דוד ובת שבע – המבט העליון
הקדמה ראשונה – צדיקות דוד
ניגשנו לסוגייה זו מתוך הקדמה וידיעה ברורה כי בודאי שדוד המלך הינו צדיק יסוד עולם, שכינה עימו, "וד' עימו" - שהלכה כמותו בכל מקום, בורח מן הכבוד, מלא ביראת שמים ויראת חטא, נעים זמירות ישראל – מחבר התהלים שכל יהודי בכל הדורות ובכל מצב שהוא נמצא אומר ומזדהה עם מילותיו הקדושות והטהורות. אנו מבינים כי דוד המלך הינו ענק רוחני אדיר ומופלא שאין אנו מתקרבים לקרסולי קרסוליו ועל כן המבט הנכון ביחס אליו הינו יחס של יראת כבוד גדולה מאד, אנו מנסים לאחוז בשיפולי גלימתו ומתוך כך להבין את קצות דרכיו בקודש.
הקדמה שנייה – לימוד התנ"ך על פי חז"ל בלבד
אין אנו מסוגלים כלל להבין את התנ"ך לאשורו ללא דברי חז"ל. חכמינו מאירים לנו את הדרך ומראים לנו את ההבנה הנכונה של פסוקי התנ"ך. ללא דבריהם הקדושים הרינו כמגששים באפילה.
משל למה הדבר דומה? לאדם שרואה את חבירו עושה מעשה מסוים הנראה לו כעבירה – אך לאמיתו של דבר אין זו עבירה כלל אלא מצוה גדולה, ולו היה מנסה לברר ולהבין את מעשהו, לו חקר ודרש ובירר את כל הפרטים ולא הסתפק בתמונה אחת בלבד מתוך המכלול השלם – בודאי היה מגלה עולם ומלואו שלא היה מודע לו כלל וכלל. ההסתפקות בחתיכות מידע ותמונת מצב חלקית בלבד הינה פשוט עיוות המציאות וטעות גורלית אשר אין לה ולו קשר מקרי עם המציאות בשטח ועם האמת המוחלטת. לכן באים חז"ל ומבארים לנו את הפסוקים. חז"ל מתוך ראייתם העמוקה ותפסתם הרחבה, מתוך רוח הקודש שמילאה אותם ויראת השמיים הטבועה בכל ישותם, מתוך ענקיותם וגדלותם בתורה – הם הם אשר מחדירים בנו את ההכרה הנכונה והיחס המתאים כלפי גדולי עולם שאיתם אנו נפגשים בספרי התנ"ך. הם המגלים לנו את כל האמת ביחס לענקים אלו, הם המסבירים לנו גם במה חטאו במידה ומתוארים חטאים כאלו. לכן, החפץ ללמוד תנ"ך לאשורו ורוצה ללמדו ברצינות הראויה – יוכל לעשות זאת רק על ידי עיון בדברי חז"ל המופיעים הגמרא ובמדרשים, ובפירושי הראשונים והאחרונים.
מעתה נבין היטב כי לא ניתן כלל לגשת אל סיפור כה מורכב ועמוק כסיפור שלפנינו בצורה "פשטנית" אשר עלולה חלילה לסלף את הסיפור כולו. היטיבו לנסח זאת חז"ל באומרם "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". כוונת הדברים אינה, כמובן, שדוד לא חטא בשום דבר, שהרי דוד עצמו מודה שחטא, באומרו "חטאתי לד'"; אלא ש"כל האומר שדוד חטא" – בחטא אשת איש החמור – אינו אלא טועה. שהרי לא יתכן כלל הדבר! צדיק כה עליון כדוד, אדם שכל כולו קודש לד', חסידא ופרישא, אדם זה שאפילו בדמיוננו קשה לנו לציירו – בודאי לא עבר על קוצו של יוד מההלכה הברורה והפשוטה. ולכן ברור שכאשר דוד אומר בעצמו שחטא – הרי מדובר בחטא לפי מדרגתו, לפי מדרגתו העליונה והעצומה, מדרגה שאינה נדרשת כלל מאדם רגיל. אדם מן השורה נדרש לקיים את כל פרטי השולחן ערוך, ודי לו בכך (והלואי ויעשה זאת...). אך אדם כה עליון כדוד נדרש להרבה יותר מזה. מאדם כדוד המלך, שעיני כל ישראל נשואות אליו, שמהווה דוגמא וסמל לכל הדורות כולם - הציפייה איננה רק שיעשה כל המצווה כולם ופרטי דקדוקיהן; זה דבר פשוט ואכן כך נהג דוד. אך הדרישה מדוד היא הרבה למעלה מזה.. הציפייה של ד' מדוד היא שיאיר את כל ישראל בחסידותו ופרישותו, בסבלנות העליונה אשר צופה למרחוק ואיננה מזרזת תהליכים מעבר למה שניתן.
