שמואל ב פרק א

חלוקת הפרק

1. הבשורה על מפלת ישראל ומות שאול ויהונתן בנו – א – י
2. תגובת דוד – יא – טז
3. קינת דוד על שאול ויהונתן – יז – כז

1. הבשורה על מפלת ישראל ומות שאול ויהונתן בנו (א – י)

  א וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל, וְדָוִד שָׁב, מֵהַכּוֹת אֶת-הָעֲמָלֵק; וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג, יָמִים שְׁנָיִם. 

     אחר ניצחון דוד על גלית, בעוד דוד וארבע מאות איש עמו ניצחו את כל מחנה עמלק, מת שאול בקרב עם

     פלשתים על ידי נער עמלקי, ומכאן כי עם שקיעת שמשו (קרנו) של שאול עד מותו, החל עולה וזורח שמשו

     (קרנו) של דוד בכל אשר יפנה.

  ב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן-הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל, וּבְגָדָיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ;  וַיְהִי

  בְּבֹאוֹ אֶל-דָּוִד, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. ג וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד, אֵי מִזֶּה תָּבוֹא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי.

  ד וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה-הָיָה הַדָּבָר, הַגֶּד-נָא לִי; וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר-נָס הָעָם מִן-הַמִּלְחָמָה, וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם

  וַיָּמֻתוּ, וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, מֵתוּ. ה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ:  אֵיךְ יָדַעְתָּ, כִּי-מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן

  בְּנוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל, נִשְׁעָן עַל-חֲנִיתוֹ; וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי

  הַפָּרָשִׁים, הִדְבִּקֻהוּ. ז וַיִּפֶן אַחֲרָיו, וַיִּרְאֵנִי; וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר הִנֵּנִי.  ח וַיֹּאמֶר לִי, מִי אָתָּה; ויאמר (וָאֹמַר)

   אֵלָיו, עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד-נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי--כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ: כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי, בִּי. י וָאֶעֱמֹד

   עָלָיו, וַאֲמֹתְתֵהוּ--כִּי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ; וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ, וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל-זְרֹעוֹ,

    וָאֲבִיאֵם אֶל-אֲדֹנִי, הֵנָּה. 

    משדה המערכה בין פלשתים לישראל, מגיע פליט עמלקי אל דוד ופיו הבשורות כדלקמן:

    א. עם ישראל נחלו מפלה במלחמה עם פלשתים.

    ב. שאול ויהונתן בנו מתו, ועל שאלת דוד "איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו"? (ה), השיב הפליט

        שבמקרה נזדמן להר הגלבוע, ושם לדבריו ביקש ממנו שאול (מהעמלקי) להרגו, מפני שאחזו השבץ

        (רטט) מרוב ייסורים מפציעתו על ידי פרשי פלשתים, כדי לא ליפול חי בידיהם, נפל על חרבו בניסיון

        להתאבד, אך משלא הצליח ולא מת מחרבו, ביקש בעוד נפשו בו מהנער העמלקי לקרב את מיתתו, כדי

        שלא יצטער מחמת המכה או מתוך הכרה כי ישיגוהו ממילא האויבים ויהרגוהו, יש לציין כי שאול בנפלו

        על חרבו היה כבר מת (התאבד), אך העמלקי שרצה למצוא חן בעיני דוד אמר כי הוא אשר המית את

        המלך אויבו, ובערמה התחפש במתאבל (אברבנאל) "והוא היה כמבשר בעיניו", ולחיזוק דבריו הביא

        הנער העמלקי את נזר (כתר) המלוכה ואת האצעדה (הצמיד) של שאול, בחושבו שדבריו אלה ישמחו את

        דוד בהכירו את שאול שהיה שונא ורודף את דוד.                                                                                                     

2. תגובת דוד (יא – טז)

  יא וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ. יב וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ, עַד הָעָרֶב:  עַל-שָׁאוּל

  וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל-עַם יְהוָה וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב. יג וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, אֵי

  מִזֶּה, אָתָּה; וַיֹּאמֶר, בֶּן-אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. יד וַיֹּאמֶר אֵלָיו, דָּוִד:  אֵיךְ, לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת

  מְשִׁיחַ יְהוָה. טו וַיִּקְרָא דָוִד, לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר, גַּשׁ פְּגַע-בּוֹ; וַיַּכֵּהוּ, וַיָּמֹת. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דמיך   

  (דָּמְךָ) עַל-רֹאשֶׁךָ:  כִּי פִיךָ, עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי, אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה. 

   עם השמע תוצאות תבוסת ישראל במערכה עם פלשתים ומות שאול ויהונתן, הגיב דוד:

   א. צום ומספד – "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם" (יא)

   ב. מצווה את נערו להרוג את העמלקי, על שהרג את "משיח ה'" – שאול, "ויקרא דוד... ויאמר גש פגע

       בו ויכהו וימות" (טו)

   ג. נשא קינה (שיר צער) על שאול, יונתן ועל עם ה' שנפלו בחרב "ויקונן דוד על שאול ויונתן בנו" (יז)

3. קינת דוד על שאול ויהונתן (יז – כז)

  יז וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה,

  עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר. 

  טרם החל לקונן, רצה להטמיע אומץ בלב אנשיו ועודד אותם לבל יתייאשו, והוסיף כי הגיע העת ללמד את בני

  יהודה להשתמש בקשת, כדי להתגבר על פלשתים, ועניין זה מצויין "בספר הישר" התורה, כמובא "יהודה

  אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך..." (בראשית מט), (מצודת דוד)  

  יט הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל:  אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים. הצבי ישראל – ארץ ישראל, וכי ראוי שיהיה

  חלל על במותיך – הרי הגלבוע? כ אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן:  פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת

  פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת:  כִּי שָׁם נִגְעַל,

  מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. כב מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר;

  וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים

  קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ. כד בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל

  לְבוּשְׁכֶן. כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. כו צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ

  לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים. כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

   תוכן קינת דוד על שאול ויונתן

   א. מקלל את הרי הגלבוע – מקום נפילת שאול, שלא ירד עליהם טל ומטר.

   ב. מביע צער על נפילתם של שאול ויונתן.

   ג. מעלה על נס את גבורתם ופועלם, של שאול ויונתן.

   ד. מציין את אהבתו ליונתן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי