א הוֹי הַחֹקְקִים, חִקְקֵי-אָוֶן; וּמְכַתְּבִים עָמָל, כִּתֵּבוּ. ב לְהַטּוֹת מִדִּין, דַּלִּים, וְלִגְזֹל, מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי
לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם, וְאֶת-יְתוֹמִים יָבֹזּוּ. ג וּמַה-תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה, וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא: עַל-מִי
תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה, וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם. ד בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת אַסִּיר, וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ; בְּכָל-זֹאת לֹא-שָׁב
אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. ה הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי. ו בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ, וְעַל-עַם עֶבְרָתִי
אֲצַוֶּנּוּ--לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז, ולשימו (וּלְשׂוּמוֹ) מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת. ז וְהוּא לֹא-כֵן יְדַמֶּה, וּלְבָבוֹ לֹא-כֵן
יַחְשֹׁב: כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ, וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט. ח כִּי, יֹאמַר: הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו, מְלָכִים. ט הֲלֹא
כְּכַרְכְּמִישׁ, כַּלְנוֹ: אִם-לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת, אִם-לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן. י כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי, לְמַמְלְכֹת
הָאֱלִיל; וּפְסִילֵיהֶם, מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן. יא הֲלֹא, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן--וְלֶאֱלִילֶיהָ: כֵּן אֶעֱשֶׂה
לִירוּשָׁלַיִם, וְלַעֲצַבֶּיהָ. יב וְהָיָה, כִּי-יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂהוּ, בְּהַר צִיּוֹן, וּבִירוּשָׁלִָם--אֶפְקֹד, עַל-פְּרִי
גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, וְעַל-תִּפְאֶרֶת, רוּם עֵינָיו. יג כִּי אָמַר, בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי, כִּי נְבֻנוֹתִי; וְאָסִיר
גְּבוּלֹת עַמִּים, ועתידתיהם (וַעֲתוּדֹתֵיהֶם) שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר, יוֹשְׁבִים. יד וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי, לְחֵיל
הָעַמִּים, וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת, כָּל-הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי; וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף. טו הֲיִתְפָּאֵר,
הַגַּרְזֶן, עַל, הַחֹצֵב בּוֹ: אִם-יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר, עַל-מְנִיפוֹ, כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת-מְרִימָיו, כְּהָרִים מַטֶּה לֹא-עֵץ.
טז לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת, בְּמִשְׁמַנָּיו--רָזוֹן; וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד, כִּיקוֹד אֵשׁ. יז וְהָיָה אוֹר-
יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ, וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה; וּבָעֲרָה, וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ--בְּיוֹם אֶחָד. יח וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ,
מִנֶּפֶשׁ וְעַד-בָּשָׂר יְכַלֶּה; וְהָיָה, כִּמְסֹס נֹסֵס. יט וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ, מִסְפָּר יִהְיוּ; וְנַעַר, יִכְתְּבֵם. כ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא,
לֹא-יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב, לְהִשָּׁעֵן, עַל-מַכֵּהוּ; וְנִשְׁעַן, עַל-יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--בֶּאֱמֶת.
