בס''ד
פרקים כ'-כ''ד
סיום ימי יהושע
פרקים אלו עוסקים בסיום ימי יהושע.
{פרקים כ'-כ''ג הם כהמשך להתנחלות בארץ. כ''ג- כ''ד הינם ממש סיום ימי יהושע ויוזמות שלו לנאומים לסיום ימיו. }
יהושע עושה הכנות רבות לפני מותו. יהשע הינו השלב מעבר מהמדבר לארץ ישראל. עתה כבר ישראל יושב בארצו, כל אחד במקומו ומכאן אנו יוצאים לדרך חדשה, שלולא חטאו ישראל אינה בכלל בספרי התנ''ך, אלא היא עצם החיים- חיי עם בארצו. אלא שגם הדרך הזו צורכת ברור גדול והיא תעבור דרך עליות וירידות, פיזור ואיחוד. יהושע מניח את היסודות לדבר הזה.
ערי מקלט
כאשר כבר כל שבט בנחלתו יש עכשיו צורך לדאוג לצדדים הכללים של הישיבה בארץ- התייחסות גם לצדדים הבעייתים שהמציאות מסובבת. יש רוצחים בשגגה!
גם משה מתעסק דוקא בדבר הזה לפני מותו, בצדדים של סבוכי החיים ולא רק בדברים המרוממים לכאורה.
אך לכאורה, למה זה כל כך נושא העניין הזה, ועוד חוזרת פרשיה זו כמה פעמיים? הרי ערים אלו נועדו דוקא לרוצחים בשגגה, וזה רצח בטעות בלבד, שגם כך לכאורה לא יכל להמנע?
אלא שכאן ש נקודה מהותית, נקודת הערבות שהתעוררה במעבר הירדן. יש יחס בין האוריה השוררת בעם לבין הדברים שקורים בשוגג. כשיש זלזול בחיי אדם, ובכללי בטיחות יהיו יותר בעיות בשגגה. זו גם הסיבה שבעבר הירדן היו שלוש ערי מקלט, בשווה לכמות של כל ארץ ישראלית המערבית. יחס לא שווה לכאורה. אלא ש'בגלעד נפישי רוצחים', אומרת הגמרא. והרי כאן זה לא רוצחים אלא רק בשגגה? אלא שכשיש אוריה של זלזול בחיי אדם וכו' זה יוצר יותק מקרה שגגה, יש פחות זהירות והקפדה בנושא[1].
כשמגיעים לארץ ישראל כבר לא כל אחד חי לעצמו, יש כאן שיקולים כללים, וכל פעולה לך משפיעה על הכלל וכן להפך.
ערי הלויים
אחר שכל שבט בנחלתו, מגיעים שבט לוי ומבקשים את הערים והחצרות המגיעים להם. בכל הארציות הזו, חייבים את נקודות הקודשות שיתפזרו בה ויאירו על הכל. הלויים הם הקודש הם המח של העם, אולי יש כאן רמז בכך שמספר עריהם הוא ארבעים ושמונה- גמטריא של מח.
אך המיוחד הוא שהם מקבלים דוקא את ערי המקלט. הם יחד עם הרוצחים. כך זה- ככל שאדם יותר קדוש הוא יכול יותר להתחבר לצדדים הנמוכים של המציאות והעם. צריך דוקא אנשים קדושים שיתייחסו לפחותים. לכן אולי גם שחרור הרוצחי בשגגה תלוי בכהן הגדול- אורמים חז''ל שזה מעין קריאה לכה''ג שזה שיש אנשים פחותים זה אשמת הקודקוד.
מזבח בני גד ובני ראובן וחצי המנשה
הברור האחרון ביחס לנחלות הוא בניית המזבח של שניים וחצי השבטים כדי להשאר קשורים והזדעקות העם להלחם על דבר כזה. דוקא הרחוקים יותר חייבים לשמור על קשר הדוק. זה גורם הבניה אך זה גם הגורם שישראל ישר מוכנים עלי קרב. אמנם כמובן שולחים לברר אבל מבחינת ההתארגנות הם כבר מתארגנים לקרב, כי לא יתכן שהרחוקים ינתקו החבל המקשר, כי אזי אסון גדול יותר הוא, כי מה יקשרם לקודש?
לכן פנחס מדבר עמם בתקיפות וגם קורא להם לשוב לתוככי הארץ המערבית, כי המרחק מהקודש מסוכן. צריך גבורה כדי לשמור על קשר נכון.