ואכן מסבירים חז"ל (שבת סג.) "ראויה היה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה". דוד המלך ידע היטב ברוח קודשו שבת שבע היא היא הראויה לו עוד מששת ימי הבריאה. היא בת-זוגו, היא ההשלמה שלו. אדם רגיל בוחר את בת זוגו לפי קריטריונים שכליים כאלו ואחרים... אך דוד יודע זאת על פי מדרגתו העליונה. הוא יודע כי איתה הוא יתחתן בסופו של דבר וממנה יצא זרע המלוכה.
למרות ידיעתו זאת, יודע דוד כי בת שבע הינה אשת אוריה החיתי, ומעולם לא עלה על דעתו ח"ו לעבור בחטא החמור של אשת איש. אלא שכפי שמסרו לנו חז"ל, "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". משמעות הדבר שבת-שבע היתה מגורשת בעת שדוד בא עליה. (בין לפירוש רש"י שהיה זה גט על תנאי, בין לשיטת רבנו תם שהיה זה גט החל באופן מיידי). מובן שדוד בדק שהיא טהורה, כפי שנאמר "והיא מתקדשת מטמאתה", - שוב, דבר המעיד כי לא פרץ תאוותנו חלילה היה כאן אלא בדיקה מחושבת ומדוקדקת כפי דרישות ההלכה. לכן ברור שהיתה מותרת לו, ולא עוד אלא שכדברי חז"ל - היתה ראויה לו. עד כדי כך שאנו רואים שהותר לו לקיימה (והרי ידוע שאשת איש שנבעלה לאחר - אסורה לבעל ולבועל! והיאך הותר לו לקיימה? ולא עוד אלא יצא ממנה שלמה מלך ישראל! והמשיח יצא ממנה!)
אלא ודאי שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ודוד עשה בדיוק מושלם על פי כל כללי ההלכה. אלא ש"אכלה פגה". פגה הינה פרי בוסר, שנקטף קודם זמנו. כך דוד היה צריך לחכות עד שאוריה ימות בדרך טבעית או במלחמה, ואז ישא את בת שבע בהיתר גמור. ראויה היא לו! אלא שאכלה פגה,. הסבלנות הזאת היתה מצופה מדוד. אף שההלכה לצידו – היה זה הרע "בעיני ד'", כפי שמפורש בפסוקים. לכן דוד בוידויו אומר "חטאתי לד'" - לא לאוריה, אלא לד'.
אכן, גם שליחתו של אוריה – בפקודת דוד – אל מול פני המלחמה, גם כן היתה מגיעה לאוריה, שהרי אוריה היה מורד במלכות, - כאשר סירב לדוד לרדת אל ביתו, וכן שכינה את יואב מפקדו בכינוי "ואדוני יואב", כאילו שהוא המחליט במדינה. מורד במלכות מקעקע את כל יסודה ושליטתה של המלכות ודבר זה עלול להוות פתח להפיכה במדינה כולה. על כן אחת דינו להמית. ובודאי שגם אין צורך בסנהדרין לשם כך, ודוד עשה כדין! ובודאי לא על כך נענש. חטאו של דוד היה בזה שלא התנהג כמידתו המצופה ממנו – "ואותו הרגת בחרב בני עמון" – שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת". אילו הייתה דן אותו בסנהדרין, היה מתקדש שם שמיים. כולם היו רואים שמלכותך איננה מלכות רגילה אשר דנה מורד במלכות למיתה מטעמים מדיניים ברורים ופשוטים; כולם היו רואים כי מלכות ישראל הינה דבר מיוחד במינו, שמשפט המלוכה נשאב בה ממשפט התורה. וכאן הוחמצה ההזדמנות, ומלכות דוד נראתה כמלכות רגילה ולא הועמדה על מצבה הרם והנישא הראוי לה. זהו חטא דוד – חטא לפי מדרגתו הרמה.
הקדמה שלישית – תשובתו של דוד
דוד איננו מנסה לתרץ תירוצים או להתחמק; הוא אינו מאשים אחרים וגם אינו מחפש להצטדק בכל הצידוקים שאכן היו לו מהבחינה ההלכתית הטהורה; דוד המלך מבין כי אכן היו לו כל ההיתרים ההלכתיים וכי ה"שולחן ערוך" לצידו – אך דוד המלך יודע כי לפי רום ערכו ולפי גדולות הנשמה השוכנת בקרבו, מצוה ממנו להרבה יותר מזה. דוד אינו יכול ולא יוכל לעולם להסתפק בדקדוקי ההלכה – מה שאדם רגיל הלוואי ויגיע לכך ביום אחד מימי חייו; דוד מבין כי לפי מדרגתו לא עשה את אשר יכל. ולכן הוא מודה ועוזב – ולכן גם ירוחם. "נאום הגבר הוקם על – זה דוד המלך, שהקים עולה של תשובה".
להלן המלצות ששמעתי מהרב שלומי בדש (ר"מ בישיבת הר ברכה ומנהל בית ספר לבנות אלון מורה):
- קודם כל המורה צריכה ללמוד היטב את הפסוקים עפ"י המפרשים ודברי חז"ל, עד שתגיע לרמה כזו שהדברים יתיישבו על ליבה היטב והיא תבין כיצד זה יכל לקרות. אפשר להעזר בדברי ר' צדוק / הרב נבנצל / הרב דוד חי הכהן ועוד.
- המורה צריכה להחליט עם מה היא רוצה שהילדים יצאו לאחר לימוד פרקי דוד המלך. כמובן שאנו רוצים שהילד יהיה מלא מדמותו הנערצת של דוד וצריך לראות כיצד להצליח לעשות זאת.
- המורה צריכה להכיר את הפרטים ההלכתיים שחז"ל הביאו ובמיוחד: הגט שקיבלו נשות הלוחמים של דוד (כפי שנאמר "ואת ערובתם תקח"), לפני צאתם למלחמה. כמו כן את העובדה שאוריה נחשב מורד במלכות בכך שלא עלה לביתו.
- במהלך כל ספר שמואל היתה חובה להדגיש את מוסריותו הענקית של דוד וללמוד היטב לדייק בפסוקים ולראות את נקיותו הגדולה וגם בפרקים אלו (י"א, י"ב) נמשיך ונראה את מוסריותו ונקיותו.
- את המוסריות הזו נדגיש בעשרות מקומות אך נדגיש כאן כמה דברים שאולי לא שמים לב אליהם:
א. כאשר שאול שואל במלחמת דוד וגלית: בן מי זה הנער? ודוד מקבל ושותק ולא מקשה קושיות למרות ששאול כבר הכיר אותו היטב מלפני כן כאשר היה מנגן לפניו.
ב. כאשר דוד נמנע מלהרוג את שאול במערה ורק כורת את כנף המעיל (שזה בפני עצמו דרגה גבוהה מאוד לא להרוג את מי שרודף אחריך ולכבדו) כתוב לאחר מכן "ויך לב דוד אותו" - על זה שכרת את המעיל של משיח ה'. איזה לב טהור יש לדוד שהוא יכול לסמוך על הלב שלו. כאשר הלב של דוד מרגיש משהו - זה לב נקי שכל רגשותיו - קודש.
ג. בשמואל ב' פרק ז' כאשר דוד מבקש לבנות בית המקדש עונה לו נתן: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה: כִּי ה', עִמָּךְ. הלב של דוד הוא לב טהור. לב שמלא ברוח הקודש. וכך מעיד עליו נתן הנביא. על דוד ניתן לומר "והריחו ביראת ה'".
ד. הלב הזה הוא זה שכעת מרגיש ברוח הקודש שלו שמבת שבע עתיד לצאת בן שיבנה את המקדש. כאשר דוד רואה את בת שבע ליבו הטהור אומר לו שהוא צריך לשאת אותה לאשה וכדברי חז"ל ראוייה היתה בת שבע לדוד... אלא שאכלה פגה". מבחינה הלכתית נטו העניין גם מסודר (כפי שהזכרנו לעיל) ובכל אופן הפעם המעשה לא היה כשר ומוסרי ונעשה כאן עוול שעל כך הנביא יעיר לו במשל כבשת הרש . ליבו הטהור של דוד מיד מבין את חומרת המעשה. כאשר דוד המנהיג נפל במשהו במוסריות יש כאן נפילה כללית של כל העם ועל כן תהיה כפרה שכל העם צריך לחזור למצב המתוקן של המוסריות הגבוהה והמיוחדת של דוד.
ה. דוד יודע שבת שבע ראוייה לו ועל כן גם לאחר מעשה כשנולד הבן הראשון - הוא מתפלל עליו שלא ימות. זה בן שאמור להמשיך אותו. בסופו של דבר בנו השני מבת שבע הוא אשר המשיכו (שלמה), אך חשוב להדגיש שמישהו אחר היה מתפלל שהילד ימות כדי שלא ייזכר קלונו ודוד מתפלל שהילד יחיה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
