א וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת--וַיִּתְפְּשֵׂם. ב וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-רַבְשָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵד; וַיַּעֲמֹד, בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, בִּמְסִלַּת, שְׂדֵה כוֹבֵס. ג וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת--וְשֶׁבְנָא, הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף, הַמַּזְכִּיר. ד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ: כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה, אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ. ה אָמַרְתִּי, אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה, לַמִּלְחָמָה; עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ, כִּי מָרַדְתָּ בִּי. ו הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ: כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו. ז וְכִי-תֹאמַר אֵלַי, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ: הֲלוֹא-הוּא, אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת-בָּמֹתָיו וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ. ח וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא, אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר; וְאֶתְּנָה לְךָ, אַלְפַּיִם סוּסִים--אִם-תּוּכַל, לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם. ט וְאֵיךְ תָּשִׁיב, אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי--הַקְּטַנִּים; וַתִּבְטַח לְךָ עַל-מִצְרַיִם, לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים. י וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְהוָה, עָלִיתִי עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ; יְהוָה אָמַר אֵלַי, עֲלֵה אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ. יא וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחוֹמָה. יב וַיֹּאמֶר רַבְשָׁקֵה, הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחוֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חראיהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שיניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם. יג וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית; וַיֹּאמֶר--שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר. יד כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ: כִּי לֹא-יוּכַל, לְהַצִּיל אֶתְכֶם. טו וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה: לֹא תִנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת, בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. טז אַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ; כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר, עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בוֹרוֹ. יז עַד-בֹּאִי, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם: אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים. יח פֶּן-יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, יְהוָה יַצִּילֵנוּ; הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם, אִישׁ אֶת-אַרְצוֹ, מִיַּד, מֶלֶךְ אַשּׁוּר. יט אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת, וְאַרְפָּד--אַיֵּה, אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם; וְכִי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן, מִיָּדִי. כ מִי, בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם, מִיָּדִי; כִּי-יַצִּיל יְהוָה אֶת-יְרוּשָׁלִַם, מִיָּדִי. כא וַיַּחֲרִישׁוּ, וְלֹא-עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר: כִּי-מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר, לֹא תַעֲנֻהוּ. כב וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר, אֶל-חִזְקִיָּהוּ--קְרוּעֵי בְגָדִים; וַיַּגִּידוּ לוֹ, אֵת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה.
חלוקת הפרק:
- מלחמת סנחריב מלך אשור בחזקיהו מלך יהודה - א'.
- פגישת משלחת סנחריב עם שרי יהודה ונאום רבשקה - ב' - י'.
- בקשת שרי יהודה ונאומו השני של רבשקה - י"א - כ'.
- תגובת שרי יהודה - כ"א – כ"ב.
הקדמה:
פרק זה מקביל לפרק י"ח במלכים ב', לבד מכמה שנויים.
- מלחמת סנחריב מלך אשור בחזקיהו מלך יהודה. (א')
א'. "ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות
ויתפשם"
חזקיהו מלך יהודה עמד בראש ברית של כמה ארצות שמרדו בממלכת אשור, ומרד זה זימן את
סנחריב מלך אשור לעלות על ערי יהודה ולכובשן. אולם חזקיהו מלך יהודה שלח כתב כניעה למלך
אשור ובו אמר: "חטאתי שוב מעלי", וכדי לרצות את מלך אשור, נתן חזקיהו את אוצרותיו ואת
אוצרות בית ה'. סנחריב שב והטיל מס, שלוש מאות ככר זהב ושלושים ככר כסף (מלכים ב', י"ח),
אך לא חלף זמן רב וחזקיהו שב ומרד, דבר שהאיץ את מלך אשור לשלוח משלחת שרים בראשות
רבשקה אל חזקיהו.
