א אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם, וְאִישׁ יְהוּדָה--שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. ז כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. ח הוֹי, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת--שָׂדֶה בְשָׂדֶה, יַקְרִיבוּ: עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. ט בְּאָזְנָי, יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא בָּתִּים רַבִּים, לְשַׁמָּה יִהְיוּ--גְּדֹלִים וְטוֹבִים, מֵאֵין יוֹשֵׁב. י כִּי, עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי-כֶרֶם, יַעֲשׂוּ, בַּת אֶחָת; וְזֶרַע חֹמֶר, יַעֲשֶׂה אֵיפָה. יא הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר, שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ; מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, יַיִן יַדְלִיקֵם. יב וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן--מִשְׁתֵּיהֶם; וְאֵת פֹּעַל יְהוָה לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ. יג לָכֵן גָּלָה עַמִּי, מִבְּלִי-דָעַת; וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב, וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא. יד לָכֵן, הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ, לִבְלִי-חֹק; וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ, וְעָלֵז בָּהּ. טו וַיִּשַּׁח אָדָם, וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ; וְעֵינֵי גְבֹהִים, תִּשְׁפַּלְנָה. טז וַיִּגְבַּהּ יְהוָה צְבָאוֹת, בַּמִּשְׁפָּט; וְהָאֵל, הַקָּדוֹשׁ, נִקְדָּשׁ, בִּצְדָקָה. יז וְרָעוּ כְבָשִׂים, כְּדָבְרָם; וְחָרְבוֹת מֵחִים, גָּרִים יֹאכֵלוּ. יח הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן, בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא; וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה, חַטָּאָה. יט הָאֹמְרִים, יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ--לְמַעַן נִרְאֶה; וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה, עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--וְנֵדָעָה. כ הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. כא הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם; וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם, נְבֹנִים. כב הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן; וְאַנְשֵׁי-חַיִל, לִמְסֹךְ שֵׁכָר. כג מַצְדִּיקֵי רָשָׁע, עֵקֶב שֹׁחַד; וְצִדְקַת צַדִּיקִים, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ. כד לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה: כִּי מָאֲסוּ, אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ-יִשְׂרָאֵל, נִאֵצוּ. כה עַל-כֵּן חָרָה אַף-יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים, וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה, בְּקֶרֶב חוּצוֹת; בְּכָל-זֹאת לֹא-שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. כו וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; וְהִנֵּה מְהֵרָה, קַל יָבוֹא. כז אֵין-עָיֵף וְאֵין-כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן; וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו, וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. כח אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל-קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת; פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ, וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה. כט שְׁאָגָה לוֹ, כַּלָּבִיא; ושאג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף, וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל. ל וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא, כְּנַהֲמַת-יָם; וְנִבַּט לָאָרֶץ, וְהִנֵּה-חֹשֶׁךְ, צַר וָאוֹר, חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ.
חלוקת הפרק:
- משל הכרם – א' - ז'.
- שש קריאות התוכחה - "הוי" - ח' - כ"ג.
- הפורענות על ישראל מידי האויב - כ"ד – ל'.
- משל הכרם. (א' – ז')
הקדמה למשל הכרם:
הנביא, כדי למשוך שומעים לדבריו, נשא להם משל על ידיד שנטע כרם, ועשה בו את כל הפעולות הנדרשות כדי שיוכל להניב ענבים משובחים לעשיית יין משובח. אולם, מול התקוות הגדולות, נחל ידידו אכזבות גדולות והכרם הניב פרות באושים שאינם ראויים למאכל אדם. הנביא מפנה שאלה לקהל השומעים, המשמשים לו כשופטים: "שפטו נא בני ובין כרמי" (הערה: בדומה לנתן הנביא אשר הוכיח את דוד בעניין כבשת הרש). אך קודם שהם מספיקים לענות, ממשיך הנביא אל מסקנתו המתבקשת לאור הנתונים: מה שנכון לעשות הוא להפקיר הכרם מפני שלא יצלח יותר. לאחר שהשיג את מטרתו, עובר הנביא לציין את כוונתו האמיתית, שהכרם הם ישראל שעל-אף כל הטוב שהרעיף עליהם ה', היו הם כפויי טובה וחטאו.
א'. "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן"
ב'. "ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויקוו לעשות ענבים ויעש
באושים"
המשל: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו...".
פעולות הכורם בכרמו.
"בקרן בן שמן" - בחירת מקום מתאים לנטיעת הכרם.