כא שְׁאָר יָשׁוּב, שְׁאָר יַעֲקֹב--אֶל-אֵל, גִּבּוֹר. כב כִּי אִם-יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם--שְׁאָר, יָשׁוּב בּוֹ; כִּלָּיוֹן
חָרוּץ, שׁוֹטֵף צְדָקָה. כג כִּי כָלָה, וְנֶחֱרָצָה--אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת, עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל-הָאָרֶץ. כד לָכֵן, כֹּה-אָמַר
אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת, אַל-תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן, מֵאַשּׁוּר; בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה, וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא-עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. כה כִּי
עוֹד, מְעַט מִזְעָר, וְכָלָה זַעַם, וְאַפִּי עַל-תַּבְלִיתָם. כו וְעוֹרֵר עָלָיו יְהוָה צְבָאוֹת, שׁוֹט, כְּמַכַּת מִדְיָן, בְּצוּר עוֹרֵב;
וּמַטֵּהוּ, עַל-הַיָּם, וּנְשָׂאוֹ, בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. כז וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ, וְעֻלּוֹ, מֵעַל צַוָּארֶךָ; וְחֻבַּל
עֹל, מִפְּנֵי-שָׁמֶן. כח בָּא עַל-עַיַּת, עָבַר בְּמִגְרוֹן; לְמִכְמָשׂ, יַפְקִיד כֵּלָיו. כט עָבְרוּ, מַעְבָּרָה, גֶּבַע, מָלוֹן לָנוּ; חָרְדָה,
הָרָמָה--גִּבְעַת שָׁאוּל, נָסָה. ל צַהֲלִי קוֹלֵךְ, בַּת-גַּלִּים; הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה, עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. לא נָדְדָה, מַדְמֵנָה; יֹשְׁבֵי
הַגֵּבִים, הֵעִיזוּ. לב עוֹד הַיּוֹם, בְּנֹב לַעֲמֹד; יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בית- (בַּת-) צִיּוֹן, גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם. לג הִנֵּה הָאָדוֹן
יְהוָה צְבָאוֹת, מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה; וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים, וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ. לד וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר, בַּבַּרְזֶל;
וְהַלְּבָנוֹן, בְּאַדִּיר יִפּוֹל.
חלוקת הפרק:
- תוכחה על עיוות הדין והפורענות - א' - ד'
- תוכחה לאשור והפורענות - ה' - ל"ד
- תוכחה על עיוות הדין והפורענות. (א' -ד' )
א'. "הוי החוקקים חקקי אוון ומכתבים עמל כתבו".
ב'. "להטות מדין דלים ולגזול עניי עמי להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבוזו"
ג'. "ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם"
ד' "בלתי כרע תחת אסיר ותחת הרוגים יפולו בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה".
משמעות: תוכחה נגד הדיינים והסופרים אשר היטו את הדין, ועוד היטוהו לטובת העשירים
והחזקים, ונגד העניים, היתומים והאלמנות.
והפורענות: "ומה תעשו ליום פקודה", ליום שבו מלך אשור יעלה על ארץ ישראל
להשחיתה! ויפלו מהם אסירים (שבויים) והרוגים עד אשר ייכנעו לפני מלך אשור.
- תוכחה לאשור והפורענות. (ה' – ל"ד)
מבוא:
בסוף פרק ה', הזכיר הנביא, את הגוי (אשור) הבא מרחוק, "ונשא נס לגויים מרחוק ושרק לו מקצה
הארץ" (ה', כ"ו), לפי התיאור, הגוי הזה (אשור) ישטוף את הארץ בחילותיו העצומים ואין עוצר בעדו.
בהמשך מובא תיאור הסביר את הצלחתו של מלך אשור על אכזריותו ושחצנותו, ומכאן עובר הנביא
לתוכחה קשה על אשור ובעקבותיה לפורענות שתבוא על ממלכת אשור.
הרקע ההסטורי:
ממלכת יהודה נותרה בודדה אחר מפלת שומרון (ישראל) וגלות תושביה שנים קודם לכן ע"י סרגון
מלך אשור. חזקיה מלך יהודה מרד במלך אשור בסיוע של מצרים המכונה בפי הנביא משענת קנה
רצוץ. סנחריב בתגובה עורך מסע דיכוי והענשה,עולה על יהודה ומחריב את עריה הבצורות. חזקיה
נאלץ לשלם מס כבד, אך סנחריב אינו מסתפק בכך ודרש כניעה מוחלטת. המלך חזקיה וראשי העם,
נוכחו לדעת שאין להם עוד על מי להישען אלא על ה' לבדו, ולאחר שפנה חזקיה לנביא ישעיה, עודד
הנביא את המלך והבטיח לו את עזרת ה', בהגנה על העם ועל הארץ. בנבואתו גילה שעתיד לצאת
מלאך ה' ולהכות במחנה אשור מכה שבה יפלו מאה שמונים וחמשה אלף, "ויהי בלילה ההוא ויצא
מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים"
"ויסע וילך וישוב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה" (מלכים ב', י"ט, ל"ה-ל"ו). סנחריב, לאור
האמור לעיל, הסיר את המצור, שב לארצו ושם נרצח כפי שניבא ישעיה,
"הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו" (ישעיה ל"ז, ז')
הנושא בהרחבה: מלכים ב' פרקים י"ח – י"ט. ישעיה פרקים ל"ו – ל"ז.
