א עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן: לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ--כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד, עָרֵל וְטָמֵא. ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי, יְרוּשָׁלִָם; התפתחו (הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן. ג כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם; וְלֹא בְכֶסֶף, תִּגָּאֵלוּ. ד כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם; וְאַשּׁוּר, בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ. ה וְעַתָּה מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-יְהוָה, כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם; מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ נְאֻם-יְהוָה, וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ. ו לָכֵן יֵדַע עַמִּי, שְׁמִי; לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי. ז מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב--מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. ח קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן. ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו, חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם: כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם. י חָשַׂף יְהוָה אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם; וְרָאוּ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, אֵת, יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ. יא סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם, טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ; צְאוּ מִתּוֹכָהּ--הִבָּרוּ, נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה. יב כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן: כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה, וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. יג הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד. יד כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם. טו כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים, עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם: כִּי אֲשֶׁר לֹא-סֻפַּר לָהֶם, רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ, הִתְבּוֹנָנוּ.
חלוקת הפרק:
- ישראל משעבוד לגאולה - א' - ו'.
- הבשורה על שיבת ה' לציון - ז' - י'.
- הקריאה לצאת מהגולה - י"א - י"ב.
- הצלחת עבד ה' - י"ג – ט"ו.
- ישראל משעבוד לגאולה. (א'-ו')
א'. "עורי עורי לבשי עוזך ציון
לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא".
ב'. "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים
התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון".
פניה לציון בדרך מליצית לשנות את דרכה, ממצב המעורר רגשות בוז וחמלה למצב המעורר
גבורה, יופי ושמחה, מפני שמהרה מהרה תחל הגאולה. קריאה לגולים: "עורי", "לבשי",
"התנערי", "קומי", "התפתחי", להתעורר מתרדמתם כדי לעלות אל הארץ המובטחת, וכאן
דימה הנביא את ישיבתם בגלות כאבלים וכשבויים הנתונים תחת עול נוגש. וכן הוא קורא ליושבי
ירושלים לקום ולהחליף את בגדיהם לבגדי חג, לקראת הגאולה הקרבה ולקראת השבים לארצם.
ג'. "כי כה אמר ה' אלוקים חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו".
ד'. "כי כה אמר ה' אלוקים מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו".
ה'. "ועתה מה לי נאום ה' כי לוקח עמי חנם מושלו יהללו נאום ה' ותמיד כל היום שמי מנואץ".
ו'. "לכן ידע עמי שמי לכן ביום ההוא כי אני הוא המדבר הנני".
קושי: מדוע נאמר רק על אשור באפס (בחינם) עשקו? (פסוק ד')
רש"י: מפני שהמצרים שמשו לישראל אכסניה וכלכלו אותם, על-כן לא נאמר עליהם בחינם –
"באפס", אבל מאשור לבד מן הפורענות שעשו לישראל, ישראל לא זכו מהם כלום, ועל-כן נאמר
באפס-בחינם.
רד"ק: זכר שתי גלויות – גלות מצרים וגלות בבל, באפס עשקו שניהם, כי מצרים ואשור
העבידו ועינו אותם יותר מדי, ועל-אף שהייתה זו גזירה מאת ה', חטאו מצרים ואשור
מבחינת: "אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה", (זכריה א', ט"ו). ועתה שב ה'
לגאול אותם מהגויים ששעבדו אותם וחיללו בזה גם את שמו של הקב"ה, "ותמיד כל היום
שמי מנואץ".
הערה: לדעת רד"ק: "באפס עשקו", מתייחס הן לאשור והן למצרים ומכאן שאין קושי כלל לדעתו.
- הבשורה על שיבת ציון. (ז'-י')
ז'. "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך
אלוקיך".
ח'. "קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
ט'. "פצחו רננו יחדו חורבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים".
י'. "חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגויים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".
על דרך משל – כמה נאים יהיו ויפים רגלי המבשר שיעלה על ההרים לבשר על הגאולה
הקרבה ועל שוב ה' לציון, וכן צופיך – הם הנביאים אשר ישאו בשמחה את הבשורה על שיבת ה'
לעמו (רד"ק). כולם יראו אז בגלוי את עוצמת הגאולה, ויכירו גם הגויים את כוחו וגבורתו של ה'
בישועת ישראל, "וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".
- הקריאה לצאת מהגולה. (י"א-י"ב)
י"א."סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו צאו מתוכה הברו נושאי כלי ה'".
י"ב."כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוקי ישראל".
"הברו"
רש"י: הטהרו.
רד"ק: הנקו מכל טומאה ומכל עוון.
"נושאי כלי ה'"
רש"י: הקריאה מכוונת לכוהנים וללויים שהם נושאי כלי המקדש. (פשט)
רד"ק: כלי ה' – כלי מלחמתם יהיו חסדי ה' ורחמיו בצאתם מהגלות. (משמעות מטאפורית)
מצודות: כלי מלחמתם יהיו כלי ה' שהם התורה והמצוות, ולא חרב או חנית. (משמעות מטאפורית)
|
|
רש"י
|
רד"ק
|
מצודות
|
|
"הברו"
|
קריאה לכוהנים וללויים
|
קריאה לכל ישראל
|
קריאה לכל ישראל
|
|
"נושאי כלי ה'"
|
כלי המקדש.
פשט
|
חסדי ה' ורחמיו.
משמעות מטאפורית
|
תורה ומצוות ולא חרב וחנית.
משמעות מטאפורית
|
- הצלחת עבד ה'. (י"ג-ט"ו)
י"ג."הנה ישכיל עבדי ירום ונסה וגבה מאוד".
"עבדי" (הערה: עיין/עייני סיכום בנושא זיהויו ותפקידו של עבד ה')
רש"י: באחרית הימים יצליח עבדי יעקב – הם צדיקים שבישראל.
רד"ק: ישראל.
המשמעות: לעתיד לבוא בעת הגאולה, ישראל ישכיל, ירום, יינשא ויגבה מאוד, ומעלתו הגדולה
תתגלה לעיני העולם, בניגוד לעבר שבו הושפל על-ידי העמים.
בעבר. בעתיד.
י"ד."כאשר שממו עליך רבים ט"ו. "כן יזה (ישתוממו) גויים רבים
כן משחת מאיש מראהו עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא
ותוארו מבני אדם". סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו".
משמעות: בניגוד לעבר שבו השתוממו הגויים משפלותם של ישראל, בעתיד ישתוממו הגויים
ואף מלכים יקפצו פיהם (ינשכו את שפתותיהם), מגודל ההפתעה בראותם את הצלחת
ישראל לאור הניסים שנעשו להם על ידי ה'.
אציין את דברי רבי אברהם המובאים בפירוש רד"ק לפסוק י"ד: "כי כן משחת מאיש
מראהו", הגויים יתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו, כי צורת היהודי
משונה מכל הצורות של העכו"ם בעולם, גם יש בהם שישאלו
"היש ליהודי פה או עין כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום", אך לעתיד לבוא,
בבוא הגאולה, כולם יכירו בגדולת ישראל ויתמהו על הצלחתם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
