מלכים ב פרק ז

חלוקת הפרק

1. נבואת אלישע על השפע הכלכלי – א
2. פקפוק השליש בנבואת אלישע ועונשו – ב
3. יציאת ארבעת המצורעים אל מחנה ארם - ג – ח
4. הבשורה על נטישת מחנה ארם – ט - יא
5. חשד המלך במחנה ארם – יב – טו
6. קיום נבואת אלישע – טז
7. העונש לשליש שזלזל בנבואת הנביא – יז – כ
8. נבואת אלישע על השפע הכלכלי (א)

  א וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, כָּעֵת מָחָר סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם

    שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל--בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. 

     הנביא אלישע ניבא על השפע הכלכלי הצפוי לישראל, והשפע יהיה מופלג, והשפע בוא יבוא מהר

     "כה אמר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל..." (א)

2. פקפוק השליש בנבואת אלישע ועונשו (ב)

  ב וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, הִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת

     בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. 

     השליש – קצין המתלווה למלך, לא האמין לדברי הנביא בשל השובע הרב והמופלג, והן בשל הזמן

     הקצר שבו נקט הנביא "כעת מחר", והוסיף בדברי לעג ובתמיהה "ויאמר הנה ה' עושה ארובות

     בשמים", במשמעות צינית לגלגנית, היתכן שיעשה ה' ארובות (פתחים) בשמים, ומהם תרד

     תבואה? ובתגובה הענישו הנביא, וניבא לו "הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל", ורמז לו בזה

     שימות ולא יספיק לאכול מן התבואה.

3. יציאת ארבעת המצורעים אל מחנה ארם (ג – ח)

   ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה,

     עַד-מָתְנוּ. 

  ד אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ; וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל

     מַחֲנֵה אֲרָם--אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם-יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ. 

  ה וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף, לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם; וַיָּבֹאוּ, עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם, אִישׁ. 

   ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס--קוֹל, חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה

     שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם--לָבוֹא עָלֵינוּ. 

  ז וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא;

    וַיָּנֻסוּ, אֶל-נַפְשָׁם. 

 ח וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם

    כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ.   

    ארבעת המצורעים שישבו מחוץ לעיר כמנהג המצורעים, בחרו מחוסר ברירה לעבור למחנה ארם

    "אם אמרנו נבוא העיר... ומתנו... ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם..." (ד),

    ובדרך ניסית עשה ה' שעם בואם אל מחנה ארם, מצאוהו נטוש ועזוב ואין בו איש, מפני שה' עשה

    להשמיע קולות מלחמה במחנה ארם, שבעקבות זה חשבו חיל ארם כי קמו עליהם חילות רבים להרגם,

    ומהפחד שאחז בהם עזבו את מחניהם כמות שהוא, ונסו על נפשם "... ויעזבו את אהוליהם ואת

    סוסיהם ואת חמוריהם... וינוסו על נפשם" (ז)

4. הבשורה על נטישת מחנה ארם (ט – יא)

  ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים

     וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. 

   י וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר, בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ

     וְקוֹל אָדָם:  כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה. 

 יא וַיִּקְרָא, הַשֹּׁעֲרִים; וַיַּגִּידוּ, בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה. 

     משראו המצורעים את הקורות במחנה ארם, בחרו מתוך מחויבותם למלכות לבשר הדבר לשומר

     העיר, ובלי להתמהמה העביר שומר העיר את הבשורה למלך, דרך השוערים היושבים בבית המלך.

5. חשד המלך במחנה ארם (יב – טו)

  יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, אַגִּידָה-נָּא לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם:  יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים

     אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה (בַשָּׂדֶה) לֵאמֹר, כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל

     הָעִיר נָבֹא. 

     יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר, וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל

        ההמון (הֲמוֹן) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ; וְנִשְׁלְחָה, וְנִרְאֶה. 

    יד וַיִּקְחוּ, שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים; וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם, לֵאמֹר--לְכוּ וּרְאוּ. 

    טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים, אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בהחפזם

        (בְּחָפְזָם); וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּדוּ, לַמֶּלֶךְ. 

        מששמע המלך את הקורות במחנה ארם כפי שתארו המצורעים, חשד בתחילה שמחנה ארם נקט

        בתחבולה (תכסיס), כדי להערים על ישראל, ולדבריו עשו ארם בכוונה תחילה להפקיר את מחניהם,

        כדי להפתיע אותם מן המארב, בעת שיבואו ישראל למחנה ארם, בחושבם כי המחנה נטוש ועזוב,

        אך בעצת אחד מעבדיו, שלח המלך שני רוכבים על סוסים לבדוק את הדרך בה יצאו חיל ארם,

        ומשגילו כי כל הדרך מלאה בגדים וכלים, הכיר מלך ישראל שמחנה ארם נס על נפשו, ובמנוסתם

        השליכו חיל ארם בגדים וכלים.

6. קיום נבואת אלישע (טז)

   טז וַיֵּצֵא הָעָם--וַיָּבֹזּוּ, אֵת מַחֲנֵה אֲרָם; וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל--כִּדְבַר יְהוָה. 

    אחר שהכירו כי מחנה ארם נס על נפשו, יצאו העם ובזזו את מחנה ארם שנטשוהו הארמים בחיפזון,

    ומרוב השפע נמצא כי סאה סולת נמכר בשקל אחד בלבד, וסאתים שעורים נמכרו אף הם בשקל

    אחד, ובכך נתקיימה נבואת אלישע במלואה, על השפע הרב שיהיה בישראל.

7. העונש לשליש שזלזל בנבואת הנביא (יז – כ)

   יז וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ, עַל-הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת:  כַּאֲשֶׁר

    דִּבֶּר, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. 

יח וַיְהִי, כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר:  סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, וּסְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, יִהְיֶה

    כָּעֵת מָחָר, בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. 

יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה;

    וַיֹּאמֶר, הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. 

 כ וַיְהִי-לוֹ, כֵּן; וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת. 

    השליש שזלזל בנבואת הנביא (פסוקים ב –ג), הופקד על פי המלך לעמוד בשער העיר, כדי להשליט

    בו סדר, אך מרוב הלחץ והבהילות של העם במרוצתם להשיג ביזה ממחנה ארם, רמסו אותו ומת,

    וגורלו נחרץ כאשר ניבא עליו הנביא אלישע "... וירמסוהו העם בשער וימות כאשר דבר איש

    האלוהים..." (יז).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי