א הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים, נְאֻם-יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי, וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי--לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת, עַל-חַטָּאת. ב הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם, וּפִי לֹא שָׁאָלוּ; לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה, וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. ג וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה, לְבֹשֶׁת; וְהֶחָסוּת בְּצֵל-מִצְרַיִם, לִכְלִמָּה. ד כִּי-הָיוּ בְצֹעַן, שָׂרָיו; וּמַלְאָכָיו, חָנֵס יַגִּיעוּ. ה כֹּל
הֹבִאישׁ, עַל-עַם לֹא-יוֹעִילוּ לָמוֹ: לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל, כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם-לְחֶרְפָּה. ו מַשָּׂא, בַּהֲמוֹת נֶגֶב:
בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם, אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף, יִשְׂאוּ עַל-כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל-דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם, עַל-עַם לֹא יוֹעִילוּ. ז וּמִצְרַיִם, הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ; לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת, רַהַב הֵם שָׁבֶת. ח עַתָּה, בּוֹא כָתְבָהּ עַל-לוּחַ אִתָּם--וְעַל-סֵפֶר חֻקָּהּ; וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן, לָעַד עַד-עוֹלָם. ט כִּי עַם מְרִי הוּא, בָּנִים כֶּחָשִׁים; בָּנִים, לֹא-אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְהוָה. י אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים, לֹא תִרְאוּ, וְלַחֹזִים, לֹא תֶחֱזוּ-לָנוּ נְכֹחוֹת; דַּבְּרוּ-לָנוּ חֲלָקוֹת, חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת. יא סוּרוּ, מִנֵּי-דֶרֶךְ, הַטּוּ, מִנֵּי-אֹרַח; הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ, אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. יב לָכֵן, כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, יַעַן מָאָסְכֶם, בַּדָּבָר הַזֶּה; וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז, וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו. יג לָכֵן, יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה, כְּפֶרֶץ נֹפֵל, נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה--אֲשֶׁר-פִּתְאֹם לְפֶתַע, יָבוֹא שִׁבְרָהּ. יד וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים, כָּתוּת--לֹא יַחְמֹל; וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ, חֶרֶשׂ, לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד, וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא. טו כִּי כֹה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן--בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה, תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם; וְלֹא, אֲבִיתֶם. טז וַתֹּאמְרוּ לֹא-כִי עַל-סוּס נָנוּס, עַל-כֵּן תְּנוּסוּן; וְעַל-קַל נִרְכָּב, עַל-כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם. יז אֶלֶף אֶחָד, מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד--מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה, תָּנֻסוּ: עַד אִם-נוֹתַרְתֶּם, כַּתֹּרֶן עַל-רֹאשׁ הָהָר, וְכַנֵּס, עַל-הַגִּבְעָה. יח וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה, לַחֲנַנְכֶם, וְלָכֵן יָרוּם, לְרַחֶמְכֶם: כִּי-אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה, אַשְׁרֵי כָּל-חוֹכֵי לוֹ. יט כִּי-עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב, בִּירוּשָׁלִָם; בָּכוֹ לֹא-תִבְכֶּה, חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ--כְּשָׁמְעָתוֹ, עָנָךְ. כ וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר, וּמַיִם לָחַץ; וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ. כא וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר, מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר: זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ, כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ. כב וְטִמֵּאתֶם, אֶת-צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ, וְאֶת-אֲפֻדַּת, מַסֵּכַת זְהָבֶךָ; תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ. כג וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר-תִּזְרַע אֶת-הָאֲדָמָה, וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה, וְהָיָה דָשֵׁן, וְשָׁמֵן; יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא, כַּר נִרְחָב. כד וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים, עֹבְדֵי הָאֲדָמָה, בְּלִיל חָמִיץ, יֹאכֵלוּ--אֲשֶׁר-זֹרֶה בָרַחַת, וּבַמִּזְרֶה. כה וְהָיָה עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְעַל כָּל-גִּבְעָה נִשָּׂאָה, פְּלָגִים, יִבְלֵי-מָיִם--בְּיוֹם הֶרֶג רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים. כו וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה, כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים--בְּיוֹם, חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ, יִרְפָּא. כז הִנֵּה שֵׁם-יְהוָה, בָּא מִמֶּרְחָק, בֹּעֵר אַפּוֹ, וְכֹבֶד מַשָּׂאָה; שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם, וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת. כח וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף, עַד-צַוָּאר יֶחֱצֶה, לַהֲנָפָה גוֹיִם, בְּנָפַת שָׁוְא; וְרֶסֶן מַתְעֶה, עַל לְחָיֵי עַמִּים. כט הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם, כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג; וְשִׂמְחַת לֵבָב, כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר-יְהוָה, אֶל-צוּר יִשְׂרָאֵל. ל וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת-הוֹד קוֹלוֹ, וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה, בְּזַעַף אַף, וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה; נֶפֶץ וָזֶרֶם, וְאֶבֶן בָּרָד. לא כִּי-מִקּוֹל יְהוָה, יֵחַת אַשּׁוּר; בַּשֵּׁבֶט, יַכֶּה. לב וְהָיָה, כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה, אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה עָלָיו, בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת; וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה, נִלְחַם-בה (בָּם).לג כִּי-עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, גַּם-הוא (הִיא) לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב; מְדֻרָתָהּ, אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה--נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית, בֹּעֲרָה בָּהּ.
חלוקת הפרק:
- התוכחה על "ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו" - א' - ה'
- "מצרים הבל וריק יעזורו" - ו' - י"א
- "בעוון הזה יהיה כפרץ נופל" - י"ב - י"ד
- עצת הנביא "בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם" - ט"ו - י"ח
- הנחמה לעתיד לבוא - י"ט - ל"ג
- התוכחה על "ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו". (א' - ה')
א'. "הוי בנים סוררים נאום ה' לעשות עצה ולא מני ולנסוך מסכה ולא רוחי למען ספות חטאת על
חטאת"
ב'. "ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים"
ג'. "והיה לכם מעוז פרעה לבושת והחסות בצל מצרים לכלימה"
ד'. "כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנס יגיעו"
ה'. "כל הבאיש על עם לא יועילו למו לא לעזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה"
זוהי תוכחה למבקשים לכרות ברית עם מצרים. עיקר התוכחה מופנית למנהיגי העם שפנו לעזרת
מצרים במלחמה עם אשור, בעוד שהיה עליהם לבטוח בעזרת ה' שיביא מפלה על אשור. הנביא מדמה
את העם לבנים סוררים שאינם שומעים לקול אביהם, "לעשות עצה ולא מני ולנסוך מסכה ולא
לרוחי" - מתכננים עצה שאינה לרוח ה', "ולנסוך מסכה" תוך שימוש בתחבולות,"למען ספות
חטאת על חטאת" ועוד מוסיפים ונגררים לחטאים נוספים. היינו, הירידה למצרים גוררת עמה
התקשרות לתרבות נלוזה ולעבודה זרה, והתוצאות תהיינה בושה ואכזבה מול תקוותם לעזרה
ולמחסה.
תקוותם המוטעת. התוצאות.
"לעוז במעוז פרעה" "והיה לכם מעוז פרעה לבושת"
"ולחסות בצל מצרים" "והחסות בצל מצרים לכלימה"
הערה: ניתן לראות שהנביא מתכוון להושע בן אלה ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים לבקש את
עזרתו (מלכים ב', י"ז), ואפשר שהכוונה לחזקיהו מלך יהודה ששלח לבקש את עזרת מצרים
מפני פחד אשור.
- "ומצרים הבל וריק יעזורו" (ו' - י"א)
ו'. "משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף ישאו על כתף עירים
חילהם ועל דבשת גמלים אוצרותם על עם לא יועילו"
ז'. "ומצרים הבל וריק יעזורו לכן קראתי לזאת רהב הם שבת"
משא בהמות נגב.
התרגום: "מטלין על בעירהון באורח דרומה" (נושאים על בהמותיהם בדרך דרום). ניתן לפרש
על-פי התרגום שהכוונה למשא ממש שהטעינו על בהמות על-מנת להובילו בשוחד אל
מלך מצרים דרך הנגב, ובהמשך: " שאו על כתף עירים חילהם ועל דבשות גמלים
אוצרותיהם". אך מצרים "עם לא יועילו ומצרים הבל וריק יעזורו", ולמרות זאת
ועל אף הסכנות הכרוכות בדרך למצרים, מקום משכנם של החיות המסוכנות אריה, ליש
ונחשים - התעקשו ישראל ללכת למצרים ולבקש את עזרתם.
