א וְעַתָּה שְׁמַע, יַעֲקֹב עַבְדִּי; וְיִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי בוֹ. ב כֹּה-אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ: אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא, וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה; אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ. ד וְצָמְחוּ, בְּבֵין חָצִיר, כַּעֲרָבִים, עַל-יִבְלֵי-מָיִם. ה זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב; וְזֶה, יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה, וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל, יְכַנֶּה. ו כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יְהוָה צְבָאוֹת: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי, מִשּׂוּמִי, עַם-עוֹלָם; וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה, יַגִּידוּ לָמוֹ. ח אַל-תִּפְחֲדוּ, וְאַל-תִּרְהוּ--הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי; הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי. ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ; וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ--לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. י מִי-יָצַר אֵל, וּפֶסֶל נָסָךְ--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ, וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם; יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ, יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד. יב חָרַשׁ בַּרְזֶל, מַעֲצָד, וּפָעַל בַּפֶּחָם, וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ; וַיִּפְעָלֵהוּ, בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ--גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ, לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף. יג חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ; וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ, כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים--וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן, וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר; נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל. טו וְהָיָה לְאָדָם, לְבָעֵר, וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם, אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם; אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ, עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ. טז חֶצְיוֹ, שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ, עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע; אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח, חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר. יז וּשְׁאֵרִיתוֹ, לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ; יסגוד- (יִסְגָּד-) לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ, וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו, וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי, כִּי אֵלִי אָתָּה. יח לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ, וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר, חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל; וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה, לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד. כ רֹעֶה אֵפֶר, לֵב הוּתַל הִטָּהוּ; וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר, הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי. כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה; יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה, יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי. כב מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי, כִּי גְאַלְתִּיךָ. כג רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה יְהוָה, הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ, פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ: כִּי-גָאַל יְהוָה יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. כד כֹּה-אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ, וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן: אָנֹכִי יְהוָה, עֹשֶׂה כֹּל--נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי (מֵאִתִּי). כה מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים, וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל; מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. כו מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים; הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב, וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ, אֲקוֹמֵם. כז הָאֹמֵר לַצּוּלָה, חֳרָבִי; וְנַהֲרֹתַיִךְ, אוֹבִישׁ. כח הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי, וְכָל-חֶפְצִי יַשְׁלִם; וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה, וְהֵיכָל תִּוָּסֵד.
חלוקת הפרק:
- גאולת ישראל וברכת ה' - א' - ה'.
- גדלות ה' מול אפסות האלילים - ו' - כ'.
- מחיקת החטאים לקראת הגאולה - כ"א – כ"ג.
- נבואה מפורשת על כורש - כ"ד – כ"ח.
- ברכת ה' וגאולת ישראל. (א' – ה')
תהליך הגאולה.
הנביא פותח בדברי נחמה ובבשורת חידוש הקשר בין ה' לעמו. על אף שחטאו והתבזו בין הגויים,
ישוב ה' לקבצם ולהושיעם כעבד, שגם אם יחטא לפעמים לא יגרשנו אדונו. ומשזכו ישראל
לחידוש הקשר עם הקב"ה השב אליהם, יזכו אף לברכה. (רד"ק)
א'. "ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו".
ב'. "כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו".
חידוש הקשר ההסטורי בין ה' לעמו מהטעמים הבאים:
- "יעקב עבדי".
- "ישראל בחרתי בו" - נבחר על-ידי ה'.
- "ישורון" – ישר בין העמים (רד"ק).
- "ה' עושך ויוצרך מבטן" – בחירת ישראל כעם עוד בטרם לידתו.
הברכה.
ג'. "כי אצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה"
" אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך".
רד"ק: רוחי: על הנפש הצמאה וברכתי: על הגוף, שישראל
לדבר הנבואה שפסקה. צמאים בגלות לישועה.
(רוחני) (פיזי)
ד'. "וצמחו בבין חציר כערבים (ערבה) על יבלי מים"
ישראל ירבו כחציר וכמו ערבי נחל הגדלים על נחלי מים.
ה'. "זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה"
כל הנשארים בישראל יהיו קדושים, כולם ישובו בתשובה ויביעו את נאמנותם לה' ויתחייבו ללכת
בדרכיו. "זה יאמר לה' אני", "וזה יכתוב ידו לה'"
סיכום הברכה.
- "אצוק רוחי" - רוחנית.
- "וברכתי על צאצאיך" – חומרית, פיזית.
- "וצמחו בבין חציר" - ריבוי הזרע.