התוכחה לאשור והפורענות (ה' – ל"ד)
חלוקה משנית:
ה' - י"א - תפקידו של מלך אשור לפי תפיסת הנביא, ומחשבותיו המוטעות של המלך על תפקידו.
י"ב – ט"ו - חטא הגאווה של אשור ולעג הנביא.
ט"ז – י"ט - הפורענות על אשור.
כ' - כ"ג - ההשפעה של מפלת אשור על ישראל בעתיד.
כ"ד – כ"ז - מפלת אשור תהיה בדומה למפלת מצרים ומדין.
כ"ח - ל"ד - כיבושי ממלכת אשור, תוכניותיה ומפלתה.
תפקידו של מלך אשור לפי תפיסת הנביא, ומחשבותיו המוטעות של המלך על תפקידו. (ה' – י"א)
ה'. "הוי אשור שבט אפי
ומטה הוא בידם זעמי"
ו'. "בגוי חנף (ישראל) אשלחנו
ועל עם עברתי (זעם) אצוונו
לשלול שלל ולבוז בז ולשימו מרמס כחומר חוצות"
מתוך האמור לעיל עולה כי אשור נבחרה על ידי ה' לשמש כשבט ומטה, להעניש את ישראל על חטאיהם
"שבט אפי" "ומטה הוא בידם זעמי" ואף המטרות, היעדים ודרכי הפעולה ברורים –
"לשלול שלל ולבוז בז" "ולשימו מרמס כחומר חוצות".
פעולותיו ומחשבותיו המוטעות בפועל (ז' – י"א)
ז'. "והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו ולהכרית גויים (עמים) לא מעט".
ח'. "כי יאמר הלא שרי יחדיו מלכים".
ט'. "הלא ככרכמיש כלנו אם לא כארפד חמת אם לא כדמשק שמרון".
י'. "כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם מירושלים ומשמרון".
י"א."הלא כאשר עשיתי לשומרון ולאליליה כן אעשה לירושלים ולעצביה" (אליליה).
משמעות: אחרי תיאור המטרות והיעדים של מלך אשור על פי ה', בא התיאור על מעשי מלך אשור בפועל.
ה' אמנם נתן תפקיד למלך אשור להיות זה שמעניש את האומות הראויות לעונש, ובניהן גם את ישראל
ויהודה, אך מלך אשור הוסיף רעה מעבר לאשר נצטווה מבחינת, "אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לי
לרעה", (זכריה א', ט"ו), כי מתוקף תפקידו הרשות בידו לפי המקובל:
א. לקחת שלל.
ב. להכניע את ישראל ולשעבדו (מיסים). אך בפועל כוונותיו ומעשיו היו שונים ממחשבת ה', והוא
נהג באכזריות גדולה כלפי העם. הצלחותיו וניצחונותיו הגדולים גררו אותו לגאווה ולשחצנות. אין הוא
מכיר שניצחונותיו הם תוצאה של רצון ה' וכי הוא ועמו שימשו רק שליחים ביד ה' להוציא את רצונו
בהבאת פורענויות על העמים וישראל בכללם, אלא הוא מייחס הכל לעצמו: "כוחי ועוצם ידי..."
כאילו כל ניצחונותיו נבעו מעוצמתו שלו ושל עמו בלבד.
שליחותו של מלך אשור ע"פ רצון ה'. הביצוע בפועל.
א'. "לשלול שלל ולבוז בז". "להשמיד בלבבו".
ב'. "ולשימו מרמס כחומר חוצות". "להכרית גויים לא מעט".
ובהמשך: "כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם מירושלים ומשומרון" (י')
"הלא כאשר עשיתי לשומרון ולאליליה, כן אעשה לירושלים ולעצביה" (י"א)
המשמעות: מלך אשור ועמו, שיערו שכל ניצחון שלהם על עם מסויים הוא גם ניצחונם על האלוהים שלו.
גם הניצחון על ישראל ויהודה הוא ניצחון שלהם על אלוקי ישראל, או במשמעות נוספת שכל ניצחון
על עם הוא גם ניצחון של אליליהם, שבהם מאמינים האשורים, על אלוהיהם של העם הנכנע.
הגאווה של אשור ולעג הנביא. (י"ב – ט"ו)
י"ב. "והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלים
אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו".