- נאום רבשקה מחיל סנחריב בפני אנשי חזקיהו. ( ב' - י')
ב'. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלמה אל מלך חזקיהו בחיל כבד ויעמוד בתעלת
הברכה העליונה במסילת שדה כובס"
ג'. "ויצא אליו אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר"
ד'. "ויאמר אליהם רבשקה אמרו נא אל חזקיהו כה אמר המלך הגדול מלך אשור מה הבטחון הזה
אשר בטחת"
ה'. "אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה עתה על מי בטחת כי מרדת בי"
ו'. "הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כן
פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו"
ז'. "וכי תאמר אלי אל ה' אלוהינו בטחנו הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו
ויאמר ליהודה ולירושלים לפני המזבח הזה תשתחוו"
ח'. "ועתה התערב נא את אדוני המלך אשור ואתנה לך אלפיים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים
עליהם"
ט'. "ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדוני הקטנים ותבטח לך על מצרים לרכב ולפרשים"
י'. "ועתה המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה ה' אמר אלי עלה אל הארץ הזאת
להשחיתה"
משמעות:
מרד חזקיהו האיץ את סנחריב לשלוח משלחת שרים בראשות רבשקה אל ירושלים, אל חזקיהו מלך
יהודה, אך חזקיהו נמנע מלצאת אל שרי סנחריב אשר עמדו על חומת ירושלים ובמקומו שלח את
שריו אליקים, שבנא ויואח. דברי רבשקה מחיל סנחריב הם דברי לעג, לגלוג ונאצה על יהודה ועל
העומד בראשה, חזקיהו, על אשר העז לפנות אל מצרים ולסמוך על כוחה. לדברי סנחריב כל ביטחון
והישענות על מצרים, כמוה כאדם הסומך על "קנה רצוץ", שכשם שהנשען על קנה רצוץ סופו
ליפול, כך הנשען על מצרים ועל כוחה סופו ליפול, ולא רק זאת הוסיף ואמר, כי לא רק הביטחון
במצרים הוא ביטחון שווא וחסר תכלית, אלא אף ביטחון יהודה בקב"ה, הוא ביטחון שאין בו ממש
ותועלת.
- בקשת שרי יהודה ותגובת רבשקה. (י"א – כ')
י"א."ויאמר אליקים ושבנא ויואח אל רבשקה דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל
תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה"
י"ב."ויאמר רבשקה האל אדונך ואילך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה הלא על האנשים
היושבים על החומה לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם עמכם"
י"ג."ויעמוד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית ויאמר שמעו את דברי המלך הגדול מלך אשור"
י"ד."כה אמר המלך אל ישא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם"
ט"ו."ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לאמור הצל יצילנו ה' לא תנתן העיר הזאת ביד מלך אשור"
ט"ז."אל תשמעו אל חזקיהו כי כה אמר המלך אשור עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו
ואיש תאנתו ושתו איש מי בורו"
י"ז."עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים"
י"ח."פן יסית אתכם חזקיהו לאמור ה' יצילנו ההצילו אלוהי הגויים איש את ארצו מיד מלך אשור"
י"ט."איה אלוהי חמת וארפד איה אלוהי ספרווים וכי הצילו את שומרון מידי"
כ'. "מי בכל אלוהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי"
משמעות: לבקשת שרי יהודה, אליקים שבנא ויואח, שרבשקה ידבר עמם ארמית ולא יהודית,
סירב רבשקה מפני שהיה חפץ לבזותם, שישמעו גם העומדים בסביבתם את דברי הנאצה
על חזקיהו ועל ה'. רבשקה לא הסתפק בדברי הגידופים וחירוף ה', אלא הוסיף בדבריו
הצעה לכל העם שעיקרה - כניעה, בדרך של תשלום מס ושיעבוד, עד היום שבו יבוא
מלך אשור ויקחם אל ארץ טובה כארצם. (י"ז)
בסיום דבריו שב להזהיר את השומעים שלא יבטחו בדברי המלך חזקיהו כי ה' יצילם,
אלא כמו העמים שנפלו, שלא עמד להם לעזר אלוהיהם, כך לא יוכל אלוקי יהודה
להצילם, ואין חירוף וגידוף גדול מזה, כשהשווה רבשקה את בורא הכל (הקב"ה),
לאלוהי עץ ואבן. (רד"ק)
- תגובת שרי חזקיהו. (כ"א-כ"ב)
כ"א."ויחרישו ולא ענו אותו דבר כי מצות המלך היא לאמור לא תענהו"
כ"ב."ויבוא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו
קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה"
לשמע דברי הנאצה של רבשקה על הקב"ה (י"ח-י"ט), קרעו שרי יהודה את בגדיהם, ומששמע
חזקיהו את דברי רבשקה, קרע אף הוא את בגדיו והתכסה שק, לאות אבל, לענות נפשו
שירחם ה' עליו ועל העם. (רד"ק)
א וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת--וַיִּתְפְּשֵׂם. ב וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-רַבְשָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵד; וַיַּעֲמֹד, בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, בִּמְסִלַּת, שְׂדֵה כוֹבֵס. ג וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת--וְשֶׁבְנָא, הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף, הַמַּזְכִּיר. ד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ: כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה, אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ. ה אָמַרְתִּי, אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה, לַמִּלְחָמָה; עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ, כִּי מָרַדְתָּ בִּי. ו הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ: כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו. ז וְכִי-תֹאמַר אֵלַי, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ: הֲלוֹא-הוּא, אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת-בָּמֹתָיו וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ. ח וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא, אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר; וְאֶתְּנָה לְךָ, אַלְפַּיִם סוּסִים--אִם-תּוּכַל, לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם. ט וְאֵיךְ תָּשִׁיב, אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי--הַקְּטַנִּים; וַתִּבְטַח לְךָ עַל-מִצְרַיִם, לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים. י וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְהוָה, עָלִיתִי עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ; יְהוָה אָמַר אֵלַי, עֲלֵה אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ. יא וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחוֹמָה. יב וַיֹּאמֶר רַבְשָׁקֵה, הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחוֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חראיהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שיניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם. יג וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית; וַיֹּאמֶר--שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר. יד כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ: כִּי לֹא-יוּכַל, לְהַצִּיל אֶתְכֶם. טו וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה: לֹא תִנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת, בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. טז אַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ; כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר, עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בוֹרוֹ. יז עַד-בֹּאִי, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם: אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים. יח פֶּן-יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, יְהוָה יַצִּילֵנוּ; הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם, אִישׁ אֶת-אַרְצוֹ, מִיַּד, מֶלֶךְ אַשּׁוּר. יט אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת, וְאַרְפָּד--אַיֵּה, אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם; וְכִי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן, מִיָּדִי. כ מִי, בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם, מִיָּדִי; כִּי-יַצִּיל יְהוָה אֶת-יְרוּשָׁלִַם, מִיָּדִי. כא וַיַּחֲרִישׁוּ, וְלֹא-עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר: כִּי-מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר, לֹא תַעֲנֻהוּ. כב וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר, אֶל-חִזְקִיָּהוּ--קְרוּעֵי בְגָדִים; וַיַּגִּידוּ לוֹ, אֵת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה.
חלוקת הפרק:
- מלחמת סנחריב מלך אשור בחזקיהו מלך יהודה - א'.
- פגישת משלחת סנחריב עם שרי יהודה ונאום רבשקה - ב' - י'.
- בקשת שרי יהודה ונאומו השני של רבשקה - י"א - כ'.
- תגובת שרי יהודה - כ"א – כ"ב.
הקדמה:
פרק זה מקביל לפרק י"ח במלכים ב', לבד מכמה שנויים.
- מלחמת סנחריב מלך אשור בחזקיהו מלך יהודה. (א')
א'. "ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות
ויתפשם"
חזקיהו מלך יהודה עמד בראש ברית של כמה ארצות שמרדו בממלכת אשור, ומרד זה זימן את
סנחריב מלך אשור לעלות על ערי יהודה ולכובשן. אולם חזקיהו מלך יהודה שלח כתב כניעה למלך
אשור ובו אמר: "חטאתי שוב מעלי", וכדי לרצות את מלך אשור, נתן חזקיהו את אוצרותיו ואת
אוצרות בית ה'. סנחריב שב והטיל מס, שלוש מאות ככר זהב ושלושים ככר כסף (מלכים ב', י"ח),
אך לא חלף זמן רב וחזקיהו שב ומרד, דבר שהאיץ את מלך אשור לשלוח משלחת שרים בראשות
רבשקה אל חזקיהו.
- נאום רבשקה מחיל סנחריב בפני אנשי חזקיהו. ( ב' - י')
ב'. "וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלמה אל מלך חזקיהו בחיל כבד ויעמוד בתעלת
הברכה העליונה במסילת שדה כובס"
ג'. "ויצא אליו אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר"
ד'. "ויאמר אליהם רבשקה אמרו נא אל חזקיהו כה אמר המלך הגדול מלך אשור מה הבטחון הזה
אשר בטחת"
ה'. "אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה עתה על מי בטחת כי מרדת בי"
ו'. "הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כן
פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו"
ז'. "וכי תאמר אלי אל ה' אלוהינו בטחנו הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו
ויאמר ליהודה ולירושלים לפני המזבח הזה תשתחוו"
ח'. "ועתה התערב נא את אדוני המלך אשור ואתנה לך אלפיים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים
עליהם"
ט'. "ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדוני הקטנים ותבטח לך על מצרים לרכב ולפרשים"
י'. "ועתה המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה ה' אמר אלי עלה אל הארץ הזאת
להשחיתה"
משמעות:
מרד חזקיהו האיץ את סנחריב לשלוח משלחת שרים בראשות רבשקה אל ירושלים, אל חזקיהו מלך
יהודה, אך חזקיהו נמנע מלצאת אל שרי סנחריב אשר עמדו על חומת ירושלים ובמקומו שלח את
שריו אליקים, שבנא ויואח. דברי רבשקה מחיל סנחריב הם דברי לעג, לגלוג ונאצה על יהודה ועל
העומד בראשה, חזקיהו, על אשר העז לפנות אל מצרים ולסמוך על כוחה. לדברי סנחריב כל ביטחון
והישענות על מצרים, כמוה כאדם הסומך על "קנה רצוץ", שכשם שהנשען על קנה רצוץ סופו
ליפול, כך הנשען על מצרים ועל כוחה סופו ליפול, ולא רק זאת הוסיף ואמר, כי לא רק הביטחון
במצרים הוא ביטחון שווא וחסר תכלית, אלא אף ביטחון יהודה בקב"ה, הוא ביטחון שאין בו ממש
ותועלת.
- בקשת שרי יהודה ותגובת רבשקה. (י"א – כ')
י"א."ויאמר אליקים ושבנא ויואח אל רבשקה דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל
תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה"
י"ב."ויאמר רבשקה האל אדונך ואילך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה הלא על האנשים
היושבים על החומה לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם עמכם"
י"ג."ויעמוד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית ויאמר שמעו את דברי המלך הגדול מלך אשור"
י"ד."כה אמר המלך אל ישא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם"
ט"ו."ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לאמור הצל יצילנו ה' לא תנתן העיר הזאת ביד מלך אשור"
ט"ז."אל תשמעו אל חזקיהו כי כה אמר המלך אשור עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו
ואיש תאנתו ושתו איש מי בורו"
י"ז."עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים"
י"ח."פן יסית אתכם חזקיהו לאמור ה' יצילנו ההצילו אלוהי הגויים איש את ארצו מיד מלך אשור"
י"ט."איה אלוהי חמת וארפד איה אלוהי ספרווים וכי הצילו את שומרון מידי"
כ'. "מי בכל אלוהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי"
משמעות: לבקשת שרי יהודה, אליקים שבנא ויואח, שרבשקה ידבר עמם ארמית ולא יהודית,
סירב רבשקה מפני שהיה חפץ לבזותם, שישמעו גם העומדים בסביבתם את דברי הנאצה
על חזקיהו ועל ה'. רבשקה לא הסתפק בדברי הגידופים וחירוף ה', אלא הוסיף בדבריו
הצעה לכל העם שעיקרה - כניעה, בדרך של תשלום מס ושיעבוד, עד היום שבו יבוא
מלך אשור ויקחם אל ארץ טובה כארצם. (י"ז)
בסיום דבריו שב להזהיר את השומעים שלא יבטחו בדברי המלך חזקיהו כי ה' יצילם,
אלא כמו העמים שנפלו, שלא עמד להם לעזר אלוהיהם, כך לא יוכל אלוקי יהודה
להצילם, ואין חירוף וגידוף גדול מזה, כשהשווה רבשקה את בורא הכל (הקב"ה),
לאלוהי עץ ואבן. (רד"ק)
- תגובת שרי חזקיהו. (כ"א-כ"ב)
כ"א."ויחרישו ולא ענו אותו דבר כי מצות המלך היא לאמור לא תענהו"
כ"ב."ויבוא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו
קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה"
לשמע דברי הנאצה של רבשקה על הקב"ה (י"ח-י"ט), קרעו שרי יהודה את בגדיהם, ומששמע
חזקיהו את דברי רבשקה, קרע אף הוא את בגדיו והתכסה שק, לאות אבל, לענות נפשו
שירחם ה' עליו ועל העם. (רד"ק)
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