פנחס גם מזכיר בדבריו שזה יפגע בכל העם, כי יש ערבות מעת הכניסה ואין כל שבט לעצמו.
בפס' ל' כתוב שלמסקנה הדבר היה טוב בעיני פנחס.
יהושע כבר חשב על כל זה, כששלח אותם חזרה לנחלתם. אומר להם יהושע לקחת נכסים מא''י. כי גם אם בחירתכם את הנחלות הללו מצד השפע שלהם- זכרו מניין באמת מגיעה הברכה.
נאום יהושע
כאמור בפרק כ''ד כבר זה הסיום המוחלט של חיי יהושע. עוברים ימים רבים מאז ההתנחלות ועתה הוא מסכם להם את חייו.
בנאומו הוא חוזר על דברים המפורשים בתורה, אך הכל כאן בפנים חדשות, פנים של המציאות כבר שישראל בארצו ועתה צריך ללמוד איך לחיות חיי עם אך עם קדוש לאלוקיו. גם בדברו על ההיסתוריה הישראלית, אין הוא לכאורה מחדש דבר. אך כל הפרספקטיבה על המציאת שונה כעת. ההיסתוריה מקבלת פנים חדשות.
הכינוס בשכם
יהושע מחליט לקבץ את העם באחרונה בשכם. על מה ראה כך?
סודה של שכם צורך ברור גדול. ישנם שלוש מקומות שנקנו בכסף מלא כדי שלא יאמרו האומות גזולים הם בידכם. הכוונה, שהם שלוש ערים יסודיות לכל ארץ ישראל ואין להאיר בהם בקעים. ירושלים וחברון מובנות יותר- ערי הקודש. ירושלים רוחני וחברון מעשי (עיין בהרחבה במאמרנו על פרשת חיי שרה), אך מה עניינה של שכם.
אןמרת הגמרא בסנהדרין קב: :
וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו תנא משום ר' יוסי מקום מזומן לפורענות בשכם עינו את דינה בשכם מכרו אחיו את יוסף[2] בשכם נחלקה מלכות בית דוד
הגמרא מציירת את שכם בצורה שלילית. אך כאן יהושע לוקח דוקא לשכם בצד החיובי. אם נעמיק עוד נראה שגם הכינוס של הר עיבל והר גריזים זה דוקא בפאתי שכם- וש קיבלו את הערבות!!!
אנו יודעים ששורש האמונה ושורש המרי אחד הוא, וכך כל הניגודים. שכם זה מצד אחד המקום המרכזי של הבעיות והפילוגים אך זה בעצם מגלה ששם מקום האחדות. הרב זצ''ל באורות ישראל, הרב מדבר שגם לשנאת חינם יש ערך בשביל ברור הכוחות לפני התאחדותם ובפרט במדבר שור על מכירת יוסף.
שכם זה מקום הערבות, שורש אחדות ישראל וגם שורש פילוגם.
יהושע לא משאיר אחריו מנהיג, ''איש הישר בעיניו יעשה'', הוא לוקחם בסוף המסע למקום האחדות ומראה להם שזה שורש כל ישיבתם בארץ- ''גוי אחד בארץ''.
אחר שיש כינוס אפשר להתפזר שוב לנחלות. אם יזכו יועיל הדבר אך אם לא יזכו יתפרדו ויצפו לשופט הבא שינהגם ויאחדם.
מות יהושע
כפי שכתבנו על תחילת הספר יהושע מתעלה בסוף ימיו להקרא 'עבד ה''' ועיין עין איה שבת ב' בדף ק''ה על ההתעצלות בהספדו.
[1] בשפת הצבא זה נקרא 'אוירה גדודית'- זו הסיבה שכשקורא אירוע בגדוד מפטרים את המג''ד- כי הוא אחראי על האוירת זלזול. בתקופה שהיה הרבה רציחות של הורים את ילדיהם, הרב בקשי או הרב עמאר העביר שיעור בהר המור על רוצח בשגגה ואמר שאם אצל הצדיקים הדברים לא מבוררים עד קצה הנקודה אז אצל העם הנגף מתפשט בחומרה רבה יותר.
[2] בפשט הפסוקים מפורש שהמכירה היתה דוקא בדותן ולא בשכם. אך אולי הכוונה לפאתי שכם
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
