א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. ט אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. יא וְנָחֲךָ יְהוָה, תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר.
הקדמה:
בפרק זה מתמודד הנביא במחשבתו המוטעית של העם, שחשבו כי הצום הוא תכלית ולא אמצעי,
והעלו בליבם שהצום יכפר על כל חטאיהם. אולם הצום כאן הוא חיצוני ולא תוצאה של מהלך פנימי,
כי אין בכוונתם לשנות את מעשיהם הרעים על ידי התנהגות טובה וחסד. על-כן היו זועקים, מדוע אין ה'
מתייחס אל תפילתם כשהם צמים? תשובת הנביא היא, כי רק עם שינוי מעשיהם וחזרה בתשובה כנה,
יענה ה' לזעקתם.
חלוקת הפרק:
- תוכחה על המשמעות שהם מייחסים לצום והמשך דרכם הרעה - א' - ה'.
- הצום הנבחר והדרך הרצויה - ו' - ז'.
- השכר המובטח לאשר יעשו את רצון ה' - ח' - י"ב.
- כבוד השבת ושכר השומרים אותה - י"ג - י"ד.
- תוכחה על משמעות הצום בעיניהם לעומת דרכם הרעה: (א' – ה')
א'. "קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם
ולבית יעקב חטאתם"
ב'. "ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלוהיו לא עזב
ישאלוני משפטי צדק קרבת אלוקים יחפצו"
ג'. "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם (ממונכם)
תנגושו"
ד'. "הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם"
ה'. "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע
הלזה תקרא צום ויום רצון לה'"
משמעות: תוכחה כנגד מי המראים עצמם טובים "כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלוהיו לא
עזב", אך בפועל אין בדעתם כלל לקיים את מצוות ה'. ומכאן עובר הנביא לטענה
שהייתה שגורה בפיהם "למה צמנו ולא ראית
ענינו נפשנו ולא תדע"
טענתם היתה שצמו ואף עינו נפשם וה' לא ראה ולא קיבל את תפילתם, ומכאן שהיו ישראל טועים
כשהעלו בדעתם שאפשר שיחטאו ויצומו, ובזה יכפרו על חטאיהם, וה' ישוב ויושיע אותם בכל
פעם שיפנו. אולם הנביא מוכיח אותם, שאין בצום כל ערך אם
אין בכוונתם לתקן את דרכם הרעה ולשוב בתשובה.
הערה: טעות דומה קיימת בישעיה א' פסוק י"א: "למה לי רוב זבחיכם"- תוכחה על מוסר
הקרבנות.
נימוקי הנביא: מדוע אין תפילתם נענית:
"הן ביום צומכם תמצאו חפץ" – רש"י: עוסקים בגזל וחמס. רד"ק: לוחץ לקבל חובו מבעל חוב.
"וכל עצביכם תנגושו" - נוגשים (לוחצים) את בעל החוב.
"הן לריב ומצה תצומו" - ומשלא מקבלים את חובם, רבים עם בעל החוב.
"ולהכות באגרוף רשע" (ד') - מכים את בעל החוב.
ומכאן, שאף ביום הצום לא שבו מדרכם ועוד הוסיפו חטאים נוספים על פשעיהם.
זעקת העם. תשובת הנביא.
"למה צמנו ולא ראית". "הן ביום צומכם תמצאו חפץ".
"ענינו נפשנו ולא תדע". "הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע".
"לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם"
הצום בפי העם. הצום בפי הנביא.
הצום הוא סבל גופני - "צמנו". הצום אינו התעסקות בסבל האישי
הצום הוא עינוי - " ענינו נפשנו". של האדם אלא דאגה לזולת, עזיבת החטא,
דאגה לחלשים ותיקון תחלואי החברה, ומכאן
שהצום היה להם סממן חיצוני וחסר ערך.
והתנהגותם היא "כאגמון".
"הלכוף כאגמון ראשו"?
הערה: 1. "אגמון" צמח מים שראשו מכופף.
- "אגמון" קרס דייגים שראשו מכופף.
- הצום הנבחר והדרך הרצויה. (ו' – ז')
ו'. "הלא זה צום אבחרהו
פתח חרצובות רשע – שחרור עבדים או התנתקות מחטאים.
התר אגודות מוטה - שחרור כבלי שעבוד העבדים. או שחרור קשרי העול שעל צוארי העניים
ושלח רצוצים חופשים - שחרור עבדים.
וכל מוטה תנתקו" - שחרור עבדים או הטיית דין. (רד"ק, רש"י)
ז'. "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם"
הצום אינו רק סימן חיצוני של התהלכות בשק ואפר והתעסקות בסבל אישי אלא אם כן הוא ביטוי
לשינוי פנימי, התנתקות מחטאים, שחרור עבדים, משפט צדק ודאגה לעניים.
- השכר המובטח לאשר יעשו את רצון ה'. (ח' – י"ב)
מול טענתם - "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע" בא הנביא לבאר שעם המעשים
הטובים הרצויים במקום הצום החיצוני, תבוא גאולתם וישועתם.