- "זה יאמר לה'..." – חזרה בתשובה והכרה בה'. (ישראל והגויים)
- גדלות ה' מול אפסות האלילים. (ו' –כ')
בדומה לפרק מ', גם כאן מתאר הנביא את גדלות ה' מול אפסות האלילים ועובדיהם, והנביא שב
לתאר עניין זה מאותם טעמים: ראשית כל לשכנעם לעזוב את עבודת האלילים, ושנית, להחדיר
בלבותיהם את האמונה בכוחו של הקב"ה לגאול אותם מהגלות, ולחזקם באמונת הגאולה.
גדלות ה'. (ו'-ח')
ו'. "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים"
ז'. "ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עד עולם ואותיות ואשר תבואנה יגידו למו"
ח'. "אל תפחדו ואל תרהו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש אלוה מבלעדי ואין צור בל
ידעתי".
גדלות ה' לעומת שאר האלילים:
1."ה' מלך ישראל וגואלו" - ה' הוא מלך ישראל, והוא אשר יגאל את ישראל.
- "ה' צבאות" - ה' הוא אדון ובידו הכל, וביכולתו להוציאם מהגלות.
- "אני ראשון ואני אחרון" - ה' הוא נצחי.
4."מבלעדי אין אלוקים" - יחיד בעולמו.
5."ומי כמוני יקרא... משומי עם עולם" מן העבר.
"ואותיות אשר תבאנה יגידו למי" אל העתיד. ה' הוא היודע את העבר ואת העתיד.
"אל תפחדו ואל תרהו"
שאלה: ממה היה לישראל לפחד וכיצד משכנעם הנביא לבל יפחדו?
תשובה: 1. ישראל פחדו לעזוב את האלילים שהאמינו ובטחו בהם, מחשש שמא יענשו על ידם.
- שהיו פוחדים לפרסם את שם ה' בעמים. (רש"י)
והנביא כדרכו מתאר בדרך צינית את ההבל שבאלילות, ומכאן משכנעם שאין להם
ממה לחשוש בעוזבם את האלילים ובפרסום את שם ה' בעמים.
אפסות האלילים. (ט'-כ')
כדרכם של הנביאים, שב הנביא ישעיה בפרק מ' ובפרקנו לתאר את אפסות האלילים בדרך צינית,
בלעג ובאירוניה, בהראותו את המאמץ של עושה הפסל וציפיותיו, לעומת התוצאות האפסיות, ובכך
הוא מוכיח את השטות והאבסורד שבאמונה ובסגידה להם.
ט'. "יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועדיהם המה בל יראו ובל ידעו למען יבושו".
עוד כדי לשכנעם, מוסיף הנביא בפסוק ח': "ואתם עדי", במשמעות שישראל היו במעמד הר סיני,
כששמעו את עשרת הדברות וראו במו עיניהם את גילוי השכינה ועדותם היתה "היש אלוה מבלעדי
ואין צור בל ידעתי". ולעומתם, עובדי האלילים "ועדיהם המה", שהאלילים הם עדיהם שהכל הבל
כיוון שאינם רואים, אינם שומעים ואינם יודעים, ואם כך איך יוכלו להועיל לאחרים? (רד"ק)
הערה: זכור/זכרי, שאלה בבחינת בגרות.
1 . מי הם העדים בכל אחד מהפסוקים? "ואתם עדי" (ח') , "ועדיהם המה"?(ט')
- על מה הם מעידים?
י'. "מי יצר אל ופסל נסך לבלתי הועיל".
י"א."הן כל חבריו יבושו וחרשים המה מאדם יתקבצו כולם יעמודו יפחדו יבושו יחד".
י"ב."חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כוחו גם רעב ואין כוח לא שתה
מים ויעף".
י"ג."חרש עצים נטה קו יתארהו בשרד יעשהו במקצועות ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש
כתפארת אדם לשבת בית".
י"ד."לכרות לו ארזים ויקח תרזה ואלון ויאמץ לו בעצי יער נטע אורן וגשם יגדל".
ט"ו."והיה לאדם לבער ויקח מהם ויחום אף ישיק ואפה לחם אף יפעל אל וישתחו עשהו פסל
ויסגוד למו".
ט"ז."חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע אף יחום ויאמר האח חמותי ראיתי
אור".
י"ז."ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה".
י"ח."לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם".
י"ט."ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמור חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו
לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד".
כ'. "רועה אפר לב הותל הטהו ולא יציל את נפשו ולא יאמר הלא שקר בימיני".
תיאור האבסורד שבעבודת האללים.
- "ויפעלהו בזרוע כוח גם רעב ואין כוח" (י"ב) פועל בכל כוחו ואינו פוסק ממלאכתו גם
כשהוא רעב ועייף, כי מקווה לקבל שכר טוב.
- "ויעשהו כתבנית איש" (י"ג) מתאמץ לעשות דמות מפוארת לפסל.
- "נטע אורן וגשם יגדל" (י"ד) החומר ממנו עושים פסל נברא ע"י הקב"ה.
- "חציו שרף במו אש... ושאריתו לאל עשה" (ט"ז) חלק מהעץ נועד לשריפה, לשימוש אישי,
וחלק לעשיית הפסל.
- "לכרות לו ארזים ויקח תרזה" (י"ד) עושה את הפסל מעץ חזק שלא ירקב (אבסורד).
- "וחרשים המה מאדם" (י"ב) עושה הפסל הנו אדם ואיך יתכן שיעשה אל (אבסורד).
סיכום הקטע: עושה הפסל פועל בכל כוחו, ומרוב רצונו ותקוותו לקבל שכר טוב על פעולותיו, אינו
פוסק ממלאכתו גם כשהוא רעב או עייף. בדבקותו לייצר את הפסל אין הוא חוסך
מעצמו מאמץ והשקעה, ושימוש בכלים, "בשרד" וב"מקצועות" (כלים הדומים
לאיזמל), כדי לגלף וליצור פסל בדמות אדם. בעת מלאכתו אינו מביט לראות את כל
האבסורד שבעמלו (סעיפים 6-1 לעיל) והוא דומה ל"רועה אפר" (כ'), במשמעות:
שעושה הפסל והסוגד לו, דומה לאדם הרועה את צאנו על גבי קרקע מלאה אפר ולא
עשב, מכאן שאין כל פרי ממלאכתו, כך עושה הפסל והסוגד לו אין כל ממש ותועלת
בדרכם.
הערה חשובה: יש הבדל תהומי בדרך שבה נאבקו הנביאים באמונה בעבודה זרה, ובין הדרך שבה
נאבקת התורה באמונה באלילות. הנביאים הדגישו את חוסר ההגיון באמונה
באלילים בדרך צינית, בלעג ובהדגשת האבסורד, ואילו התורה מדגישה בציוויים
רבים של "עשה" "ולא תעשה", את עניין החובה להכרית את האלילים למיניהם
ואת האיסור לסגוד להם, כדוגמא לנאמר:
"אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים..."
"ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם".
"ואשרהם תשרפון באש ופסלי אלוהיהם תגדעון ואבדתם את שמם" (דברים י"ב)
"לא תעשה פסל וכל תמונה" "לא תשתחווה להם ולא תעבדם" (שמות כ')
- מחיקת החטאים לקראת הגאולה. (כ"א-כ"ג)
כ"א."זכור אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני" (תשכחני)
ישראל, בשונה מהגויים, לא ישכחו את הקב"ה וישובו אליו. וכשיזכרו הם לשוב, ישוב ה' לזכור
אותם ולמחול להם על חטאיהם, ולחיזוק מזכיר הנביא את הקשר הנצחי בין ה' לישראל,
"כי עבדי אתה... לא תנשני".
כ"ב."מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך".
מחיקת החטאים לקראת הגאולה תהיה בדומה לענן המתרוקן מן הגשם ונעלם.
כ"ג."רונו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רינה יער וכל עץ בו
כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר".
על דרך משל: ככל העולם ישמחו בצאת ישראל מהגלות.
- נבואה מפורשת על כורש. (כ"ד-כ"ח)
כ"ד."כה אמר ה' גואלך ויוצרך מבטן אנוכי ה' עושה כל נטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי".
כ"ה."מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל".
כ"ו."מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלים תושב ולהרי יהודה תבנינה וחרבותיה
אקומם".
כ"ז."האומר לצולה חורבי ונהרותיך אוביש".
צולה, זו בבל שכמצולות ים מלאה מים, והייתה בקעה, ולא ישאר בה כל טוב בבוא המפלה על-ידי
כורש, ועל ידי כך תיגאל ישראל. (רד"ק)
כ"ח."האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים ולאמר לירושלים תבנה והיכל תווסד".
בקטע זה מבשר הנביא לעם על גאולתם באמצעות כורש מלך פרס, שהתיר ליהודי בבל לעלות
ארצה, ולבנות את בית המקדש. הנביא שב לתאר את גדלות ה' בתחומים הבאים:
גדלות ה'.
- "נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מי אתי" – בבריאה.
- "מפר אותות בדים...משיב חכמים אחור" -
כוחו בביטול כל תחזיות הקוסמים או מגידי העתידות, ורק הוא בלבד יכול לכוון את התנהלות
העולם ומהלך ההסטוריה.
- "האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים" - בחירת כורש שליחו לביצוע חפצו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
