מלכים א פרק א
חלוקת הפרק:
1.מחלתו של דוד – א – ד
2.ניסיונו הראשון של אדוניה למלוך תחת אביו – ה - י
3.עצת נתן הנביא לבת שבע אם שלמה – יא – יד
4.היחלצות נתן הנביא ובת שבע להמליך את שלמה – טו – לא
5.צוואת דוד בחייו להמליך את שלמה – לב - מט
1.מחלתו של דוד (א – ד)
א וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ. ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ
נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה,
בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ. ד וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ
סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ.
"בן שלושים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך..." (שמואל ב, ה). למרות שלא היה זקן בשנים,
קפצה עליו חולשה וזקנה, ויתכן כי הדבר נבע ממלחמותיו הרבות, או מרוב צערו הרב על כל מה
שאירע לו בחייו האישיים ובחיי משפחתו. עניין אמנון ותמר, כישלונו בבת שבע ומות בנה, מרד
אבשלום בו ומותו, מות אמנון על ידי אבשלום ועוד. מציאות זו גרמה לדוד לחוש זקן שקר לו,
ולאחר שכיסו אותו בבגדים ולא עזר, הביאו לו עבדיו את אבישג השונמית.
2.ניסיונו הראשון של אדוניה למלוך תחת אביו (ה – י)
ה וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ; וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו. ו וְלֹא
עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ; וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. ז וַיִּהְיוּ
דְבָרָיו--עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן; וַיַּעְזְרוּ, אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה. ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע
וְנָתָן הַנָּבִיא, וְשִׁמְעִי וְרֵעִי, וְהַגִּבּוֹרִים, אֲשֶׁר לְדָוִד--לֹא הָיוּ, עִם-אֲדֹנִיָּהוּ. ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ, צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא,
עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת, אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל; וַיִּקְרָא, אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
י וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים, וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו--לֹא קָרָא.
אדוניה בן חגית אשת דוד, רצה למלוך במקום אביו עוד בחייו, משום:
- אביו מעולם לא הוכיח אותו – "ולא עצבו אביו מימיו"
- היה יפה תואר.
- נולד לדוד אחר אבשלום, ולדעתו הוא אשר ראוי למלוך לפני אחיו.
מחלתו של דוד כמצוין לעיל, הביאה את אדוניה להכרה כי שעת הכושר הגיעה למרוד באביו, בחשבו כי אביו שהזקין וחלה, לא יוכל עוד להנהיג את העם ולהענישו על מעשהו. לשם מימוש תוכניתו, פעל להכין את העם לעובדה שהוא היורש.
הפעולות:
- היה מתפאר ומתנהג כמועמד לנשיאות – "ואדוניה... מתנשא לאמר אני אמלוך".
- מינה 50 איש רצים לפניו כמנהג המלכים – "וחמישים איש רצים לפניו".
- עשה לו רכב ופרשים כמנהג המלכים – "ויעש לו רכב ופרשים".
- חבר עם יואב שר צבא דוד אביו (אישיות צבאית) – "ויהיו דבריו עם יואב".
- חבר עם אביתר הכהן (אישיות רוחנית) – "ועם אביתר הכהן".
בעת שהלך אדוניה להקריב קורבנות, הזמין את אחיו ורעיו שתמכו בו, ואת מתנגדיו צדוק הכהן
ובניהו בן יהוידע ושמעי (שמעי בן גרא), רעי (חושי הארכי), נתן הנביא, שלמה אחיו וכל הגיבורים
לא הזמינם.
3.עצת נתן הנביא לבת שבע אם שלמה (יא – יד)
יא וַיֹּאמֶר נָתָן, אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית; וַאֲדֹנֵינוּ
דָוִד, לֹא יָדָע. יב וְעַתָּה, לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה: וּמַלְּטִי, אֶת-נַפְשֵׁךְ, וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ, שְׁלֹמֹה. יג לְכִי
וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ
יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי; וּמַדּוּעַ, מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ. יד הִנֵּה, עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם--עִם-הַמֶּלֶךְ;
וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ, וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ.
