א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה. ב וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה--לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. ה וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. ז נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו. ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ: כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. ט וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. י וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח. יא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲוֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. יב לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.
חלוקת הפרק:
- א'-ו' דברי הגויים (וידוי).
- ז'-ט' ישראל מקבלים את יסוריהם בדומיה.
- י'-י"ב הגמול לעבד ה' (ישראל).
- דברי הגויים – וידוי. (א' – ו')
א'. "מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה"
ב'. "ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה לא תואר ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו"
ג'. "נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו"
ד'. "אכן חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוקים ומעונה"
ה'. "והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלמנו עליו ובחוברתו (מכתו/יסוריו) נרפא לנו"
ו'. "כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו"
משמעות: לעתיד לבוא, כשיראו הגויים את הצלחת ישראל, הפיזית והרוחנית, וכשיווכחו לדעת שהאמונה
באלוקי ישראל היא הנכונה והאמיתית, יתמהו כיצד יתכן שישראל שהאמינו בה', הלכו אחריו
ודבקו בו, סבלו בגלות יסורים רבים, בעוד הם, הגויים, שטעו והלכו אחרי עבודה זרה
ורחקו מהאלוקים הנכון (הקב"ה), זכו בפועל לחיי שלווה ונחת? ועוד יאמרו הגויים על
ישראל, שגורלם בעבר היה ללא תואר וללא מראה, "נבזה", עד שלא היה בעולם מי שחמד
ושאף להתחבר עמהם "חדל מאישים" (ג'), אך עם בא גאולתם עלו ופרחו "כיונק"
"וכשורש מארץ ציה". ועל תמיהתם זו יאמרו לעצמם ולדעתם כי ה' בחר להביא פורענות
על ישראל ככפרה על חטאיהם, שעשו הם (הגויים), ובלשון הכתוב: "דברי הגויים".
"אכן חולינו (יסורינו) / הוא (ישראל) נשא
ומכאובינו סבלם" (ד')
"והוא (ישראל) מחולל מפשעינו
מדוכא מעוונותינו
מוסר (יסוריו) שלומנו עליו
ובחבורתו (מכות) נרפא לנו" (ה')
מצודות: דברי הגויים: האמת שהכל בא מה' ולא בעבור שהוא מאס אותו או בגלל רוע מעלליו,
אלא בעבור פשעינו נתמלא חלחלה להיות פשעי כל הגויים מתכפרים ביסורים הבאים עליו.
רד"ק: וזה שיאמרו הגויים, "אכן חולינו הוא נשא" ועוד אלה דברי עצמם, לא שישראל באמת
סבלו עוון האומות: אלא יחשבו זה (הגויים) בדעתם כאשר יראו בעת הישועה כי האמונה
שהחזיקו בה הם, היא שקר. ואז יאמרו על מה היה הצער והסבל שסבלו ישראל בגלות,
ודאי לא בעוונות ישראל שהרי הם החזיקו באמונה הנכונה, (אלא בגללנו) ואנחנו הגויים
שהחזקנו באמונה שקרית היה לנו שלום ושלווה.
הערה: לפי רד"ק דברי הגויים בטעות יסודם, וברור שסבל ישראל נבע מחטאים שבידי ישראל
ולא מחטאי הגויים.
הערה אישית: דברי הנביא ישעיה בפרקים נ"ב, נ"ג.
"כאשר שממו עליך רבים כן משחת מראהו ותוארו מבני אדם" (נ"ב, י"ד)
"לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו"
"נבזה וחדל אישים". "נבזה ולא חשבנוהו" (נ"ג, ב'-ג')
וכן דברי רד"ק המצטט את רבי אברהם וזה לשונו: "והחכם רבי אברהם פרש: כי כמה גויים יש
בעולם שיחשבו שצורת היהודי משונה מכל הצורות גם יש בהם שישאלו היש ליהודי פה או עין?
כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום".
דברים אלה מעלים בזכרוני את התקופה הקשה שעברה על אחינו בתקופת השואה. את התעמולה
שכמו נלקחה מהפסוקים הללו ואת תוצאותיה הנוראות. זעקתנו "ארץ אל תכסי דמם" יהי זכרם ברוך.
- ישראל מקבלים את יסוריהם בדומיה. (ז'- ט')
ז'. "נגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וכרחל (כבשה) לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו"
ח'. "מעוצר וממשפט לוקח ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו" (להם)
משמעות: "מעוצר" – ממאסר
"וממשפט"- וממשפט השבי והשפטים שעשו בו הגויים לוקח העם ונפדה על ידי ה'.
"ואת דורו מי ישוחח" – ומי היה מאמין ומדבר בדורו שכך יגדלו ויפרחו ישראל עד
שכל העמים יאמרו "מפשע עמי נגע למו", שישראל סבלו יסורים מפשעיהם שלהם
(של הגויים) ולא מפשעם (רד"ק).
ט'. "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו"
משמעות: הגויים היו הורגים בהם בגלות כמו שהורגים רשעים, על לא עוול בכפם ועל לא מרמה
בפיהם, ואף על פי כן מסרו עצמם על יחוד ה'. (רד"ק)
- הגמול לעבד ה'. (י' – י"ב)
י'. "וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח"
י"א."מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועוונותם הוא יסבול"
י"ב."לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למוות נפשו ואת פושעים נמנה
והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע"
הנביא פותח ואומר שכל יסוריו של ישראל באו עליו מאת ה', "וה' חפץ דכאו", כדי להחזירו
למוטב (רש"י). אך בעתיד יזכו לגמול טוב ולברכה, על אשר מסרו נפשם למיתה בגלות ונשלל
כבודם, "תחת אשר הערה למוות נפשו", ואף שהיו הגויים חוטאים ופושעים היו ישראל
מתפללים עליהם ועל ארצם. "ולפושעים יפגיע" (רד"ק)
רד"ק:
א'. "יראה זרע" (י') זרע רב, ירבה
ב' "יאריך ימים" (י') יאריך ימים
ג'. "בידו יצלח" (י') יזכה לטוב חומרי
ד'. "ישבע". (י"א) יהנה משובע כלכלי
ה'. "בדעתו יצדיק צדיק". (י"א) יהיה אור לגויים
ו'. "ועוונותיו הוא יסבול". בצדקתו יזכו אחרים ויהיה שלום בעולם
ז'. "לכן אחלק לו ברבים
ואת עצומים יחלק שלל" (י"ב) יזכה לכבוד ולירושת הגויים (שלל)
שיבואו להלחם בו, בשל הכבוד שנשלל ממנו
והביזה שעשו בו הגויים
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