"ויעזקהו" - גידור המקום.
"ויסקלהו" - פינוי המקום על ידי סיקול אבנים.
"ויטעהו שורק" - נטיעת גפנים מזן משובח.
"ויבן מגדל בתוכו" - מבנה לשמירת הכרם, או כדי לאסוף בו את היבולים.
"וגם יקב חצב בו" - יקב, לשם עשיית יין מהענבים.
תקוות הכורם: התוצאה:
"ויקוו לעשות ענבים". "ויעש באושים" (ענבים שאינם ראויים למאכל אדם).
הפניה אל יושב ירושלים ואיש יהודה:
ג'. "ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי".
הנביא פונה אל קהל השומעים כאילו הוא בעל הכרם עצמו, ומבקש מהם לשפוט בינו לבין כרמו.
הטענות:
ד'. "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים"?
השקעתי הכל בכרמי, ומדוע במקום ענבים יצאו באושים, שאינם ראויים למאכל אדם ובוודאי לא
לעשיית יין כפי שקיוויתי?
ה'. "ועתה אודיעה נא את אשר אני עושה לכרמי הסר משוכתו והיה לבער פרוץ גדרו והיה
למרמס"
ו'. "ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ועלה שמיר ושית ועל העבים אצווה מהמטיר עליו מטר"
בטרם מספיקים לענות, פותח הנביא במסקנה מתבקשת:
"הסר משוכתו (גדר קוצים) והיה לבער" (נזק שן).
"פרוץ גדרו (גדר אבנים) והיה למרמס" (נזק רגל).
משמעות:
תגובת הנביא היא תגובה מתבקשת לאור הנתונים ומשמעותה הפקרה מוחלטת, הסרת הגדרות,
"משוכתו", "גדרו". והתוצאה היא שבעלי חיים יכנסו לכרם וישחיתו את הנותר, מי באכילה
ומי ברגל (ברמיסה), ומכאן שהנביא בחר בכיליון הכרם.
עוד יוצא מתיאור הנביא שמעצם הפקרת השדה, ייפסקו עבודותיו השוטפות.
זמירות הגפן – "לא יזמר".
עידור - "לא יעדר".
והתוצאה שיעלו בו עשבים שוטים "ויעלה שמיר ושית".
הנביא אף מייחל שלא ירדו בכרם גשמים "ועל העבים אצווה מהמטיר עליו..."
(פעולה שאינה תלויה בו).
הנמשל:
ז'. "כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו ויקוו למשפט והנה משפח
לצדקה והנה צעקה".
מכאן עובר הנביא לציין את כוונותיו במשל:
הדוד (הכורם) = ה'.
הכרם = עם ישראל.
משמעות:
את הכרם (ישראל) טיפח ה' כמו שמטפח אב את בנו "נטע שעשועיו". די להזכיר חלק מהטובות:
בחירת עם ישראל, יציאת מצרים, ההולכה במדבר, ניצחונם על העמים, כניסתם לארץ עוד ועוד.
והנה, מול תקוותו של הקב"ה שבארץ ישררו משפט וצדקה, הרי שבפועל במקום משפט היה
משפח, (עיוות דין) ובמקום צדקה היתה צעקה (צעקת העשוקים).
פעולות: שלא כמו במשל שבו היה פירוט הטיפול של הכורם בכרמו, בנמשל זה חסר. אך בהקבלה
ניתן לייחס כל פעולה שבמשל לפעולת ה' בכרמו – עם ישראל.
להלן חלק מהן:
"בקרן בן שמן" --------------> יישוב העם בארץ ישראל.
"ויעזקהו" --------------------> הגנת הארץ.
"ויסקלהו" --------------------< הוצאת העמים מהארץ למען עם ישראל.
"ויטעהו שורק" --------------> מתן מצוות כדי להתקיים בהן / מתן תורה.
"ויבן מגדל בתוכו" --------<-- בניית בית המקדש.
ניתן לאמר כי כל הטובות והשגחת ה' על עמו, היו כאל "נטע שעשועיו", זהו ביטוי חיבה –
כאהבת אב את בנו. (עיין רד"ק, רש"י לפסוק ז').
התקווה והאכזבה:
"ויקו למשפט והנה משפח" (עיוות הדין).
"לצדקה והנה צעקה" (צעקת העשוקים).
מול הציפייה למשפט צדק ולחברה מתוקנת היתה אכזבה. בפועל היו עיוותי דין והשחתה חברתית,
במקום הצדקה, היתה צעקה של אלמנות ועניים שנעשקו על-ידי אחרים.
