א חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה. ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--נָזֹרוּ אָחוֹר. ה עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד, תּוֹסִיפוּ סָרָה; כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל-לֵבָב דַּוָּי. ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה; לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה. ט לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט--כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. י שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה. יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. יט אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ. כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם--חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. כד לָכֵן, נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת--אֲבִיר, יִשְׂרָאֵל: הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ. כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. כז צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה. כח וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים, יַחְדָּו; וְעֹזְבֵי יְהוָה, יִכְלוּ. כט כִּי יֵבֹשׁוּ, מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם; וְתַחְפְּרוּ--מֵהַגַּנּוֹת, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. ל כִּי תִהְיוּ, כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ; וּכְגַנָּה, אֲשֶׁר-מַיִם אֵין לָהּ. לא וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת, וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ; וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, וְאֵין מְכַבֶּה.
הקדמה:
נבואת ישעיה הפותחת את ספר ישעיהו, אינה הנבואה הראשונה שנאמרה אלא דווקא נבואת
ההקדשה (פרק ו'), ומכאן שאין מוקדם ומאוחר גם בנביאים. מסדרי הספר, חזקיהו וסיעתו, (ב"ב ט"ו, א')
מצאו לנכון לפתוח את ספר ישעיהו בנבואה זו, משום שהיא כוללת את תמצית נבואותיו כולן.
להלן תמצית הנבואות שבפרק א', שהן תמצית הנבואות שבספר.
א'. תוכחה על בגידה בה'.
ב'. תוכחה על פגמים מוסריים חמורים בחברה.
ג'. קריאה לתשובה היכולה לבטל את הפורענות = העונש.
ד'. נבואת נחמה, הבטחה כי מצב ירושלים והעם עוד ישוב להיות טוב כבעבר.
ה'. נבואה על השמדת החוטאים – פורענות.
חלוקת הפרק:
- כותרת - א'
- תוכחה על כפיות הטובה של ישראל - ב' - ד'
- משל הגוף החולה - ה' - ו'
- התוצאה – חורבן בארץ - ז' - ט'
- התוכחה על מוסר הקרבנות - י' - ט"ו
- הקריאה לחזרה בתשובה - ט"ז - כ'
- ירושלים בהווה מול ירושלים בעבר (קינה)
והבטחה כי הצדק והמשפט ישובו להיות כבעבר - כ"א - כ"ג
- הפורענות (עונש) - כ"ד- ל"א
- כותרת. (א' )
א'. "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי
יהודה".
נבואת ישעיה נמשכה כארבעים וחמש שנה, בתקופת ארבעת מלכי יהודה לעיל.
הערה: ראה/ראי הקדמה לחוברת על אודות המצב המדיני והרוחני בתקופת מלכים אלה.
- תוכחה על כפיות טובה. (ב' - ד')
ב'. "שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי"
ג'. "ידע שור קונהו
וחמור אבוס בעליו
ישראל לא ידע
עמי לא התבונן"
את כפיות הטובה של העם, מדגים הנביא על ידי תיאור המבליט את הניגוד בין מעשי ה' להתנהגות
העם. יחסו של ה' לישראל הוא כיחס של אב לבנו, אך ישראל פשעו ובגדו, וכפיות הטובה מודגמת
באמצעות דימוי לשור ולחמור המכירים טובה לבעליהם אף על פי שהם חסרי חכמה. לעומתם
לישראל, אינם מכירים בה' ומכאן שהם גרועים אף מבהמות אלה.
כינויים:
ד'. "הוי גוי חוטא (שגגות)
עם כבד עוון (מזיד)
זרע מרעים
בנים משחיתים".
הערה: הפסוק בנוי בהדרגה – מהקל לכבד, ומדגיש שככל שמדובר בקרבה גדולה יותר, החטא נעשה
חמור יותר.
במה מאשימם הנביא. (תהליך עזיבת ה')
ד'. "עזבו את ה'
נאצו את קדוש ישראל נאצו - ביזו.
נזורו אחור" נזורו - נסוגו מה' והלכו אחרי אלוהים אחרים (נטישה מוחלטת).
הערה: גם כאן הדרגה - מהקל אל הכבד.
- משל הגוף החולה. (ה' - ו')
ה'. "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחולי וכל לבב דוי" (ה')
ו'. "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו ולא רוככה
בשמן" (ו')
יש כאן תוכחה לישראל על כי אינם מעלים על לבם, שהמכות והפורענות הם מאת ה' על חטאיהם,
ולכן אינם שבים בתשובה. הם משולים לגוף חולה ופצוע, עד כדי שאין בו "מתום" - אין בו
מקום שאין בו פצע, אך החולה אינו עושה כל פעולה לרפא עצמו "לא זורו ולא חובשו".
והנמשל: ישראל מלאי חטאים, ואינם עושים כל פעולה לרפא עצמם במובן של תיקון החטא
וחזרה בתשובה.
- התוצאה – חורבן הארץ. (ז' _ ט')
ז'. "ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים"
ח'. "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה"
דימויים המתארים את ירושלים:
- "כסוכה בכרם" 2. "כמלונה במקשה" 3. "כעיר נצורה"
ט'. "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו"
משמעות: נבואה זו מתארת את החורבן והשממה שהיו בימי חזקיה, כשעלה מלך אשור
ותפש את כל הערים הבצורות, ונותרה ירושלים לבדה כפי שכתוב: "ובארבע עשרה שנה למלך
חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם". (מלכים ב', י"ח)
הנביא מתאר את הארץ החרבה והשוממת באמצעות דימויים: "כסוכה בכרם" - שבעל הכרם הניח
סוכתו אחר שבצר את הענבים, "כמלונה במקשה" ששומר הקישואין הניח את מלונתו, וכן
"כעיר נצורה" שצרו עליה ונעזבה מאנשיה.
הערה: עשר שנים קודם, נכבשה ממלכת ישראל על ידי שלמנאסר מלך אשור.
יש להוסיף שהארץ לא נחרבה כליל כמהפכת סדום, רק בשל חסדי ה' ולא בשל צדקת העם.
"לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו"
- תוכחה על מוסר הקרבנות. (י' - ט"ו)
י'. "שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלוקינו עם עמורה"
פעמיים מזכיר הנביא את הביטוי "סדום ועמורה"
בפסוק ט' - בציון העונש הצפוי לישראל.
בפסוק י' - בציון חומרת החטא.
י"א."למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אלים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים
לא חפצתי"
י"ב."כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי"
י"ג."לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת תועבה היא לי חודש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה"
משמעות: הנבואה מלמדת שהקרבנות הבאים לכפר על פשעיהם, אינם לרצון לפני ה' ואין בהם
להשיב את חרון אף ה'. אין בכוח הקרבנות לכפר על פשעיהם, אם עודם מחזיקים
במעשיהם הרעים, ומכאן המסקנה שהקרבן הוא רק אמצעי ולא תכלית כפי שטעו והעלו
בליבם.
י"ד."חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא"
אף החודשים והמועדים שהם חוגגים, הפכו להיות שנואים לפני ה', כיוון שהם מתמידים
במעשיהם הרעים, ועל כן גם כשהם מתפללים, אין ה' שומע את תפילתם.
ט"ו."ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע"
- הקריאה לתשובה ועבודת ה' הרצויה. (ט"ז – כ')
ט"ז."רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע"
י"ז. "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ (לחזק את הנגזל), שפטו יתום, ריבו אלמנה"
י"ח."לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו"
בפסוקים אלה מראה הנביא את הדרך הרצויה לפני ה', שהיא "סור מרע ועשה טוב". יוצא
שעבודת ה' הרצויה, היא התרחקות והינתקות מהחטא ואחר כך עשיית הטוב, ואז יכופרו חטאיהם,
ומכאן שה' דוחה את השקפת העם כי לעבודת ה' מספיקים מעשי הקרבנות שלהם. עבודה כזאת
אין בה ממש מאחר שאין בה כוונה כנה ורצויה.
"אם יהיו חטאיכם כשנים (אדום) כשלג ילבינו
אם יאדימו כתולע כצמר יהיו".
ולסיכום: החטא המסתמל על ידי צבע האדום "שנים" "תולעת", יהפוך אחרי החזרה בתשובה
לצבע לבן - "שלג", "צמר", במשמעות שחטאם ינוקה בשלמות בשובם לדרך הישר.
י"ט."אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"
כ'. "ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו..."
שני הפסוקים הם משפטים שכל אחד מהם בנוי מתנאי ותוצאה, ושני הפסוקים הם תקבולת ניגודית.
מול כל מילה בחלק הראשון בא ניגוד בחלק השני.
