מלכים א פרק כא
חלוקת הפרק:
- בקשת אחאב את כרם נבות ותגובת נבות – א – ג
- תגובת אחאב על סרובו של נבות – ד – ו
- עצת איזבל והריגת נבות – ז – טז
- נבואת אליהו על השמדת בית אחאב – יז – כו
- כניעת אחאב ותגובת ה' – כז – כט
- בקשת אחאב את כרם נבות ותגובת נבות (א – ג)
א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל--אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.
ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ
תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.
ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.
בנוסף לרשעות אחאב בעבודה זרה ועל חמתו בנביא האמת, חמד את כרם נבות שהיה סמוך להיכלו ביזרעאל.
תחילה היה מוכן אחאב לרצות את נבות בשתי דרכים:
א'. לתת לנבות כרם אחר במקום כרמו.
ב'. לקנות מנבות את כרמו, ולשלם כסף תמורתו.
אך נבות סרב לתת את כרמו לאחאב, בטענה "... חלילה לי מה' מתיתי את נחלת אבותי לך" (ג), דהיינו
שסרובו נובע מאי רצונו לעבור על מצוות ה' "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה), שממנו עולה שאסור
לאדם למכור את שדה אחוזתו, אלא אם כן הפך להיות עני (מצודת דוד)
- תגובת אחאב על סרובו של נבות (ד – ו)
ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל-בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת
נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב, עַל-מִטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו, וְלֹא-אָכַל לָחֶם.
ה וַתָּבֹא אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ; וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, מַה-זֶּה רוּחֲךָ סָרָה, וְאֵינְךָ, אֹכֵל לָחֶם.
ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ, כִּי-אֲדַבֵּר אֶל-נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם-חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה
לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו; וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי.
אחאב מרוב כעס, שכב על מיטתו והסב פניו אל הקיר, כדי שלא יראה את האנשים הבאים לפניו, ואף סרב לאכול,
ולדברי איזבל אשתו "מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם" (ה). סיפר לה את בקשתו מנבות, וסירובו לתת לו
את כרמו.
- הצעת איזבל והריגת נבות (ז – טז)
ז וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ--אֲנִי אֶתֵּן לְךָ,
אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
ח וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים), אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר
בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים, אֶת-נָבוֹת.
ט וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים, לֵאמֹר: קִרְאוּ-צוֹם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם.
י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר, בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת.
יא וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים, אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם, אִיזָבֶל--כַּאֲשֶׁר כָּתוּב
בַּסְּפָרִים, אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם.
יב קָרְאוּ, צוֹם; וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם.
יג וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת-נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר, בֵּרַךְ
נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.
איזבל, שרצתה בכל מאודה לרצות את בעלה, בקשה ומצאה עלילה להרוג את נבוט במשפט מבוים, וידעה כי
הרוגי מלכות נכסיהם למלך, ובטחה איזבל בזקני ישראל הדיינים, שיכסו עליה ויעלימו הדבר, או שידעה שהיו
יראים מאוד את אחאב, ועל כן כתבה בשם אחאב וחתמה להם בחותמו, וידעה כי לא ישנו את דבריו, ואע"פ
שהיו יודעים שזו עדות שקר ויגרמו לרציחת נפש, היו הזקנים רשעים כמו שהיו העדים, ומכאן ששני העדים היו
בני בליעל, ומשהעידו על נבות כי "ברך ( קלל) נבות אלוקים ומלך" (יג), בפני היושבים בדין – הזקנים
הרשעים, נחרץ מיד דינו למות בסקילה. (רד"ק)
הפעולות שצוותה איזבל את הזקנים:
- קראו צום – הכרזת תענית לרגל האירוע.
- להושיב את נבות בראש העם.
- להושיב שני אנשים בני בליעל – להעיד נגדו, "ברך אלוקים ומלך".
- לחרוץ את דינו למוות.
- לסקלו למוות בעוון ברכת אלוקים ומלך.
שתי האשמות כנגד נבות:
- ברך (קלל) אלוקים – לשון סגינהור.
- ברך (קלל) את המלך – לשון סגינהור.
שאלה: מדוע דרשה איזבל להאשימו בשתי האשמות, והרי די בהאשמה אחת כדי להרגו?
תשובה: שעל אף שבהאשמה הראשונה נחרץ דינו למות על ידי העם, אין בכך כדי שרכושו וממונו יהיו למלך,
אך משנחרץ דינו למות על האשמה נוספת – קללת המלך, נחרץ גם שכל ממונו יהיה למלך, שהרוגי
מלכות נכסיהם למלך (רש"י) (רלב"ג). יש הסוברים שנבות היה בן אחי אביו של אחאב, ומשהרגו
אותו ואת בנו, זכה אחאב בנכסיו, כדין יורש.
שאלה: מדוע בחרה איזבל להרוג את נבות בתחבולות: משפט מבויים, עדי שקר, ודיינים מעוותי דין ולא בחרה
להרגו בלי משפט?