"לכן קראתי לזאת רהב הם שבת". (ז')
"זאת" - לברית עם מצרים. "הם" - למצרים.
המשמעות הרהב, שגאוותם, תשבות ותתבטל, ולברית לא יהיה כל קיום, מפני שכוחם של המצרים
בשחצנות ויהירות.
ח'. "עתה בוא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה ותהי ליום אחרון לעד עד עולם"
תוכחה כתובה לדורות.
לאחר שהברית הייתה לעובדה מוגמרת, ומשלא שעו לאזהרות, נצטווה הנביא לכתוב את נבואת
התוכחה באופן כזה שתישמר לעד. לכן היא נכתבה על לוח עץ, שיישמר הכתב והיא תילמד בדורות
הבאים, ולא יהיו "עם מרי" כאבותיהם.
תוכן התוכחה הכתובה.
ט'. "כי עם מרי הוא בנים כחשים בנים לא אבו שמוע תורת ה'"
י'. "אשר אמרו לרואים לא תראו ולחוזים לא תחזו לנו נכוחות דברו לנו חלקות חזו מהתלות"
י"א."סורו מני דרך הטו מני אורח השביתו מפנינו את קדוש ישראל"
דעת הנביא ודברי העם "אשר אמרו". (ט' – י"א)
אופיו של העם "עם מרי", "בנים כחשים", נובע מהעובדה שלא אבו לשמוע את דבר ה' שנאמר
על-ידי הנביאים, ובמקום זאת העדיפו לשמוע אל הנביאים שהשמיעו דברי "חלקות", ו"מהתלות".
- 3. "העוון הזה כפרץ נופל". (י"ב-י"ד)
י"ב."לכן כה אמר קדוש ישראל יען מאסכם בדבר הזה ותבטחו בעושק ונלוז ותשענו עליו"
י"ג."לכן יהיה לכם העוון הזה כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה"
י"ד."ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד
לחשוף מים מגבא"
"לכן" – פתיחה לתיאור העונש - "יען מאסתם בדבר הזה".
העונש מתואר באמצעות דימוי, העוון משול לפרץ – זרם מים הפורץ כמבוע השוטף לתוך חומה
נשגבה ושובר אותה. החומה היא המעוז והבטחון שעליה הם נשענים – היא עזרת מצרים שתישבר
לרסיסים, "כתות לא יחמול", ולא תימצא בשברים אפילו חתיכה אחת ראויה לשימוש, אם לשאוב
מים או לעצור את הפרץ בחומה.
- 4. "בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם... ולא אביתם". (ט"ו – י"ח)
ט"ו."כי כה אמר אדו-ני אלוקים קדוש ישראל בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה
גבורתכם ולא אביתם"
ט"ז."ותאמרו לא כי על סוס ננוס על כן תנוסון ועל קל נרכב על כן יקלו רודפיכם"
י"ז. "אלף אחד מפני גערת אחד מפני גערת חמשה תנוסו עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר וכנס
על הגבעה"
י"ח."ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלוהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו"
עצת הנביא: הנביא מציע דרך שבה יוכלו להינצל, עליהם לשבת בשקט עד יעבור זעם, ולא לחשוש
מפני האויב, לבטוח בה' ולא לבטוח בעזרת מצרים. כלומר, לא להתערב בריב שבין
שתי המעצמות אלא להאמין בכוחו של ה' לחלץ את עמו מן הצרה, וזה הפוך משאיפתם
להיראות בהוד והדר על סוסים.
"על סוס ננוס ועל קל נרכב" – דבריהם מעידים על כוונת מנהיגי העם לנקוט מדיניות שיש עימה
גאווה (שד"ל) ועל-כן ציפייה זו תביא אכזבה.
החטא (מידה כנגד מידה) העונש
"על סוס ננוס". "על כן תנוסון".
"ועל קל נרכב". "על כן יקלו רודפיכם".
המנוסה תהיה המונית עד שישאר רק התורן (דגל), או הנס לבדו.
מבחינה חיצונית שייך פסוק זה לקטע שלפניו (מסורה), ולפי כך הוא מדבר בפורענות.
- דברי נחמה. (י"ט-ל"ג)
חלוקה משנית:
- מאיסת האלילים וברכה כלכלית - י"ט – כ"ו.
- מפלת סנחריב ואשור - כ"ז – ל"ג.