הפורענות:
כמו בתיאור תגובת הכורם לכרמו:
"הסר משוכתו והיה לבער".
"פרוץ גדרו והיה למרמס".
שלא כמו המשמעות של הפקרת הכרם, אין בנמשל פירוט הפורענות, אך קל לשער כי משמעות
הפורענות תהיה שה' יפקיר את עמו, והתוצאה - שאויבים יפרצו לארץ ויחריבו כל אשר בה.
הפורענות היא אם כן הסתרת פנים של ה' מעמו.
מבנה הקטע - מבנה של משפט.
שופט - יושב ירושלים ואיש יהודה.
תובע = כורם נתבע = כרם.
כתב תביעה: "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו"?
"מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים"?
פסק דין: "הסר משוכתו והיה לבער".
"פרוץ גדרו והיה למרמס".
- שש קריאות ה"הוי" – תוכחות. (ח' –כ"ג)
תוכחה ראשונה ח' – י'.
"הוי" קול זעקה - תוכחה.
ח'. "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ"
ט'. "באוזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב"
י'. "כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת וזרע חומר יעשה איפה"
תוכחה נגד משיגי הגבול אשר מרחיבים וגוזלים קרקעות לא להם בכוח, או בדרך מרמה
(רש"י/רד"ק).
הפורענות:
"והושבתם לבדכם בקרב הארץ...".
"אם לא בתים רבים לשמה יהיו".
על מטרתם ומזימתם לגזול ולהרחיב את אדמותיהם על חשבון אחרים, סופם שיְאבּדו אף את מה שיש
ברשותם. הכל - בתיהם ושדותיהם - יהיה להם שממה "מידה כנגד מידה", וזה יקרה בשעה שיזרעו
את אדמותיהם. אדמתם לא תצמיח להם יבול רב כי אם מעט, עד שייאלצו לעזוב את אדמתם וכך
תהפך שממה. "כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת וזרע חומר יעשה איפה".
"צמד" = מידת קרקע. "חומר" = מידת נפח.
העונש: יבול מועט, שיגרום להם לנטוש את השדות.
תוכחה שניה – י"א - י"ז.
י"א."הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם"
י"ב."והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו"
תוכחה נגד אלה שכל עיסוקם ברדיפה אחר השכר (יין), וברדיפה אחרי חיי הוללות בשעה שאין
ליבם אחר עבודת ה' והשגחתו בעולם "ואת פועל ה' לא יביטו". התנהגותם זו גרמה להם לגאווה
אשר דרדרה אותם לחטאים ולשכחת האל.
הפורענות:
י"ג."לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא"
"וכבודו" אנשי הכבוד החשובים ימותו ברעב.
"והמונו" והמון העם ימותו בצמא (מצודות).
י"ד."לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה".
מפני שהרחיבו נפשם במאכל ובמשתה לרוב, ירדו לשאול אנשי הכבוד – החשובים, והמון העם.
מידה כנגד מידה.
ט"ו."וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה".
התוצאה מול הגאווה תהיה השפלה. מידה כנגד מידה.
י"ז."ורעו כבשים כדברם וחרבות מחים גרים יאכלו".
משל על הצדיקים שגורשו מבתיהם מפני הרשעים. עתה, לאחר הפורענות ברשעים ישובו העניים
לאכול את מה שהיו אוכלים הרשעים (רד"ק).
על פי זה "כבשים" = צדיקים.
"וחרבות מחים" = בתי הרשעים העשירים.
"גרים יאכלו" = צדיקים או עניים יאכלו את עושר העשירים (מצודות) (רד"ק).
תוכחה שלישית - י"ח - י"ט.
י"ח."הוי מושכי העוון בחבלי השווא וכעבות העגלה חטאה".
י"ט."האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה"
תוכחה נגד אלה הנמשכים אחר יצרם הרע וחוטאים, ונראים כמי שמושכים אחריהם עגלה טעונה
חטאים. הם שקועים כל כך בחטאים עד שנראה לעין כאילו הם קשורים לחטאים בחבלים עבים.
והם מוסיפים על חטאם באומרם לנביאים המנבאים להם רעות כי אין הם מאמינים להם, ועוד
מתגרים בה' כשאומרים: "ימהר יחישה מעשהו" - נו, הם מפקפקים, מתי כבר תבוא הפורענות
שמבטיחים הנביאים?! משלא באה הרי שלא תבוא עוד.
תוכחה רביעית - כ'.
כ'."הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר".