י"ג. "כי אמר בכוח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי
ואוריד כאביר יושבים".
י"ד. "ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי ולא היה נודד כנף
ופוצה פה ומצפצף".
ט"ו. "היתפאר הגרזן על החוצב בו
אם יתגדל המשור על מניפו כהניף שבט ואת מרימיו כהרים מטה לא - עץ".
משמעות: הפורענות על אשור תחל עם השלמת שליחותם, רק לאחר שישראל יקבלו את עונשם.
פורענותם תבוא עליהם בשל גאוותם "על פרי גודל לבב מלך אשור" "ועל תפארת רום עניו".
אשור שהתגאה על אשר עשה בעמים:
א. סיפוח ארצות לממלכתו – "אסיר גבולות עמים".
ב. לקיחת שלל העמים -"ועתודותיהם (אוצרותיהם) שושתי".
ג. הגליית האוכלוסין והשפלתם – "ואוריד כאביר יושבים".
מלך אשור הגלה את התושבים והעבירם למקומות שכבש, במקומם הביא אוכלוסיה אחרת כדי למנוע
מרידות בעתיד (מלכים ב', י"ח, ט'-י"ב). עוד מתיאורי שחצנותו בפסוק י"ד, אשר מביא דימוי לקן
של ציפור: משל לאדם ההולך לאסוף ביצים עזובות שאין האם מגנה עליהם, ולכן כל מי שחפץ יכול
לקחתם בלי התנגדות. כך התפאר מלך אשור שניצחונותיו היו קלים ללא כל התנגדות מצד העמים.
במשל נמשל
"קן" חיל העמים.
"ביצים עזובות" ארצות העמים הכבושות.
"נודד כנף" תושבי העמים.
"פוצה פה ומצפצף" התנגדות / הגנה.
לעג הנביא על חוסר ההיגיון בגאוות אשור.
ט"ו. "היתפאר הגרזן (מלך אשור) על החוצב בו" (ה')
"אם יתגדל המשור (מלך אשור) על מניפו" (ה')
הנביא ממשיל את גאוות מלך אשור להתפארות המכשירים על האדם המפעיל אותם, ומאחר שידוע כי אין
במכשיר כל כוח עצמי, שהרי כל כוחו ועוצמתו באים מצד המפעיל אותו, כך כל כוחו של מלך אשור איננו
מצד עצמו וכוחו, אלא מכוח ה' המפעילו.
הפורענות לאשור. (ט"ז – י"ט)
"לכן" מעבר לפורענות (עונש).
ט"ז. "לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש".
י"ז. "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה ובערה ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד".
י"ח. "וכבוד יערו וכרמלו מנפש ועד בשר יכלה והיה כמסוס נוסס".
י"ט. "ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם".
משמעות: בעבור שלא הבין שהכל מהלך ה', אמר "בכוח ידי עשיתי ובחוכמתי...", לפיכך צפויה לבוא
עליו פורענות אשר תוכיח לו כי ה' הוא אדון העולם, על ידי שישלח בצבאותיו מגיפה. הפורענות מתוארת
באמצעות דימוי של אש המכלה את מחנהו של אשור, וכן במשמניו (בריאים וחזקים) יהיה רזון שמשמעו
אובדן והכחדה (ט"ז) (רד"ק).
תיאור מפלת אשור כשריפת יער בשלושה שלבים:
שלב א': "שיתו ושמירו" דימויים לשרים ולגיבורים שבמחנה אשור.
שלב ב': "וכבוד יערו וכרמלו מנפש ועד בשר יכלה..." (י"ח)
משל למלכים וריבוי חילו כיער (כרמל = יער גבוה). (רש"י)
שלב ג': "ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם" (י"ט)
וכל הנותרים במחנהו יהיו אך מעט, כפי מה שנער קטן יכול לספור.
סיכום: תיאור הפורענות והשמדת מחנה אשור מתוארים כשריפת יער שבו עצים רבים, זהו דימוי לחילותיו
הרבים, וכן ייפגעו בפורענות זו גם כל שכבות העם שרים, מלכים וצבאותיהם הרבים שבמחנה אשור. עד
שיוותרו רק מעט, והדימוי בתנ"ך באש, בא להעצים את הפורענות הקשה בדומה לאש המכלה הכל מהר
ללא הבחנה.
