד שהלך בעומקה של הלכה כו' ובמלחמת עי כתיב בפרשה אחרונה וילן אבל התם כתיב בתוך העם והא דקאמר מיד לאו לאלתר הוה אלא כשהופנה הלך בעומקה של הלכה אבל לבתר מעשה דמלאך טובא הוה
יש כאן תביעה מאד חזקה, תביעה ארץ ישראלית- ספרא וסייפא. גם בפאתי המלחמה יש כאן תביעה להמשיך בטבעיותנו הלא פוסקת- תורת חיים.
רש''י מעורר עוד נקודה על פי התנחומא (משפטים יח)- ש'עתה באתי' ולא בימי משה, לא היה צורך בממצע- במלאך.
ויאמר: לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי (שם שם יד), הרי שתי פעמים, באתי להנחיל את ישראל.
אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו, ועתה באתי.
מיד ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו ויאמר לו: מה ה' מדבר אל עבדו (יהוש' ה יד), אבל משה דחה אותו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולכל מי ששמר את התורה כיוצא בך.
דברנו לעיל בפרקים הקודמים על שינוי המדרגות בין ימי משה לימי יהושע, כאן מתבטא הדבר- עתה יש חיבור שמים וארץ וצריך ממצעים.
פרק ו'
הקפות יריחו
בהקפות יריחו מתבלט מאד המספר שבע. שבע ימים, שבעה כהנים, שבע שופרות. אך לא רק בכמות אלא גם באיכות. ביום השביעי, שבע פעמים. להדגיש שאנו עוסקים בשבע לא כמותי רק אלא גם איכותי. לכן גם נרמז כאן היובל, אף שבפשט זה מלשון 'אילים', לא לחינם זה מוזכר בלשון 'יובל', להדגיש כאן שעסקינן במדרגה חדשה- ארץ ישראל אשר בה מתקיים היובל שהוא שבע כפול שבע- האיכות שבשבע.
מה מיוחד בשבע? שבע זה הטבע, ימי הבריאה. אך הטבע טומן בחובו את הקודש- שבת. שבת היא חלק מסדרי הבריאה. זה הקדושה שבטבע. לא שמונה שמעל הטבע, אלא שבע. אנו חיים חיי ארציות אך קדושים. כי כל הימים הם 'ראשון בשבת, שני בשבת וכו' ' השבת היא פנימיותם של כל הימים.
המהר''ל מסביר תמיד את המספר שבע כך: הדברים הגשמיים יש בהם ששה צדדים, אך יש גם את השביעי, זה התוך של כל הצדדים, כקוביה שיש בה שש צלעות אך הצלעות מקיפות את התוך- התוך הזה הינו הנקודה השביעית.
בירושלמי במסכת שבת פ''א ה''ח
''אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות. אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב (יהושוע ו) כה תעשה ששת ימים. וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים. וכתיב עד רדתה (דברים כ',כ') אפילו בשבת''[1]
גם נקודה הנלמדת כאן זה סוג של התרגלות, שיש לחימה שדוחה שבת, וגם היא עצמה דוחה שבת. ולא כפי שטעו בזמן היונים שלא יצאו מהמערה וכפי שמאריך הרב גורן בספרו שמכח נקודה זו התיר לחפור בורות בשבת.
חרם
הרד''ק על פסוק י''ז אומר שמסתבר שה' צווה זאת אף שלא נזכר, אך אחר כך מביא את חז''ל שאומר שיהושע מסברא אמר זו, כמו חלה שמפרישים ראשית העריסה.
נראה שגם כאן יהושע מגדיר להם איך מתנהלים בחיי צבא וכיבוש טבעיים אך אלוקיים- את הראשית אוסרים, נבדלים, מקדישים. קודם כל לא התפרצות טבעית ותאוותנית, אחר כך יש את היכולת לבוא ולקחת ככל צבא טבעי. להגביל לפני שמשחררים, זה היחס הנכון לארציות. השכל קובע ואז אפשר לתת לטבע.
(יש הסבר נוסף ברד''ק שהחרים כי זה היה בשבת ושבת זה קודש לה'.)
בבכורו יסדנה
על כל התפיסה הזו יחלוק במלכים חיאל בת האלי שלפי חז''ל היה שר צבא אחאב. אידאלוג שאף שבניו מתים ממשיכים להגיד שאין יד ה' בטבע. הפך כל התפיסה שלומדים מפרקים אלו.
[1] עיין עוד בדינים אלו בבלי שבת יט.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
