א כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת-יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם, עַל-אַדְמָתָם; וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל-בֵּית יַעֲקֹב. ב וּלְקָחוּם עַמִּים, וֶהֱבִיאוּם אֶל-מְקוֹמָם, וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית-יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יְהוָה, לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת; וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם, וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם. ג וְהָיָה, בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ, מֵעָצְבְּךָ, וּמִרָגְזֶךָ--וּמִן-הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה, אֲשֶׁר עֻבַּד-בָּךְ. ד וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל--וְאָמָרְתָּ: אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ, שָׁבְתָה מַדְהֵבָה. ה שָׁבַר יְהוָה, מַטֵּה רְשָׁעִים--שֵׁבֶט, מֹשְׁלִים. ו מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה, מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה; רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ. ז נָחָה שָׁקְטָה, כָּל-הָאָרֶץ; פָּצְחוּ, רִנָּה. ח גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ. ט שְׁאוֹל, מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ--לִקְרַאת בּוֹאֶךָ; עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים, כָּל-עַתּוּדֵי אָרֶץ--הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם, כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם. י כֻּלָּם יַעֲנוּ, וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: גַּם-אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ. יא הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ; תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה. יב אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. יד אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר. טז רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ: הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת. יז שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס; אֲסִירָיו, לֹא-פָתַח בָּיְתָה. יח כָּל-מַלְכֵי גוֹיִם, כֻּלָּם--שָׁכְבוּ בְכָבוֹד, אִישׁ בְּבֵיתוֹ. יט וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ, כְּנֵצֶר נִתְעָב--לְבֻשׁ הֲרֻגִים, מְטֹעֲנֵי חָרֶב; יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס. כ לֹא-תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה, כִּי-אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ; לֹא-יִקָּרֵא לְעוֹלָם, זֶרַע מְרֵעִים. כא הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ, בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם; בַּל-יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ, וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל עָרִים. כב וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת; וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר, וְנִין וָנֶכֶד--נְאֻם-יְהוָה. כג וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד, וְאַגְמֵי-מָיִם; וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת. כד נִשְׁבַּע יְהוָה צְבָאוֹת, לֵאמֹר: אִם-לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי, כֵּן הָיָתָה, וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי, הִיא תָקוּם. כה לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי, וְעַל-הָרַי אֲבוּסֶנּוּ; וְסָר מֵעֲלֵיהֶם, עֻלּוֹ, וְסֻבֳּלוֹ, מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר. כו זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה, עַל-כָּל-הַגּוֹיִם. כז כִּי-יְהוָה צְבָאוֹת יָעָץ, וּמִי יָפֵר; וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה, וּמִי יְשִׁיבֶנָּה. כח בִּשְׁנַת-מוֹת, הַמֶּלֶךְ אָחָז, הָיָה, הַמַּשָּׂא הַזֶּה. כט אַל-תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ, כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ: כִּי-מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף. ל וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים, וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ; וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ, וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג. לא הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי-עִיר, נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ: כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא, וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו. לב וּמַה-יַּעֲנֶה, מַלְאֲכֵי-גוֹי: כִּי יְהוָה יִסַּד צִיּוֹן, וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ.
חלוקת הפרק.
- גאולת ישראל - א' - ב'
- המשל על מלך בבל/ לעג על בבל ומלכה - ג' - כ"ג
- תבוסת אשור - כ"ד- כ"ז
- הנבואה על פלשת - כ"ח- ל"ב
הקדמה: בפרק זה הנביא נושא משל שהנו שיר לעג והבעת שמחה - לאיד על מלך בבל, שהיה עריץ,
השתלט על עמים רבים בכוח הזרוע, ונהג בהם באכזריות נוראה.
- גאולת ישראל. (א' - ב')
א'. "כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם ונלווה הגר עליהם ונספחו על
בית יעקב"
ב'. "ולקחום עמים והביאום אל מקומם והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' לעבדים ולשפחות והיו
שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם"
חורבנה של בבל הוא אחד משלבי גאולתם של ישראל, ובעבור שה' ריחם על ישראל, יביא מהרה
חורבן על בבל. הנביא פותח בפעלים רבים המדגישים את השתלשלות המאורעות בגאולה:
"ירחם", "ובחר", "והניחם", "ונלווה", "ונספחו", "ולקחום", "והביאום", "והתנחלום".
המילה "כי" בפתיחת הפרק, קושרת את תוכן הנבואה כאן לתוכן הנבואה בפרק י"ג, כשבפסוק א'
בפרקנו יש תיאור ותקבולת ניגודית לנאמר בפרק הקודם, במשמעות שבבל שהייתה צבי הממלכות,
תהפוך להיות כמהפכת סדום ועמורה. ה' ישוב לנקום בבבל על מה שעוללו לישראל וכמשעבדים
הם יהפכו משועבדים, והעמים אשר שעבדו את ישראל, הם אשר ישיבו אותם לארצם. בגאולה זו
יהיו גויים אשר יבואו ויסתפחו לעם ישראל, חלקם יהיו גרי צדק שקיבלו עליהם עול תורה "ונלווה
הגר עליהם" וכאמור הגויים ששעבדו את ישראל, יסייעו עתה לישראל בדרכם מהגולה לארץ
ישראל ובבואם, יחזיקו בהם ישראל, והם ישמשו להם כעבדים וכשפחות. זה יהיה בבחינת
"מידה כנגד מידה",
"והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם".