- קינה על ירושלים בהווה מול ירושלים בעבר. (כ"א – כ"ג)
כ"א."איכה הייתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים"
כ"ב."כספך היה לסיגים סובאך מהול במים"
כ"ג."שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה
לא יבוא אליהם"
ירושלים בעבר ירושלים בהווה ירושלים בעתיד.
"ועתה מרצחים" – רצח ירושלים תשוב למצבה הראשון לאחר
תיקון הפגמים המוסריים.
"כספך היה לסיגים" - רמאות -
"קריה נאמנה" "סבאך מהול במים" במסחר "ואשיבה שופטיך כבראשונה-
"שריך סוררים" – סרים מהתורה ויועציך כבתחילה"
"מלאתי משפט" "וחברי גנבים" – גניבה
"ורודף שלמונים" – מצדיק את חברו
בתמורה שיצדיק אותו
"צדק ילין בה" "יתום לא ישפוטו" – עיוות דין "ציון במשפט תפדה-
"וריב אלמנה לא יבא אליהם" – אין ושביה בצדקה"
דאגה לשכבות חלשות.
"כי יבושו מאילים-
אשר חמדתם" - עבודה זרה
סיכום: ירושלים נמשלה לאשה שזנתה תחת בעלה. ירושלים שהיתה סמל הצדק, המשפט והנאמנות
לה' ולחברה, הפכה כסדום ועמורה. החטאים המוזכרים הם בין אדם לחברו ובין אדם למקום,
והחוטאים הנם מכל שכבות החברה "שריך סוררים וחברי גנבים..." .
כל הנזכר בפסקה זו, הם חטאים נוספים על הפשעים שהוזכרו בתחילה (הבגידה, כפיות הטובה
והבאת הקרבנות ללא כוונה), ומכאן המעבר לפורענות (עונש).
- הפורענות (עונש) (כ"ד –ל"א)
המעבר מתיאור ירושלים בפסקה הקודמת, מובא במילת הקישור "לכן".
"לכן" היא מילת פתיחה לפורענות הממשמשת ובאה על ירושלים, וכן היא כלשון שבועה.
כ"ד."לכן נאום האדון ה' צבאות אביר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי"
כ"ה."ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך"
משמעות: פורענות אחר פורענות עד שישארו רק הצדיקים, לאחר שיוסרו הסיגים והבדילים
(רשעים), בדומה לצורף המתיך את הזהב כדי להסיר סיגים ובדילים (פסולת).
כ"ו."ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחריכם יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"
כ"ז."ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"
כ"ח."ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו"
תיקונה של ירושלים יושלם לאחר שימולאו בה שני תנאים:
- החזרת המשפט והצדק בעיר. 2. כליונם של הרשעים עוזבי ה'.
כליונם של הרשעים. (כ"ט – ל)
כ"ט."כי יבושו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם"
ל'. "כי תהיו כאלה (עץ) נובלת עליה וכגנה (גן) אשר מים אין לה"
רש"י: בדבר שחוטאים בו - משווה פורענותם. (מידה כנגד מידה)
רד"ק: "כי תהיו" - אתם המרתם אותי באילים ותהיו כאלה נובלת.
אתם בחרתם גנות לעבודה זרה ותהיו כגנה (גן) אשר אין מים לה, שאחריתה מוות.
בדימוי ישנם שני חלקים:
חלק ראשון – החטא: אילים, גנות. (כ"ט)
חלק שני – הפורענות: אלה, גנה (ל')
(מידה כנגד מידה)
חמדתם אילים תהיו כאלה נובלת עליה.
בחרתם גנות תהיו כגנה אשר מים אין לה.
הערה: "אילים" – עץ האלה ששימש כאשרה לעבודה זרה
ל"א."והיה החסון לנעורת ופועלו לניצוץ ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה"
מי הם נושאי הדימוי? "חסון" "ופועלו"
"חסון" "ופועלו"
רש"י: מנהיגי העם, גוזלי העניים. עושי הרע – גזל העניים.
רד"ק: אלילים. עובדי אלילים.
הבדל בין רש"י לבין רד"ק בהסבר הפסוק:
לפי רש"י: תוכחה למנהיגי העם (החסון) שהיו אונסים את העניים וגוזלים מהם.
לפי רד"ק: מדובר על האלילים "חסון", ועל עובדיהם "פועלו".
הפורענות - כן החסון וכן פועלו יבערו שניהם ואין מכבה והמשמעות היא פורענות קשה.
כל מקום שמצוין בפורענות: אש, שריפה - הכוונה לפורענות קשה מאוד.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
