א וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, לַמִּלְחָמָה, עָלֶיהָ; וְלֹא יָכֹל, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. ב וַיֻּגַּד, לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר, נָחָה אֲרָם, עַל-אֶפְרָיִם; וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ, כְּנוֹעַ עֲצֵי-יַעַר מִפְּנֵי-רוּחַ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-יְשַׁעְיָהוּ, צֵא-נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ: אֶל-קְצֵה, תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה--אֶל-מְסִלַּת, שְׂדֵה כוֹבֵס. ד וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ, מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים, הָאֵלֶּה--בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרָם, וּבֶן-רְמַלְיָהוּ. ה יַעַן, כִּי-יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם--רָעָה: אֶפְרַיִם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ, לֵאמֹר. ו נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה, וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ; וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ, אֵת בֶּן-טָבְאַל. ז כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: לֹא תָקוּם, וְלֹא תִהְיֶה. ח כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק, וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין; וּבְעוֹד, שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, יֵחַת אֶפְרַיִם, מֵעָם.
ט וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן-רְמַלְיָהוּ; אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ. י וַיּוֹסֶף יְהוָה, דַּבֵּר אֶל-אָחָז לֵאמֹר. יא שְׁאַל-לְךָ אוֹת, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. יב וַיֹּאמֶר, אָחָז: לֹא-אֶשְׁאַל וְלֹא-אֲנַסֶּה, אֶת-יְהוָה. יג וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא בֵּית דָּוִד: הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת-אֱלֹהָי. יד לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא, לָכֶם--אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל. טו חֶמְאָה וּדְבַשׁ, יֹאכֵל--לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע, וּבָחוֹר בַּטּוֹב. טז כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר, מָאֹס בָּרָע--וּבָחֹר בַּטּוֹב: תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ, מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ. יז יָבִיא יְהוָה עָלֶיךָ, וְעַל-עַמְּךָ וְעַל-בֵּית אָבִיךָ, יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה: אֵת, מֶלֶךְ אַשּׁוּר.
יח וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִשְׁרֹק יְהוָה לַזְּבוּב, אֲשֶׁר בִּקְצֵה, יְאֹרֵי מִצְרָיִם; וְלַדְּבוֹרָה--אֲשֶׁר, בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר. יט וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת, וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים; וּבְכֹל, הַנַּעֲצוּצִים, וּבְכֹל, הַנַּהֲלֹלִים.
כ בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר, בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר, אֶת-הָרֹאשׁ, וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם; וְגַם אֶת-הַזָּקָן, תִּסְפֶּה. כא וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; יְחַיֶּה-אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר, וּשְׁתֵּי-צֹאן. כב וְהָיָה, מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב--יֹאכַל חֶמְאָה: כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. כג וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא--יִהְיֶה כָל-מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן, בְּאֶלֶף כָּסֶף: לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת, יִהְיֶה. כד בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת, יָבוֹא שָׁמָּה: כִּי-שָׁמִיר וָשַׁיִת, תִּהְיֶה כָל-הָאָרֶץ. כה וְכֹל הֶהָרִים, אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן--לֹא-תָבוֹא שָׁמָּה, יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר, וּלְמִרְמַס שֶׂה.
הרקע ההסטורי לנבואת ישעיה.
* בימי מלכות תגלת פלאסר, עלתה והייתה אשור למעצמה שהטילה מרותה על רוב המדינות ששכנו
באסיה ומערבה לה, הארצות הקרובות לים התיכון. בין המושלים שנכנעו לו היו: רצין מלך ארם,
פקח מלך ישראל ואחז מלך יהודה. המס הכבד שהטיל על המדינות, עוררו לא פעם ניסיונות בארצות
הכנועות למרוד ולפרוק מעליהם את עול מלך אשור.
* גם רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל (מושלים נכנעים), כרתו ברית ביניהם, למרוד במלך אשור. למטרה
זו דרשו מאחז מלך יהודה להתחבר אליהם לקואליציה משותפת במרד, אך אחז לא רצה מפחד
תגובת אשור.