ומכאן שבגאולת ישראל יתקיימו:
- השיבה לארץ תהיה ע"י גויים - "ולקחום עמים והביאום אל מקומם".
- הסתפחות הגויים לישראל - "ונספחו על בית יעקב".
- ישראל ישלטו באויבים - "והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם".
- המשל על מלך בבל (ג' - כ"ג)
חלוקה משנית:
- פתיחת המשל - ג' – ד'.
- השמחה על מות המלך הרשע - ה' – ח'.
- תיאור בוא המלך לשאול (קבר) - ט' – י"א.
- תיאור נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - י"ב – ט"ו.
- סופו של המלך הרשע - ט"ז – כ'.
- אחרית בבל - כ"א – כ"ג.
פתיחת המשל. (ג' – ד')
ג'. "והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך"
ד'. "ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מדהבה"
ביום שבו יתן ה' מנוחה לישראל "מעצבך" (מצערך) "ומרוגזך", אז ישאו משל – שיר לעג
הנראה כקינה על המלך העריץ, מלך בבל, כשהקינה היא בעצם הבעת שמחה. "איך שבת נוגש",
המילה "איך" מציינת פתיחה של כאב, אך כאן היא מבטאת לעג: כיצד פסק–חדל לנגוש הנוגש
הממונה על עבדים, או בעל החוב הלוחץ על החייב לשלם לו את חובו? שני עניינים אלה עשה
מלך בבל ששעבד את ישראל ונטל את ממונם.
"שבתה מדהבה"
משמעות א': מדהבה מלשון דהב (זהב). כיצד שבתה הממלכה שנהגה לגזול את זהב המדינות
הכבושות.
משמעות ב': מדהבה מלשון מדאבה, שמשמעותה עינוי, דאבון לב. כיצד שבתה הממלכה שענתה את
המדינות הכבושות.
השמחה על מות המלך הרשע. (ה' – ח')
ה'. "שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים"
ו'. "מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה רודה באף גויים מורדף בלי חשך"
ז'. "נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה"
ח'. "גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו"
כתשובה לשאלה שהוצגה בפסוק לעיל, "איך שבת נוגש שבתה מדהבה", בא הנביא ומתאר
שהכל קרה בהתערבות ה', אשר שבר את עולו של מלך בבל, "שבר ה' מטה רשעים שבט
מושלים". מכאן
שהנביא חדל לראות באשור "שבט אפו" (של ה') ורואה בו עתה רק סמל של רשעות אשר הכה
עמים "בעברה"- זעם, "ומכת בלתי סרה", "מורדף בלי חשך", שמשמעותם מכות שאין להם
תרופה ואין להם הפסק. בנפול מלכות הרשעה באה המנוחה לעולם, כולם שמחו ושרו לכבוד
המאורע כפי שמוסיף הנביא לתאר בלשון ציורית, גם "העצים", "ברושים" ו"ארזים" שמחו
במותו של מלך בבל העריץ וכאילו אמרו: "מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו".
תיאור בוא המלך לשאול ( אלי קבר). (ט' – י"א)
ט'. "שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי
גויים"
י'. "כולם יענו ויאמרו אליך גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת"
י"א."הורד שאול גאונך המיית נבליך תחתיך יוצע רימה ומכסיך תולעה"
בניגוד למנוחה, לשקט ולשמחה הנזכרים בקטע הקודם, יש כאן תיאור של אי שקט, רוגז
והתרגשות בשאול מפני בואו של מלך בבל. מתואר כיצד מלך בבל הקים מכיסאותיהם את כל מלכי
השאול, זו התרגשות של לעג וציניות, כשכולם פונים ושואלים אותו, הגם אתה ירדת לשאול
כמונו, היכן גדולתך ותפארתך, שהרי מעתה גורלך יהיה כגורל כולנו, רימה ותולעה?
תיאור נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. (י"ב – ט"ו)
י"ב."איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים"
י"ג."ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי
צפון"
י"ד."אעלה על במותי עב אדמה לעליון"
ט"ו."אך אל שאול תורד אל ירכתי בור"
בקטע זה מתאר הנביא את ההווה, את אווירת השלווה והשקט השוררים במות מלך בבל העריץ.
מן ההווה המלא שלווה ורוגע, עובר הנביא לתאר את מעשי הרשע של העריץ בעבר, את המכות
הקשות שהכה בעמים ללא רחמים, "מכה עמים", "מכת בלתי סרה", "רודה באף גויים",
ועוד. אך עם נפילתו "נחה שקטה כל הארץ", ובדרך משל התיאור מתעצם:
"גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו".
סופו של המלך הרשע. (ט"ז – כ')
ט"ז."רואיך אליך ישגיחו אליך יתבוננו, הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות"
י"ז. "שם תבל כמדבר ועריו הרס אסיריו לא פתח ביתה"
י"ח."כל מלכי גויים כולם שכבו בכבוד איש בביתו"
י"ט."ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב לבוש הרוגים מטועני חרב יורדי אל אבני בור כפגר מובס"
כ'. "לא תחד אתם בקבורה כי ארצך שחת עמך הרגת לא יקרא לעולם זרע מרעים"
עם רדת מלך בבל לשאול (קבר) כולם יתבוננו ויתמהו, האומנם זה האיש שהרעיש עולמות ועתה
הוא בן המתים? "הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות"? (ט"ז) זוהי קריאת לעג ושמחה
לאיד למראה מות המלך העריץ, אשר הרס והפך את העולם למדבר שממה. בהמשך מדגיש הנביא
את הניגוד לגורלם של מלכים אחרים אשר זכו לכבוד מלכותי גם בקבורתם - מלך בבל לא יזכה
לקבורה שכזו וגורלו גם לאחר מותו יהיה בזוי, בשל עריצותו על העמים.
תיאור נפילת מלך בבל.
מחשבתו של מלך אשור, גורלו.
"ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה" (י"ג) "איך נפלת משמים הלל בן שחר" (י"ב)
"ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון" (י"ג) "נגדעת לארץ חולש על גויים" (י"ב)
"אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (י"ד) "אך אל שאול תורד אל ירכתי בור" (ט"ו)
"ואתה הושלכת כנצר נתעב..." (י"ט)
"אל אבני בור כפגר מובס" (י"ט)
אחרית בבל. (כ"א – כ"ג)
כ"א."הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים"
כ"ב."וקמתי עליהם נאום ה' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאום ה'"
כ"ג."ושמתי למורש קיפוד ואגמי מים וטאטאתיה במטאטא השמד נאום ה' צבאות"
הנביא חוזר ומדגיש שה' בכבודו ובעצמו יבוא ויכה את מלך בבל, עד אשר לא ישאר לו שם ולא
שארית, נין, נכד. ארץ בבל תהיה לירושה ולנחלה לקיפודים, "מורש קיפוד", ועוד, הנהרות
שבבבל יעלו על גדותיהם ויציפו אותה ויתרבו בה הביצות. הנביא מדמה את השמדת בבל למטאטא
המטאטא הכל."וטאטאתיה במטאטא".
- תבוסת אשור (כ"ד – כ"ז)
הקדמה: אחרי תיאור מפלת ממלכת בבל, עובר הנביא לתאר את תבוסת אשור.
כ"ד. "נשבע ה' צבאות לאמור אם לא כאשר דמיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום".
כ"ה. "לשבור אשור בארצי
ועל הרי אבוסנו" תקבולת כיאסטית.
"וסר מעליהם עולו
וסובלו מעל שכמו יסור " תקבולת כיאסטית.
כ"ו. "זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגויים"
כ"ז. "כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה"
זו נבואה על מפלת מלך אשור וממלכתו, והכוונה למגפה שפרצה במחנה אשור כשמלאך יצא והכה
בהם, ונפלו מהם מאה ושמונים וחמשה אלף איש (מלכים ב', י"ט,ל"ה), ובעקבות זאת באה ישועת
יהודה. בתיאור מפלת אשור נוספה שבועת ה' לצורך חיזוק הדברים, שה' יכה באשור בכוחו הגדול,
וכי גזרה זו על אשור חתומה ולא תשתנה בשום תנאי.
- הנבואה על פלשת. (כ"ח-ל"ב)
כ"ח."בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה"
כ"ט."אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף"
הפלשתים (פלשת), בשעה ששמעו על מות אחז מלך יהודה, עשו שמחה. הנביא קורא ואומר להם
שאין טעם לשמחתם שהרי מזרע הנחש (אחז), שהיה אויב לפלשתים כנחש, יצא צפע - יקום מלך
קשה יותר (חזקיה בן אחז), שעתיד להכות את פלשתים מכה חזקה וקשה יותר מאביו אחז.
ל'. "ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו והמתי ברעב שורשך ושאריתך יהרוג"
משמעות: וישראל שהיו דלים מחמת הביזה שעשו בהם הפלשתים, ישובו לשכון לבטח, והאויבים לא
יוכלו עוד להילחם בהם, וכמו כן הנותרים בפלשת יומתו ברעב ובחרב הצפע.
ל"א."הילילי שער זעקי עיר נמוג פלשת כולך כי מצפון עשן בא ואין בודד במועדיו"
קריאה לפלשת להרים קול יללות אבל במקום השמחה "כי מצפון עשן בא", והכוונה למכה שתבוא
מידי חזקיהו מלך יהודה, שהיה מצפון לגבול פלשת עזה.
ל"ב."ומה יענה מלאכי גוי כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו"
והנבואה שרק ציון "בכורי דלים", "אביונים", "עניי עמו", הם אשר ירעו וירבצו לבטח.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