- מאיסת האלילים וברכה כלכלית. (י"ט – כ"ו)
י"ט."כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך"
כ'. "ונתן לכם אדוני לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"
כ"א."ואוזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו"
כ"ב."וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו"
כ"ג."ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן ירעה מקניך
ביום ההוא כר נרחב"
כ"ד."והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה
כ"ה."והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים ביום הרג רב בנפול מגדלים"
כ"ו. "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה'
את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא"
דברי הנחמה פותחים בזה שירושלים לא תיפול בידי האויב, העם היושב בה יישאר במקומו ולא
יגלה, ואף בשעות המצוקה לא יאבדו ברעב ובצמא "ונתן לכם לחם צר ומים לחץ", "ולא יכנף
עוד מוריך" - זהו הנביא שלא יהיה עוד מכוסה ממך כי לא תסרב לשמוע אליו, והתוצאה שימאסו
באליליהם, "וטמאתם את ציפוי פסילי כספך...", וכשיבטלו את העבודה זרה יזכו לברכת האדמה,
לגשמים בעתם, הנחלים יתחדשו ואף המאורות יכפילו את אורם.
- מפלת סנחריב ואשור. (כ"ז – ל"ג)
כ"ז."הנה שם ה' בא ממרחק בוער אפו וכובד משאה שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אוכלת"
כ"ח."ורוחו כנחל שוטף עד צוואר יחצה להנפה גויים בנפת שווא ורסן מתעה על לחיי עמים"
כ"ט."השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל"
ל'. "והשמיע ה' את הוד קולו ונחת זרועו יראה בזעף אף ולהב אש אוכלה נפץ וזרם ואבן ברד"
ל"א."כי מקול ה' יחת אשור בשבט יכה"
ל"ב."והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בם"
תיאור הופעת ה' הבא ממרחק להיפרע מסנחריב מלך אשור. הפורענות תהיה דומה לפרץ מים שוטף שיגיע עד צוואר ולא יהיה מי שינצל ממנו. כאן שב הנביא לציין כי מפלת אשור תהיה בדרך
ניסית, בבוא מלאך ה' בקול רעם ובבהלה, עד שתצא נשמתם וימותו במגיפה.
"כי מקול ה' יחת אשור בשבט יכה" (ל"א), הכוונה למפלת אשור בימי חזקיה מלך יהודה, כפי שמצוין בישעיה ל"ז, ל"ו; ובמלכים ב' פרק י"ט, ל"ה – ל"ז.
ובבוא הפורענות, בו ביום, יהיה ליושבי ירושלים ויהודה יום חג ושמחה ואף יפצחו בשיר כשמחת מביאי הבכורים ביום התקדש חג – ליל פסח. (רד"ק/מצודת דוד)
ל"ג."כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת
ה' כנחל גפרית בוערה בה"
על דרך משל: ה' הרחיב והעמיק את הגהנום ואף הרבה בו עצים, לקבל את בוא סנחריב וכל חילו
כדי לשורפם, בשל היסורים שעשו לישראל. התיאור מובא על דרך משל המצייר את
הפורענות הקשה הצפויה לסנחריב וחילו.
סכום הקטע. (י"ט – ל"ב)
א'. תחינת ישראל תישמע ------------------------------------ < י"ט.
ב'. הצלת ישראל הנצורים מרעב ומצמא --------------------< כ'.
ג'. בני ישראל ישובו לשמוע אל דברי הנביאים -------------- < כ'-כ"א.
ד'. ביטול עבודה זרה---------------------------------------- > כ"ב.
ה'. ברכת האדמה ומטר בעתו --------------------------------> כ"ג-כ"ד.
ו'. ריבוי מים בנחלי הארץ ---------------------------------- > כ"ה.
ז'. ריבוי אור המאורות --------------------------------------> כ"ו.
ח'. השמדת האויבים -----------------------------------------> כ"ח.
ט'. שמחת ישראל -------------------------------------------> כ"ט.
הערה: הקטע האחרון (פסוקים ל' – ל"ב), הינו תיאור תופעות של רעש אדמה, ברקים ומטר,
העתידות להשמיד את האויבים.
אפשרות ראשונה: דימוי – הכוונה שנקמת ה' באויבי ישראל תהיה בדומה לרעש אדמה,
שמשמעותו פורענות קשה.
אפשרות שניה: כמשמעו – הכוונה שכל הדברים המתוארים בפסוקים אלה, יתקיימו בפועל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