נתן הנביא שניבא לדוד ששלמה ימלוך אחריו (רד"ק) "ויהי דבר ה'... הנה בן נולד לך... כי
שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" (דברי הימים א, כב, ח), ולכן קרא לבת
שבע אם שלמה, ויעץ לה ליידע את דוד על מעשי אדוניה ומשמעותם מבחינתה ומבחינת שלמה,
שהרי נשבע לה דוד שבנה שלמה ימלוך אחריו, ועוד שאדוניה עלול להרוג אותה ואת שלמה בנה,
כדי שלא ינסו לקחת ממנו את המלוכה שהובטחה לו (רד"ק) "... ומלטי את נפשך ואת נפש בנך
שלמה" (יב)
4.היחלצות נתן הנביא ובת שבע להמליך את שלמה (טו – לא)
טו וַתָּבֹא בַת-שֶׁבַע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד; וַאֲבִישַׁג, הַשּׁוּנַמִּית, מְשָׁרַת, אֶת הַמֶּלֶךְ.
טז וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ. יז וַתֹּאמֶר לוֹ, אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיהוָה
אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ, יִמְלֹךְ אַחֲרָי; וְהוּא, יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי. יח וְעַתָּה, הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ; וְעַתָּה
אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא יָדָעְתָּ. יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן, לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב
שַׂר הַצָּבָא; וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ, לֹא קָרָא. כ וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ: לְהַגִּיד לָהֶם--מִי יֵשֵׁב
עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ, אַחֲרָיו. כא וְהָיָה, כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו; וְהָיִיתִי, אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה--חַטָּאִים.
כב וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת, עִם-הַמֶּלֶךְ; וְנָתָן הַנָּבִיא, בָּא. כג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא; וַיָּבֹא
לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָה. כד וַיֹּאמֶר, נָתָן, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ
אַחֲרָי; וְהוּא, יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי. כה כִּי יָרַד הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי
הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ. כו וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק
הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ--לֹא קָרָא. כז אִם, מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֹא
הוֹדַעְתָּ, אֶת-עבדיך (עַבְדְּךָ), מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ, אַחֲרָיו. {ס} כח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר, קִרְאוּ
לִי לְבַת-שָׁבַע; וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר-פָּדָה
אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה. ל כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי,
וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי: כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה, הַיּוֹם הַזֶּה. לא וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ;
וַתֹּאמֶר--יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד, לְעֹלָם.
בת שבע עושה כדבר נתן הנביא, ואע"פ שדוד זקן וחלש ולא ראוי לבוא אל המלך במציאות זו, העזה
בת שבע לבוא אליו ללא רשות, ובעוד היא מיידעת אותו על מעשי אדוניה, ומזכירה לדוד את עובדת
השבועה שנשבע לה בדבר מלכות שלמה תחתיו, הגיע נתן הנביא ומחזק את דבריה, ומוסיף כי אדוניה
מלך והוא לא הוזמן, כפי שלא הוזמנו צדוק, בניהו ושלמה, והוסיפו לטעון אם המלכת אדוניה היתה
במצוותו, מדוע לא ידע אותם?
5.צוואת דוד בחייו להמליך את שלמה (לב – לט)
לב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד, קִרְאוּ-לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא, וְלִבְנָיָהוּ, בֶּן-יְהוֹיָדָע; וַיָּבֹאוּ, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
לג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת-שְׁלֹמֹה בְנִי, עַל-הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר-לִי;
וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ, אֶל-גִּחוֹן. לד וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא, לְמֶלֶךְ--עַל-יִשְׂרָאֵל; וּתְקַעְתֶּם,
בַּשּׁוֹפָר, וַאֲמַרְתֶּם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. לה וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו, וּבָא וְיָשַׁב עַל-כִּסְאִי, וְהוּא יִמְלֹךְ, תַּחְתָּי; וְאֹתוֹ
צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַל-יְהוּדָה. לו וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר אָמֵן: כֵּן יֹאמַר
יְהוָה, אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. לז כַּאֲשֶׁר הָיָה יְהוָה עִם-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כֵּן יהי (יִהְיֶה) עִם-שְׁלֹמֹה; וִיגַדֵּל, אֶת
כִּסְאוֹ, מִכִּסֵּא, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד. לח וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי,
וַיַּרְכִּבוּ אֶת-שְׁלֹמֹה, עַל-פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד; וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ, עַל-גִּחוֹן. לט וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, מִן
הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח, אֶת-שְׁלֹמֹה; וַיִּתְקְעוּ, בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
כששמע דוד את טענותיהם של בת שבע ונתן הנביא, נשבע דוד לבת שבע ששלמה בנה ימלוך באותו
יום, ועולה כי מטרתם של בת שבע ונתן הנביא להמליך את שלמה הצליחה.