* בשל סירובו של אחז לחבור עמם, עלו עליו למלחמה כשמטרתם להוריד אותו מכיסאו ולהמליך במקומו
את בן טבאל מבעלי בריתם.
* אחז מלך יהודה, בעקבות הפחד והלחץ משני המלכים רצין ופקח, פנה לבקשת עזרה מאשור שיבוא ויושיעו.
* פניית המלך אחז אל אשור לעזרה, עוררה את ישעיה להוכיחו על כך, מפני שבטח באשור ולא בטח בקב"ה.
* הנביא אף בישר לאחז מלך יהודה שירושלים תינצל, וניסיונותיהם של רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל
להפיל את אחז ולהמליך במקומו את בן טבאל לא יצלחו.
* ישעיה אף ניבא, שממלכת אשור עוד תעלה על ארם ותחריבה ומשם תמשיך אל ישראל (בתקופת הושע בן
אלה) ותגלה את תושביה, ועוד תבקש לפרוץ ולהחריב את ירושלים (יהודה), אך ירושלים תינצל בדרך נס,
בשל זכות אבות. מקורות להרחבה: (מלכים ב', ט"ז), (מלכים ב', י"ט).
חלוקת הפרק.
- הרקע למלחמת ארם וישראל ביהודה ותגובת המלך אחז - א' - ב'
- עצת ארם (רצין) וישראל (פקח) לא תקום כדברי הנביא - ג' - ט'
- סירוב אחז לשאול אות, ומתן האות "עמנואל" - י' - י"ז
- נבואת הנביא על פלישת אשור ותוצאותיה - י"ח - כ'
- יהודה תינצל ותזכה לרוב ברכה - כ"א - כ"ה
- הרקע למלחמת ארם וישראל ביהודה ותגובת המלך אחז . (א' –ב')
א'. "ויהי בימי אחז בן יותם בן עוזיהו מלך יהודה עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך
ישראל ירושלים למלחמה עליה ולא יכול להלחם עליה"
ב'. "ויוגד לבית דוד לאמר נחה ארם על אפרים וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח"
הברית של ארם וישראל שקמה נגד אשור מאיימת בראשונה על ממלכת יהודה, כי בשל סירובו של
אחז המלך להצטרף לקואליציה זו הוא צמצם את כוחם במרד נגד אשור.
"ויוגד לבית דוד" ולא נזכר שם המלך כי אחז מלך רשע. עם זאת, מובטחת עזרתו של הקב"ה,
מכוח זכות אבות, הבטחת ה' לדוד שמלכותו תהיה עד עולם (רד"ק). המידע אשר מגיע:
"נחה ארם על אפרים", היינו שני צבאות ארם וישראל עלו להילחם ביהודה, ואחז אינו יכול
לעמוד מול שני הצבאות.
הערה: במלכים ב' (ט"ז, ה') "... ויצורו על אחז ולא יכלו להלחם עליה", מכאן משתמע שהכוונה
למלכי ארם וישראל.
תגובת המלך ועמו. "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח". הפחד שאחז במלך יהודה היה
גדול כל כך עד שהשפיע על עמו. הוא פחד והדביק את כולם אחריו – תגובת
שרשרת בשל המלחמה.
- עצת ארם (רצין) וישראל (פקח) לא תקום כדברי הנביא. (ג'-ט')
חלוקה משנית:
- עצת ישעיה אל אחז - ג' - ד'.
- תוכנית צבאות ארם וישראל על-פי הנביא - ה' - ו'.
- נבואת ישעיה אל מול תוכניותיהם של מלכי ארם וישראל - ז' - ט'.
- עצת ישעיה אל אחז. (ג' – ד')
ג'. "ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הרכה העליונה
אל מסילת שדה כובס"
ד'. "ואמרת אליו הישמר והשקט אל תירא ולבבך אל ירך משני זנבות האודים העשנים האלה
בחורי-אף רצין וארם ובן רמליהו"
הפחד הגדול שאחז את מלך אחז בעקבות השמועה, הניע אותו כאמור לפנות אל מלך אשור לקבלת
עזרה,
מפני הברית שנרקמה בין ארם וישראל. עוד בטרם יצאה המשלחת של אחז לאשור נשלח הנביא
ישעיה עם בנו "שאר ישוב" להניאו ממעשה זה. הופעת הנביא עם בנו, היא אות וסימן כי יהודה
עוד ישובו לארצם אחר הגלות, שכן מדרכם של הנביאים לעשות מעשים סמליים להמחשת
מעשיהם ונבואותיהם.