תשובה: כי על אף שאחאב ואיזבל היו רשעים גמורים והרבו לעבוד עבודה זרה, חששו הפעם מהעם, וקרובי
משפחת נבות לעשות כן, שמא ימרדו בהם, ולא יתנו להם לעשות את מזימתם, לפיכך בקשה איזבל
עלילה שיהרג נבות במשפט. (רד"ק), ובשעה שהעידו בני הבליעל שבירך (קלל) נבות אלוקים ומלך,
חברו כולם נגדו, ויד כל העם היתה בו להמיתו.
הבשורה על מות נבות וירושת הכרם:
יד וַיִּשְׁלְחוּ, אֶל-אִיזֶבֶל לֵאמֹר: סֻקַּל נָבוֹת, וַיָּמֹת.
טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי-סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל-אַחְאָב, קוּם רֵשׁ אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי
אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת-לְךָ בְכֶסֶף--כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי-מֵת.
טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי--לְרִשְׁתּוֹ.
משהוצא נבות למוות, ציוותה איזבל על אחאב לרשת את כרם נבות, ובעצתה ירד וירש את כרם נבות.
- נבואת אליהו על השמדת בית אחאב (יז – כו)
יז וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.
יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.
יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם
אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה.
כ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-אֵלִיָּהוּ, הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי; וַיֹּאמֶר מָצָאתִי--יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.
כא הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ; וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.
כב וְנָתַתִּי אֶת-בֵּיתְךָ, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה: אֶל-הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ, וַתַּחֲטִא אֶת
יִשְׂרָאֵל.
כג וְגַם-לְאִיזֶבֶל--דִּבֶּר יְהוָה, לֵאמֹר: הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת-אִיזֶבֶל, בְּחֵל יִזְרְעֶאל.
כד הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים; וְהַמֵּת, בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ, עוֹף הַשָּׁמָיִם.
כה רַק, לֹא-הָיָה כְאַחְאָב, אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה--אֲשֶׁר-הֵסַתָּה אֹתוֹ, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.
כו וַיַּתְעֵב מְאֹד, לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים--כְּכֹל, אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
משזכה אחאב בכרם נבות, נדרש אליהו על יד הקב"ה לבוא אל המלך אחאב ולהוכיחו על מעשהו, שבעקרה
הטענה "הרצחת וגם ירשת", ואף ניבא לו את הפורענות שתבוא עליו ועל בני ביתו, כדלקמן.
נבואת אליהו לאחאב:
א. "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך" (יט)
בדומה לדרך שבה מת נבות – ימות אחאב.
ב. "... וביערתי אחריך והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל" (כא)
"משתין בקיר" – מות הזכרים מבית אחאב
"ועצור" – אובדן העושר הכנוס בבית (מצודת דוד)
"ועזוב" – אובדן המקנה הנעזב בשדה (מצודת דוד)
ג. "ונתתי את ביתך כבית ירבעם וכבית בעשא בן אחיה" (כב)
הפורענות על בית אחאב, תהיה בדומה לפורענות שבאה על ירבעם (מלכים א, יד, י – יח),
ועל בעשא (מלכים א, טז, יב-יד)
ד. "וגם לאיזבל... הכלבים יאכלו את איזבל..." (כג)
איזבל שהסיתה את אחאב, תמות ותתבזה כשיאכלו הכלבים.
ה. "המת לאחאב יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים" (כד)
גם על בית אחאב – משפחתו ושבעים בניו, לא תפסח הפורענות, וכולם ימותו בבזיון.
- כניעת אחאב ותגובת ה': (כז –כט)
כז וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ
אַט.
כח וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.
כט הֲרָאִיתָ, כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי; יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי, לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו--בִּימֵי בְנוֹ, אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ.
אחר ששמע את נבואת אליהו, ביקש לחזור בתשובה ממעשיו הרעים, ועשה את הפעולות הבאות:
א. קרע את בגדיו – ויקרע בגדיו" (כז)
ב. שם שק על בשרו – "וישם שק על בשרו" (כז)
ג. צם – "ויצום" (כז)
ד. שכב בלילה בשקו והתענה – "וישכב בשק" (כז)
ה. הלך אט כאדם דואג (רד"ק), הלך יחף (תרגום) – "ויהלך אט" (כז)
תגובת ה':
משנכנע אחאב ושב בתשובה, זכה לשכר שלולא נכנע היה מת על ידי יהוא בחלקת נבות, ושם היו הכלבים
מלקקים את דמו, אך מפני שנכנע האריך (דחה) ה' הרעה הזאת עד ימי בנו, ובו נתקיימה כל הנבואה הרעה
על ביתו, אך מפני שחמל על בן הדד, ושילח אותו בשלום (מלכים א, כ, כו – לד), ולא חמל על נבות
היזרעאלי מבני ישראל, היתה נפשו תחת נפשו ונהרג ברמות גלעד, ושם לקקו הכלבים את דמו. (רד"ק, רלב"ג)
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