6.הבשורה על המלכת שלמה (מ – נ)
מ וַיַּעֲלוּ כָל-הָעָם, אַחֲרָיו, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים, וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה; וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ, בְּקוֹלָם.
מא וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ, וְכָל-הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהֵם, כִּלּוּ לֶאֱכֹל; וַיִּשְׁמַע יוֹאָב, אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, וַיֹּאמֶר,
מַדּוּעַ קוֹל-הַקִּרְיָה הוֹמָה. מב עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן-אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא; וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא, כִּי אִישׁ
חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר. מג וַיַּעַן, יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר, לַאֲדֹנִיָּהוּ: אֲבָל, אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ-דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת-שְׁלֹמֹה.
מד וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ-הַמֶּלֶךְ אֶת-צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא, וּבְנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי, וְהַפְּלֵתִי; וַיַּרְכִּבוּ
אֹתוֹ, עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ. מה וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן, וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים,
וַתֵּהֹם, הַקִּרְיָה; הוּא הַקּוֹל, אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם. מו וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה, עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה. מז וְגַם-בָּאוּ עַבְדֵי
הַמֶּלֶךְ, לְבָרֵךְ אֶת-אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר, יֵיטֵב אלהיך (אֱלֹהִים) אֶת-שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ, וִיגַדֵּל אֶת
כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ; וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ, עַל-הַמִּשְׁכָּב. מח וְגַם-כָּכָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר
נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל-כִּסְאִי--וְעֵינַי רֹאוֹת. מט וַיֶּחֶרְדוּ, וַיָּקֻמוּ, כָּל-הַקְּרֻאִים, אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ; וַיֵּלְכוּ, אִישׁ
לְדַרְכּוֹ. נ וַאֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
בהישמע קול השופר בעת המלכת שלמה, התפלא יואב, ואז מגיע יונתן בן אביתר הכהן, ואדוניה בטוח
שיונתן יבשר לו בשורה טובה, אך בפי יונתן היתה בשורה רעה לאדוניה על המלכת שלמה.
סיעת אדוניה מתפזרת מתוך פחד "ויחרדו ויקומו... וילכו איש לדרכו" (כט), ואדוניה עצמו ברח
ואחז בקרנות המזבח, כדי ששלמה לא יהרגנו, שהרי כל מי שמפחד מן המלך שלא יהרגנו בורח למזבח
שישמש עבורו כמקלט, הרי זה ניצל ואין מוציאם אותו מהמזבח למות, אלא אם כן נתחייב מיתת
בית דין, כשאר הרוגי בית דין בעדים והתראה (רמב"ם, הלכות רוצח)
7.תגובת שלמה (נא – נג)
נא וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה, לֵאמֹר, הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ,
יָרֵא אֶת-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, לֵאמֹר, יִשָּׁבַע-לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אִם-יָמִית אֶת
עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב. נב וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה--אִם יִהְיֶה לְבֶן-חַיִל, לֹא-יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה; וְאִם-רָעָה תִמָּצֵא-בוֹ, וָמֵת.
נג וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיּוֹרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיָּבֹא, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַיֹּאמֶר-לוֹ שְׁלֹמֹה, לֵךְ לְבֵיתֶךָ.
אחר שאדוניה הלך והחזיק בקרנות המזבח, שלח אליו שלמה מסר על רצונו לסלוח לו בתנאי שיהיה
נאמן, ולא ימרוד בו עוד. לאחר מכן בא אדוניה לפני המלך שלמה השתחווה לפניו, ובכך חזר והודה
במלכות שלמה, לעיני כל "ויבא וישתחו למלך שלמה ויאמר לו שלמה לך לבתך" (נג)
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.