ח'. "אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך"
ט'. "אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר אוון"
י'. "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים"
י"א."ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רווה וכמוצא מים אשר
לא יכזבו מימיו"
י"ב."ובנו ממך חורבות עולם מוסדי דור - ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת"
הקדמה: בפסוקים ח' – י"ב, ישנן שתי קבוצות של ברכות בשני שלבים. שלב ראשון של הברכות
בפסוקים ח' – ט', הוא של ברכות פשוטות ורגילות שיזכו ישראל אם ימולאו הדרישות
הפשוטות המצוינות בפסוקים ו'-ז'. אך בהמשך קבוצה נוספת של ברכות גבוהות
ונעלות יותר בפסוקים י' – י"א, וברכות אלה ימולאו אם ישראל יעמדו בשלב של דרישות
גבוהות ונעלות יותר כפי שמצוינות בפסוקים ט' – י'.
שלב ראשון – קבוצה א': השכר לממלאים אחר הדרישות הראשונות בפסוקים ו'-ז'.
אם ישראל ישובו מהמעשים הרעים (סור מרע) כי אז לא יצטרכו לצום, לשק ולאפר, אלא יזכו לברכה
וישועה כלהלן:
1."אז יבקע כשחר אורך" - מתוך האפילה יופיע אור – ישועה.
2."וארוכתך מהרה תצמח" - תעלה לך רפואה במהרה בגוף ובממון (רד"ק)
3."והלך לפניך צדקך" - בכל מקום תצליח במעשיך ותינצל ממצוקות.
4."כבוד ה' יאספך" - כבוד ה' ילך אחריך וישמרך מכל רע.
5."אז תקרא וה' יענה" - כאשר תקרא, ה' ישוב אליך למלא משאלותיך.
שלב שני – הדרישות כדי לזכות בשכר גבוה יותר המצוין בפסוקים ט'-י'.
(שים לב: הדרישות מתחילות מאמצע פסוק ט')
1."אם תסיר מתוכך מוטה" - אם תסירו מכל וכל את העול שהכבדתם על צוארי העניים.
2."שלח אצבע" - אפילו אצבע לא תורם כלפי אדם להכותו.
3."ודבר און" - אף לא יריב עם רעהו בדברים (דיבור).
4."ותפק לרעב לחמך" - שתתן לרעב ברצון, במאור פנים וברוח נדיבה.
5."ונפש נענה תשביע" - יתן לעני כדי שובע ביד רחבה.
הערה חשובה: המעיין מוצא כי בסדרת הדרישות שבשלב השני, הן גבוהות מהדרישות הראשונות
שבקבוצה א'. הדרישות הראשונות הן המעט כדי לזכות למענה ה' כשיקראו אליו, אך
עם מילוי הדרישות בשלב שני יזכו לברכות משמעותיות הרבה יותר, והן:
ברכות שלב שני –קבוצה ב': השכר לממלאים אחר הדרישות הנעלות, המצוינות בפסוק ט'.
1."וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים"-יאיר לך החושך כאור הצהריים (ישועה).
2."ונחך ה' תמיד" -תמיד ישגיח עליך ה', בכל אשר תפנה.
3."והשביע בצחצחות נפשך" -שובע כלכלי במאכלים טובים ומזינים.
4."ועצמותיך יחליץ" -יבריא ויחזק עצמותיך שהם עיקר הגוף.
5."והיית כגן רוה" -תהיה שבע מכל הטוב כגן הרווי ממים, טובה נצחית.
6."ובנו ממך חורבות עולם" -ממך יצאו אנשים אשר יבנו את הערים החרבות, או ממעשיך
הטובים יבנו חורבות עולם.
7."וקורא לך גודר פרץ" -כל בני העולם יקראו לכם גודרי (עוצרי) פרץ
(פרצות פורענויות).שבזכות מעשיך יפסקו הפורענויות שהיו.
- כבוד השבת והשכר לשומרים אותה. (י"ג-י"ד).
י"ג."אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קודשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו
מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר"
י"ד."אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר"
הבהרה: מה עניין השבת לפרקנו?
תשובה: מאחר שהנביא רצה להשיב לעם על טענתם בעניין מהות הצום, כאילו ה' רוצה בצום
כמות שהוא, בא הנביא להבהיר שהרצון והעונג היותר גדולים בעיני ה' הם מהשבת שיש בה
מצוות עונג שבת, שהוא דווקא במאכל ומשתה. מכאן שהצום הוא רק אמצעי לתקן את דרכם
הרעה ואין בצום כשלעצמו כדי לכפר על חטאים, ללא כוונה אמיתית לשוב בתשובה.
הדינים הנלמדים על השבת מפרקינו:
א'. "אם תשיב משבת רגלך" - תחום שבת (רד"ק).
ב'. "עשות חפציך" - איסור מלאכה בשבת, משא ומתן.
ג'. "וקראת לשבת עונג" - עונג שבת (מאכל ומשתה).
ד'. "וכבדתו" - כבוד שבת (מלבושים).
ה'. "ממצא חפצך" - איסור עשיית דברים שנאסר לעשותם בשבת.
ו'. "ודבר דבר" - אסור דיבור חול בשבת.
סיכום: יש הסבורים שנבואה זו נאמרה על יום הכיפורים של תחילת שנת יובל שבו היו צמים, אך נלוו לזמן זה גם שתי מצוות: השבת הקרקעות לבעליהן, וכן שחרור העבדים העבריים. הנביא מוכיחם על כי אינם מקיימים את צווי התורה להשיב את האדמות לבעליהן ולשחרר את העבדים, ובמקום זאת הם צמים, וזועקים מדוע אין הם נענים ונגאלים. מכאן ברור הקשר "כשופר הרם קולך" השופר המסמל את על שחרור העבדים והשבת הקרקעות לבעליהן.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
