א שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי, וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק; יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי. ב וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי; וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי. ג וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי-אָתָּה--יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר. ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי; אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת-יְהוָה, וּפְעֻלָּתִי אֶת-אֱלֹהָי. ה וְעַתָּה אָמַר יְהוָה, יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו, וְיִשְׂרָאֵל לא (לוֹ) יֵאָסֵף; וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְהוָה, וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי. ו וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב; וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ. ז כֹּה אָמַר-יְהוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה-נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים, מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ, שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ--לְמַעַן יְהוָה אֲשֶׁר נֶאֱמָן, קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ. ח כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה, עֲזַרְתִּיךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת. ט לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ; עַל-דְּרָכִים יִרְעוּ, וּבְכָל-שְׁפָיִים מַרְעִיתָם. י לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא-יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ: כִּי-מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, וְעַל-מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם. יא וְשַׂמְתִּי כָל-הָרַי, לַדָּרֶךְ; וּמְסִלֹּתַי, יְרֻמוּן. יב הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים. יג רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, יפצחו (וּפִצְחוּ) הָרִים רִנָּה: כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ, וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם. יד וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי. טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. טז הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד. יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים, כַּכַּלָּה. יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ: כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ. כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ: צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה. כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל--הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל-עַמִּים, אָרִים נִסִּי; וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. כג וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ--אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ; וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי. כד הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר, מַלְקוֹחַ; וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק, יִמָּלֵט. כה כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, יִמָּלֵט; וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב, וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. כו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת-מוֹנַיִךְ אֶת-בְּשָׂרָם, וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן; וְיָדְעוּ כָל-בָּשָׂר, כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ, וְגֹאֲלֵךְ, אֲבִיר יַעֲקֹב.
חלוקת הפרק:
- תפקידו של הנביא - א' – ו'.
- הגאולה והשמחה לעתיד לבא - ז' – י"ג.
- קיבוץ גלויות וריפוי העם - י"ד-כ"א.
- עזרת הגויים בקיבוץ ישראל והפורענות למעני ישראל - כ"ב-כ"ו.
הקדמה:
נבואה זו נאמרה אחר שניבא הנביא על גאולת בבל, על-ידי כורש. מעתה עובר הנביא לנבא על
הגאולה הכוללת בעתיד, על קיבוץ הגלויות ישראל ויהודה באחרית הימים וכן הכרת העמים באלוקי
ישראל, ריבוי העם ומפלת האומות שהחזיקו ועינו אותם.
- תפקידו של הנביא. (א' – ו')
א'. "שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי"
ב'. "וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני וישימני לחץ ברור באשפתו הסתירני"
ג'. "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"
ד'. "ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כוחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלוהי"
ה'. "ועתה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לא יאסף ואכבד בעיני ה'
ואלוהי היה עוזי"
ו'. "ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גויים
להיות ישועתי עד קצה הארץ"
אחר שראה הנביא עד כמה נפל לב הגולים, בא להראות להם העתיד הטוב הצפוי להם וכן את
תפקידו בהיסטוריה העולמית, אך קודם שיודעים את כל זאת, פונה בראשונה את תעודתו ואת יעודו,
"שמעו איים והקשיבו לאומים" היינו לעמים אשר יהיו באחרית הימים, כי כבר מבטן יעדו ה'
לומר את נבואות הגאולה, כי על אף שישראל גלו מפני חטאיהם ולכאורה לא עלתה בידו השליחות,
שב הקב"ה לבשר ששליחותו עתה תהיה כוללת לכל העולם במשמעות, ל"אור גויים" ועתידים כל
האנושות להגיע לידי הכרה באלוקי ישראל ובתורתו וכולם עוד ישובו בתשובה. (מלבים)
- הגאולה והשמחה לעתיד לבא. (ז' – י"ג)
ז'. "כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים
וישתחוו למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך"
ח'. "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך ואצרך ואתנך לברית עם להקים ארץ
להנחיל נחלות שוממות"
ט'. "לאמור לאסורים צאו לאשר בחושך הגלו על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם"
י'. "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם"
י"א."ושמתי כל הרי לדרך ומסילותי ירומון"
י"ב."הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים"
י"ג."רנו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רנה כי נחם ה' עמו וענייו ירחם"
גאולת ישראל תהיה על ידי ניסים גלויים וישראל אשר היו בזויים ומתועבים בגויים, יעלו במדרגתם
עד אשר מלכים ושרים יקומו וישתחוו לכבודם, "... מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו למען ה'..."
והנביא ממשיך לתאר את התמורות והשינויים שיתרחשו בבוא הגאולה, כי על אף שהיו בגלות שמר
אותם ה' מכליה ובבואם לארץ מולדתם, תהיה כאילו יצרם מחדש והוציאם לאור העולם,
"ואצרך ואתנך לברית עם" ובבואם יזכו לבוא בדרך סלולה, ללא מכשול וללא צמא וכשיתקבצו
כולם בארץ, תרבה השמחה בעולם ועל דרך משל הוסיף, "רנו שמים וגילו ארץ פצחו הרים רינה
כי גאל ה' את עמו וענייו ירחם" (י"ג).
- קיבוץ גלויות וריפוי העם. (י"ד – כ"א)
י"ד."ותאמר ציון עזבני ה' ואדו-ני שכחני"
ט"ו."התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך"
ט"ז."הן על כפיים חקותיך חומותיך נגדי תמיד"
י"ז."מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"
י"ח."שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך חי אני נאום ה' כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים
ככלה"
י"ט."כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הרסותך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך"
כ'. "עוד יאמרו באוזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה"
כ"א."ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני
נשארתי לבדי אלה איפה הם"
הנביא מתאר על דרך משל את קיבוץ הגלויות, כאילו ישראל – ציון מתלוננת בראותה את אורך
הגלות הארוך ואומרת ה' עזב אותה, כאיש העוזב את אשתו. כך הקב"ה סילק השגחתו מהם ועזבם
וה' שב לומר שעזבם וסילק השגחתו מהם בשל חטאיהם, אך בשל רוב האהבה והרחמים לא ישכח
ה' את ישראל וישוב לחון אותם ולקבצם אל הארץ ולשמחם בה, ככלה וירבו בה ואף יכלה את
הפושעים שבגללם נחרבה הארץ ובית המקדש "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (י"ז)
- עזרת הגויים בקיבוץ ישראל והפורענות למעני ישראל. (כ"ב – כ"ו)
כ"ב."כה אמר אדו-ני ה' הנה אשא אל גויים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בנייך בחוצן ובנותיך
על כתף תנשאנה"
כ"ג."והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת
כי אני ה' אשר לא יבושו קוי"
כ"ד."היוקח מגבור מלקוח ואם שבי צדיק ימלט"
כ"ה."כי כה אמר גם שבי גבור יוקח ומלקוח עריץ ימלט ואת יריבך אנוכי אריב ואת בניך אנוכי
אושיע"
כ"ו. "והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך
וגואלך אביר יעקב"
עוד מנפלאות ה' בבוא הגאולה, מוסיף הנביא ומציין כי המלכים אשר עד עתה היו משעבדים את
ישראל, הם אשר יגדלו, יכבדו ויסייעו בקיבוץ ישראל מהגלות לישראל "והביאו בנייך בחוצן"
( בחוצן - כסא שנושאים בו את השרים) ועל שאלתם של ישראל שהיו אומרים, איך יצא ישראל
מיד הגויים? "היוקח מגבור מלקוח"? משיב הנביא, שה' בכוחו שב לקחת ואין כל עם ואומה
שיעמדו מול רצונו וכוחו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.