העצות: 1. "השמר" - הישמר מלעשות מלחמה עם האויב.
- "והשקט" - מלכרות ברית עם אשור (רד"ק).
הנביא מבקש ודורש שאחז ועמו יתנהגו בדרך הראויה לעם ה', וכל ברית והישענות על עם אחר,
פירושה חוסר בטחון בה' והתכחשות להשגחה האלוקית. הנביא מתאר את ארם וישראל
כ"אודים עשנים", כמו מה שנותר מהעץ לאחר השריפה – עשן, וככאלה אין בכוחם ללבות אש
ולהחזיק מעמד. כך היא מידת כוחם של ארם וישראל - למרות כוונותיהם לא יוכלו להזיק ליהודה.
- תוכנית צבאות ארם וישראל על-פי הנביא. (ה' – ו')
ה'. "יען כי יעץ עליך ארם רעה אפרים ובן רמליהו לאמר"
ו'. "נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל"
- "נעלה ביהודה ונקיצנה" - נצור עד שיקוצו מפנינו ויכנעו.
- "ונבקענה אלינו" - נבקיע את חומות העיר, ונכבשנה.
- "ונמליך מלך בתוכה את טבאל" - נדיח את אחז מכסאו ונמנה תחתיו מלך אחר בשם
טבאל, שיהיה עם ארם וישראל.
בן טבאל – לא נזכר שמו הפרטי מתוך זלזול; יש הסוברים שהיה ממשפחה מיוחסת שהתנגדה
למדיניות אחז.
- נבואת ישעיה אל מול תוכניותיהם של מלכי ארם וישראל. (ז' – ט')
ז'. "כה אמר אדו-ני אלוקים לא תקום ולא תהיה"
בניגוד לתוכנית ארם וישראל לצור ולהבקיע את יהודה, ולמנות מלך אחר, בא הפסוק ומודיע
נחרצות שעצת ארם וישראל לא תקום.
ח'. "כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם"
כוונת הנביא להדגיש כי אין כל סיבה לחשוש, שכן אין שני המלכים מסוגלים להשתלט על מדינות
אחרות. שלטונם מוגבל לתחומם בלבד.
ובעוד ששים וחמש יחת (ישבר) אפרים מעם". (ח')
הנביא אומר לאחז שאל לו להתיירא מאפרים, כי אפרים יחת – יכלה ויפסיק להיות עם בעוד ששים
וחמש שנים, ומכאן משמע שכבר היום אפרים חלש וחסר יכולת.
שאלה: ממתי יש למנות ששים וחמש שנים אלה?
האם מיום שנבואה זו נאמרה, או מתקופה מוקדמת יותר?
תשובה: חשבון שישים וחמש שנים אינו מתחיל מהיום שבו נאמרה נבואה זו, שהרי במועד זה נולד
הבן עמנואל ודברי הנביא כוונו לכך, שעוד בטרם ידע הנער להבחין בין טוב לרע, תתגשם
נבואה זו, שבה יגלה מלך אשור את חיל דמשק ואת שומרון, וכך נאמר:
"ויעל מלך אשור על דמשק ויתפסה ויגלה קירה ואת רצין המית" (מלכים ב', ט"ז, ט'),
ועל-כן יש למנות מניין זה מנבואת עמוס שניבא על דמשק ואמר: "ושברתי את בריח דמשק"
(עמוס, א', ה')
המלכים ושנות מלכותם:
נבואת עמוס החלה בשנת 17 לירבעם בן יואש.
ירבעם בן יואש - 41 שנים.
מנחם - 10 שנים.
פקחיה בן מנחם - 2 שנים.
פקח - 20 שנים.
הושע בן אלה - 9 שנים, ואז גלו ישראל מארצם.
סה"כ 82 _
17 שנים, שכבר מלך ירבעם בן יואש ואז ניבא עמוס את נבואתו על דמשק.
סה"כ 65 שנים, מנבואת עמוס עד לגלות ישראל. (רד"ק)
ט'. "וראש אפרים שומרון וראש שומרון בן רמליהו אם לא תאמינו כי לא תאמנו"
אינכם מאמינים, לפי שאין אתם מחוזקים ואין אמונתכם בה' מלאה.
- סירוב אחז לשאול אות, ומתן האות "עמנואל". (י' – י"ז)
תת חלוקה:
- הצעת הנביא למתן אות וסירוב אחז - (י' – י"ב).
- תגובת הנביא ומתן האות "עמנואל" – (י"ג – י"ז).
י'. "ויוסף ה' דבר אל אחז לאמור"
י"א."שאל לך אות מעם ה' אלוקיך העמק שאולה או הגבה למעלה"
אחז ששמע מפי הנביא כי עצת אויביו תופר, לא בטח ועדיין קינן בלבו הפחד מפני מלכי ארם
וישראל, והוא אשר דחפו לבקש את עזרת אשור. אך מנגד עמד הנביא וביקש לטעת בו אמונה
וביטחון ועל כן פנה אליו ונתן בידו רשות לבקש כל אות (בשמים) או מופת (בארץ) שירצה,
והעיקר שיבטח בה' שיצילו.
תשובת אחז:
י"ב."ויאמר אחז לא אשאל ולא אנסה את ה'"
תשובת אחז משתמעת לשתי פנים:
אחת - כאיש חסיד הנזהר לקיים את דברי התורה, "לא תנסו את ה' אלוקיכם" (דברים ו', ט"ז).
שתיים – כאיש כופר שאינו מאמין בדברי ה' ואינו רוצה לשומעם כלל.
מתוך תשובת הנביא, עולה כי תשובת אחז הייתה אמתלה בלבד, ואי רצונו לבקש אות ומופת היה
חשש מעמו, שמא יהיה מוכרח לעזוב את תחבולותיו המדיניות בכריתת ברית עם מלך אשור. כל
בתשובתו זו כוונתו הייתה, להצטייר אפוא כאדם ירא ה' הנזהר בקיום דברי התורה.
תגובת ישעיה לסירוב אחז לבקש אות:
י"ג."ויאמר שמעו נא בית דוד המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלוהי"
מתשובת ישעיה לתגובת אחז, עולה כאמור בבירור כוונתו האמיתית של אחז. על כן חדל הנביא
לפנות אל אחז הרשע ומעתה פנייתו כללית, אל "בית דוד", והיא תוכחה שלא די שהם מייגעים
"אנשים" (נביאים), עתה הם גם מייגעים את ה'. כנגד סירובו של אחז לבקש אות, נותן ה' בעצמו
אות.
מתן האות על ידי ישעיה:
י"ד."לכן יתן ה' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו –אל"
העלמה 1. רד"ק: אשת אחז 2. רש"י: אשת הנביא
ט"ו."חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב"
הבטחה לטובה, שפע ושקט. אידיליה זו תימשך עד הגיע הנער-התינוק לגיל גמילה מיניקה בערך
בגיל שנתיים, אז מתחיל הילד להבין ולהבחין בין טוב ורע.
ט"ז."כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה"
עוד לפני שייגמל מהנקה וידע לבחור בין טוב לרע, תיעזב האדמה. ארם ואפרים יגלו וארצותיהם
יהפכו שממה.
י"ז."יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך, ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה את
מלך אשור"
משמעות השם "עמנואל" היא כי ה' יהיה בעזרת יהודה מפני הסכנה מצד רצין מלך ארם ופקח מלך
ישראל, ועולה מן הפסוקים כי הדברים מכוונים לפורענות שתבוא על ארם וישראל. תוכן הנבואה,
כי הילד הנולד ל"עלמה" ואשר שמו "עמנואל", יאכל חמאה ודבש (רמז לשפע כלכלי), אך מעט
לפני שידע הנער להבחין בין טוב לרע, כשייגמל מחלב ויתחיל לאכול (בגיל שנתיים, שלוש – רד"ק),
"תעזב האדמה",
והכוונה לאדמת רצין מלך ארם ואדמת פקח מלך ישראל. אכן כפי המסופר במלכים ב', ט"ו - נבואה
זו התממשה, כשעלה תגלת פלאסר על העמים הללו והגלם.הנביא מוסיף כי תבוסת שני בעלי הברית,
רצין ופקח אויבי אחז, אין בה כדי לעודד את יהודה שהרי גם יהודה לא תינקה, וכניעת אחז עוד חיזקה
והכבידה את עול מלך אשור, מה שהביא את ממלכת אשור למסע וחורבן ביהודה, "יביא ה' עליך
(יהודה) ימים אשר לא באו למיום..." (י"ז), אך עם זאת יש כאמור הבטחה שירושלים לא תיפול לעת
עתה בידי אשור.
- נבואת הנביא על פלישת אשור ותוצאותיה. (י"ח – כ')
י"ח."והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור"
י"ט."ובאו ונחו כולם בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים"
"והיה ביום ההוא", בבוא הפורענות "ישרוק ה'". ה' בעצמו יפקד על צבאות אשור בהמוניהם,
לבוא אל ארץ יהודה ולהחריבה, "הזבוב", ו"הדבורה" הם ביטוי לחילות רבים ממחנה אשור,
אשר יבואו ויפיצו את יהודה עד שיהפכוה לשממה, ל"נחלי בתות" ו"נקיקי סלעים" וכן
ל"נעצוצים" ו"נהלולים" שהם צמחים המורים על עזובה ואדמה שוממה.
הנביא מציין אף את מצרים, אפשר שכוונתו שאשור ומצרים יתחרו ביניהן בניסיון לנגוס חלקים
מיהודה, או שהזכירה הנביא מפני שבמצרים הזבובים מתרבים מהר, "זבוב אשר בקצה יאורי
מצרים"
כ'."ביום ההוא יגלח אדו-ני בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם
את הזקן תספה"
"ביום ההוא", ביום בוא הפורענות על אשור, והכוונה למפלה (מגיפה) אשר תהיה במחנה אשור
כמצור על ירושלים בימי חזקיהו, "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה
אלף..." (מלכים ב', י"ט, ל"ה). מכאן שהמשיל הנביא את המגיפה לתער - כפי שהתער משחית את
השיער מכל וכל, כך תהיה המגיפה באשור משחיתה מאוד.
הערה: הפרשנים (רד"ק, רש"י) רואים בנבואה זו את הפורענות על אשור כמתואר לעיל, אך יש
הרואים (מלבי"ם) בנבואה זו המשך הפורענות על יהודה, ועל פי זה "תער השכירה" הנו
מלך אשור, וחורבן הארץ משול לגילוח שיער הראש ושיער הרגליים (משל ונמשל).
- "יהודה תינצל ותזכה לרוב ברכה". (כ"א-כ"ה)
כ"א. "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן"
כ"ב. "והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ"
משמעות: לאחר שתינצל יהודה מארם וישראל, ישרור בארץ שפע כלכלי - צאן ובקר, חלב
וחמאה לרוב - בקרב הארץ.
כ"ג. "והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה".
כל מקום שהוא עתה שמיר ושית (עשבים שוטים) ואין יכולים לעבדו מפני המלחמה, יהיה מעובד
עד שאלף גפן יהיו שווים אלף כסף, מפני ריבוי הפירות וערכם. (רד"ק)
כ"ד. "בחצים ובקשת יבא שמה כי שמיר ושית תהיה כל הארץ.
כ"ה. "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא שמה יראת שמיר ושית והיה למשלח שור
למרמס שה".
הנביא מתאר בפסוקים אלה את השפע הכלכלי הגדול אשר ישרור ביהודה בימי חזקיהו, אף
שבימיו גלו רוב ישראל. רק הנותרים שביהודה יזכו כאמור לשובע ולשפע כלכלי, והכוונה שבכל
הארץ יגדלו פירות בשפע ולא שמיר ושית (עשבים שוטים), עד שאלף גפן יהיו שווים אלף כסף
מרוב פירות ואיכותם.
הערה: יש פרשנים הסוברים כי הקטע לעיל הנו תיאור גודל חורבן הארץ, "והנותר בקרב
הארץ" יגדל עגלת בקר ושתי צאן ולא יותר, כי שטחי המרעה יתמעטו מן השממה
שבעקבות המלחמה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