תוכחה נגד אלה האומרים שמעשיהם הרעים, טובים, וכי ההתעסקות בתורה ובמצוותיה היא
הרע. כאילו שמים חושך (מעשיהם הרעים) לאור, כיוון שאינם יודעים לעשות הבדלה ולהבחין
בטוב.
תוכחה חמישית – כ"א.
כ"א."הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים".
תוכחה נגד מי שחושבים עצמם לחכמים, וכל מה ששומעים מהנביאים מבטלים מול דעתם,
כאילו אומרים: דרכנו היא הטובה, ואנחנו החכמים להכיר בין טוב לרע.
תוכחה שישית – כ"ב - כ"ג.
כ"ב."הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר"
כ"ג."מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו"
תוכחה נגד המנצלים את גבורתם לרעה. כל גבורתם בשתיית יין ותענוגות, בשעה שיכלו
להילחם בגבורה נגד אויביהם ונגד יצרם הרע, ועוד מפשעיהם מצדיקים רשע בלוקחם שוחד,
ומסירים את צדקת הצדיק במשפט. (רד"ק)
- הפורענות לישראל על-ידי האויב. (כ"ד – ל')
כ"ד."לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה
כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו".
הפורענות בעקבות החטאים היא הפקרת העם (הכרם) לחורבן, והיא תגיע על-ידי גורם מבחוץ,
אויב אשר "יבוא מרחוק", יעלה על ישראל ויחריבה, בגלל הריקבון החברתי. "לכן" – הוא
מעבר לפורענות.
הערה: יש הסוברים שהמילה "לכן", מבטאת לשון שבועה.
"כמק" – רקבון.
שני דימויים מביא הנביא: א. אש המכלה קש.
ב. צמח הנרקב מן השורש עד הפרח.
ודרכם הוא מבקש לציין את הפורענות שתבוא. ראשית, הפורענות תבוא במהרה כאש האוכלת קש
(דימוי א'), והיא תהיה קשה כל כך שתפגע בכל העם, מן השורש עד לפרח (דימוי ב'), ומכאן
"שרשם" הוא דימוי לחזקים שבישראל.
"ופרחם" - דימוי לחלשים שבישראל.
וכולם יכלו בפורענות שתבוא "כי מאסו את תורת ה'..." (רד"ק).
כ"ה."על כן חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו וירגזו ההרים ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות
בכל זאת לא שב בו ועוד ידו נטויה".
מכאן שאחרי כל מכה, ניתנה בידם האפשרות לחזור ולתקן את דרכם, אך מאחר שלא עשו זאת
שב ה' להכותם פעם אחר פעם.
תיאור האויב. (פסוקים כ"ו-ל')
כ"ו."ונשא נס לגויים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבוא"
כ"ז."אין עייף ואין כושל בו לא ינום ולא ישן ולא נפתח איזור חלציו ולא ניתק שרוך נעליו"
כ"ח."אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה"
כ"ט."שאגה לו כלביא ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף ויפליט ואין מציל"
ל'. "וינהום עליו ביום ההוא כנהמת ים וניבט לארץ והנה חושך צר ואור חשך בעריפיה"
"ונשא נס לגויים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ".
לא מצוין מיהו האויב, אך הכוונה למלך אשור אשר יבוא בלווית גויים אחרים (רד"ק) ואשר
יבואו בצו ה' למלא שליחותם ולהכות את ישראל. ומכאן המשמעות:
* "ושרק לו" - קריאה למלך אשור.
* "גויים" - עמים אחרים שיבואו בלווית מלך אשור.
* "והנה מהרה קל יבוא" – קל ברגליו- מהיר.
* "אין עייף ואין כושל בו" - אין מתעייפים ואין כושלים במחנה אשור, נחושים.
* "לא ינום ולא ישן" - האויב דרוך ולא ישן דרך קבע, נמרץ.
* "ולא נפתח אזור חלציו"
"ולא ניתק שרוך נעליו" - מאורגן ומזומן תמיד לפרוע בישראל.
* "אשר חיציו שנונים"
”וכל קשתותיו דרוכות" - מצויד בכלי מלחמה, דרוך ומקצוען.
* "שאגה לו כלביא" - מפחיד.
* "ויאחז טרף ויפלוט ואין מציל" - דבק במטרה, אכזרי.
* "וינהום עליו ביום ההוא כנהמת ים" - מפחיד, כוחני.
הופעת האויב על ישראל מתוארת בדרך הגזמה, עד כדי:
"והנה חושך צר ואור חשך בעריפיה" (פסוק ל'), ומשמעו, שאור השמש יהפוך חושך לישראל
מפני האויב מרוב חטאיהם. (רד"ק)
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