ההשפעה של מפלת אשור על ישראל בעתיד. (כ' – כ"ג)
כ'. "והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב
להשען על מכהו ונשען על ה' קדוש ישראל באמת".
כ"א."שאר ישוב שאר יעקב אל - אל גבור".
כ"ב."כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים שאר ישוב בו כליון חרוץ שוטף צדקה".
כ"ג."כי כלה ונחרצה אדו-ני אלוקים עושה בקרב כל הארץ".
דברי נחמה המבטאים את רעיון השארית בישראל שתשוב לארץ, לא תוסיף עוד להישען על עמים
אחרים אלא על הקב"ה, ועוד ישובו השארית (המעט) להיות רבים "כחול הים" (כ"ב), בתנאי
שישובו בתשובה. בקטע שלושה ביטויים המבטאים את רעיון השארית:
"שאר ישראל", "פליטת בית יעקב", "שאר ישוב".
דברי הנחמה ורעיון השארית.
יש להוסיף כי רעיון השארית ודברי הנחמה יבואו לאחר שתבוא פורענות קשה לישראל כליון ואשר בה
יכלו הרשעים "כליון חרוץ" (כ"ב), "כי כלה ונחרצה אדו-ני אלוקים צבאות עושה בקרב הארץ" (כ"ג).
מפלת אשור תהיה בדומה למפלת מצרים ומדין. (כ"ד – כ"ז)
כ"ד. "לכן כה אמר אדו-ני אלוקים צבאות אל תירא עמי יושב ציון מאשור בשבט (שוט) יככה
ומטהו ישא עליך בדרך מצרים".
כ"ה. "כי עוד מעט מזער וכלה זעם ואפי על תבליתם".
כ"ו. "ועורר עליו ה' צבאות שוט כמכת מדין בצור עורב ומטהו על הים ונשאו בדרך מצרים".
כ"ז. "והיה ביום ההוא יסור סובלו מעל שכמך ועולו מעל צוארך וחובל עול מפני שמן".
משמעות: בשורת הנחמה של הנביא לעם היושב בציון היא, שעל אף הפורענות הבאה עליהם מאשור אשר
כבשו מהם את הערים לבד מירושלים ואף הטילו עליהם מיסים, כפי שעשו המצרים לישראל בעבר (כ"ד)
הנה עוד זמן מועט יבוא קצו של אשור, והפורענות תבוא על אשור בדומה לפורענות ממאורעות קודמים
[בהסטוריה] א'. ניצחון ישראל במלחמת גדעון על מדין. (שופטים ו', ז')
ב'. מפלת פרעה וחיל מצרים בים סוף. (שמות י"ד, ט"ו) (רד"ק)
הערה: בקטע זה יש רמז לדרך שבה תבוא הפורענות על אשור והכוונה למגיפה שתתפשט במחנה אשור
ובה ימותו מאה ושמונים וחמשה אלף. (מלכים ב', י"ט)
כיבושי ממלכת אשור, תוכניותיה ומפלתה. (כ"ח - ל"ד).
כ"ח. "בא על עית עבר במגרון למכמש יפקיד כליו".
כ"ט. "עברו מעברה גבע מלון לנו חרדה הרמה גבעת שאול נסה"
ל'. "צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות".
ל"א. "נדדה מדמנה יושבי הגבים העיזו".
ל"ב. "עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת-ציון גבעת ירושלם".
ל"ג. "הנה האדון ה' צבאות מסעף פוארה במערצה ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו".
ל"ד. "ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול".
בקטע נזכרים הערים אשר כבש סנחריב כשעלה עם מחנהו על יהודה, כשכוונתו הייתה אף להשחית
את ירושלים אשר עוררה חרדה ביושבי הערים. עוד במסעותיו הנמהרים עבר בנוב ונופף ידו על
ירושלים, כביטוי של זלזול כי אין עוד מי שיעצור בעדו גם מלכבוש את ירושלים אחרי כל
הצלחותיו בעבר (פסוק ל"ב). אך סנחריב אשר חשב שאין מעליו אדון אמר:
"בכוח ידי עשיתי ובחוכמתי כי נבונותי", אולם הוא יכיר מהר בבוא הפורענות עליו, כי ה' הוא
אדון הארץ. הנביא שב לתאר את מחנה אשור ליער מלא עצים אשר יוכרתו. (ל"ג – ל"ד)
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
