שמואל ב פרק יח
חלוקת הפרק:
- הערכות מחנה דוד – א – ב
- בקשת דוד לצאת למלחמה וסירוב העם – ג - ד
- בקשת דוד לחוס על אבשלום בנו – ה
- המערכה בן צבא אבשלום לבין צבא דוד – ו – ח
- לכידת אבשלום – ט – יח
- הבשורה לדוד על מות אבשלום – יט – לב
1.הערכות מחנה דוד (א – ב)
א וַיִּפְקֹד דָּוִד, אֶת-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ; וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. ב וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת
הָעָם, הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד-יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב, וְהַשְּׁלִשִׁת, בְּיַד אִתַּי
הַגִּתִּי; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם, יָצֹא אֵצֵא גַּם-אֲנִי עִמָּכֶם.
דוד עורך מפקד לאנשיו וממנה עליהם מפקדים, ועולה שדוד לא מינה את יואב כמפקד יחיד על
צבאו, אלא כאחד משלושה מפקדים שמינה, והם אבישי אחיו ואת איתי הגיתי, ויתכן כי הדבר נבע
מהסתייגות של דוד מיואב, בשל חלקו בהחזרת אבשלום מגשור, דבר שגרם להשתלשלות
העניינים, עד כדי מרד אבשלום בו, והמלחמה העומדת בפתח בין אבשלום ומחנהו לבין מחנה דוד.
- בקשת דוד לצאת למלחמה וסירוב העם (ג – ד)
ג וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא, כִּי אִם-נֹס נָנוּס לֹא-יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם-יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא-יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי
עַתָּה כָמֹנוּ, עֲשָׂרָה אֲלָפִים; וְעַתָּה טוֹב, כִּי-תִהְיֶה-לָּנוּ מֵעִיר לעזיר (לַעְזוֹר). ד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ,
אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה; וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, אֶל-יַד הַשַּׁעַר, וְכָל-הָעָם יָצְאוּ, לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים.
דוד מציע לאנשיו לצאת עימהם למלחמה באבשלום, ואין ספק כי אף בקשתו באה מתוך אהבה
עיוורת לבנו המבקש את נפשו, אך העם מסרבים בטענה "... לא תצא כי אם נוס ננוס לא ישימו
אלינו לב..." (ג), דהיינו: אם ננוס לפניהם או אם ימותו חציינו במלחמה לא ישימו לב אלינו, אלא
אליך, כלומר: שלא יחשב דבר אם ינצחו אותנו עש שיהרגוך "ועתה טוב", והוא שתהיה בעיר
"ומן העיר תעזרני בעצתך ובתפלתך" (רד"ק), ואם אתה (דוד) תפול, אבד הכל.
- בקשת דוד לחוס על אבשלום בנו (ה)
ה וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-יוֹאָב וְאֶת-אֲבִישַׁי וְאֶת-אִתַּי, לֵאמֹר, לְאַט-לִי, לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וְכָל-הָעָם שָׁמְעוּ,
בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת-כָּל-הַשָּׂרִים--עַל-דְּבַר אַבְשָׁלוֹם.
משידע דוד כי לא יוכל לצאת למלחמה, ציווה את שרי צבאו "לאט לי לנער לאבשלום",
דהיינו: לנהוג בו בנחת ובחמלה ואל יהרגוהו. למרות שבמלחמה זו כוונת אבשלום היתה להכריע
את גורלו של אביו לחיים ולמוות. דוד המשיך מתוך אהבה עיוורת, אהבה של אב לבנו, לצוות
לחמול על בנו שלא יומת, וכדי שלא תהיה תקלה כלשהי ציווה דוד מלבד את שרי הצבא, גם את
כל שרי האלפים ושרי המאות, עד כדי שכולם שמעו "וכל העם שמעו".
- המערכה בן צבא אבשלום לצבא דוד (ו – ח)
ו וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה, לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל; וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה, בְּיַעַר אֶפְרָיִם. ז וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי
עַבְדֵי דָוִד; וַתְּהִי-שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה, בַּיּוֹם הַהוּא--עֶשְׂרִים אָלֶף. ח וַתְּהִי-שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות (נָפוֹצֶת),
עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם, מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא.
במערכה בין צבאו של אבשלום לבין צבא דוד, נגפו ונפלו מחיל אבשלום עשרים אלף, ובשל
המגיפה הגדולה בצבא אבשלום, התפשטה המלחמה על פני שטח גדול, "ותהי שם המלחמה
נפוצות על פני כל הארץ" (ח), ועולה שהעובדה שהמלחמה נערכה ביער, גרמה למות רבים בעם,
יותר מאלה שנהרגו בחרב המלחמה איש ביד רעהו.
"... וירב היער לאכול בעם מאשר אכלה החרב ביום ההוא" (ח) (רלב"ג) (מצודת דוד)
- על ידי החיות שהיו בו.
- על ידי היער עצמו שהיו נפוצים ונפצעים בעצי היער בבורחם.
שאלה: מדוע נחל צבא אבשלום מפלה ומתו עשרים אלף?
תשובה: העונש הזה על שמרדו בדוד שהיה מלך על פי ה', וכל שכן שהחזיקו יד בנו המורד בו. (רד"ק)
"... ותהי המלחמה ביער אפרים"(ו), המלחמה בין שני המחנות נערכה בעבר הירדן המזרחי ביער
אפרים, ויתכן כי המקום נקרא כך מפני שהיו רועים בני אפרים בהמותיהם בחורשות שבעבר הירדן,
ונחלת בני אפרים היתה בארץ כנען סמוכה לירדן, והיו בני אפרים מעבירים בהמותיהן שם ומרעים אותם
באותו יער, לפיכך נקרא על שמם "יער אפרים" (רד"ק)
- לכידת אבשלום (ט – יח)
ט וַיִּקָּרֵא, אַבְשָׁלוֹם, לִפְנֵי, עַבְדֵי דָוִד; וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה
וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו, עָבָר. י וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד, וַיַּגֵּד
לְיוֹאָב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה רָאִיתִי אֶת-אַבְשָׁלֹם, תָּלוּי, בָּאֵלָה. יא וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ, וְהִנֵּה רָאִיתָ,
וּמַדּוּעַ לֹא-הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה; וְעָלַי, לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף, וַחֲגֹרָה, אֶחָת. יב וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, אֶל-יוֹאָב, ולא
(וְלוּא) אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל-כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף, לֹא-אֶשְׁלַח יָדִי אֶל-בֶּן הַמֶּלֶךְ: כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ, אֹתְךָ וְאֶת
אֲבִישַׁי וְאֶת-אִתַּי לֵאמֹר, שִׁמְרוּ-מִי, בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם. יג אוֹ-עָשִׂיתִי בנפשו (בְנַפְשִׁי) שֶׁקֶר, וְכָל-דָּבָר לֹא
יִכָּחֵד מִן-הַמֶּלֶךְ; וְאַתָּה, תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד. יד וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לֹא-כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ; וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ,
וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי, בְּלֵב הָאֵלָה. טו וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים, נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב; וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם,
וַיְמִתֻהוּ. טז וַיִּתְקַע יוֹאָב, בַּשֹּׁפָר, וַיָּשָׁב הָעָם, מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי-חָשַׂךְ יוֹאָב, אֶת-הָעָם. יז וַיִּקְחוּ
אֶת-אַבְשָׁלוֹם, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל-הַפַּחַת הַגָּדוֹל, וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים, גָּדוֹל מְאֹד; וְכָל-יִשְׂרָאֵל-נָסוּ,
אִישׁ לְאֹהָלָו. יח וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ--כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן, בַּעֲבוּר
הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל-שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
העובדה שהמערכה היתה ביער, גרמה למות רבים כאמור לעיל, אך גם באבשלום עצמו פגע היער בשעה
שהפרד שהיה רוכב עליו עבר תחת שובך האלה הגדולה (ענף של עץ האלה), ושערות אבשלום נתפסו
בעץ, והפרד המשיך הלאה ואבשלום נשאר תלוי בשערותיו על העץ. חכמים הוסיפו "לפי שנתגאה בשערו
נתלה בשערו" (רד"ק). איש שראה זאת סיפר ליואב, ויואב שאל אותו "ומדוע לא הכיתו שם ארצה,
ועלי לתת לך עשרה כסף וחגורה אחת"? (יא), דהיינו: לו הרגת אותו היית זוכה ל"עשרה כסף"
ו"לחגורה אחת" לתלות עליה את החרב, וזה לאות כבוד והצטיינות, אך האיש ענה לו שלא עשה כן,
שהרי דוד ביקש לא להרוג את אבשלום ואף בפרס גדול פי מאה, לא היה עובר על מצוות המלך
"... כי באזנינו ציווה המלך אותך ואת אבישי ואת איתי שמרו מי בנער באבשלום" (יב),
ואף שהיה הדבר נודע לדוד "ואתה (יואב) לא היית מגן עלי וכל דבר לא יכחד מן המלך ואתה תתייצב
מנגד" (יג), ואחר יואב מכה את אבשלום בליבו בעזרת שלשה שבטים (חניתות) ובעודו מתפרפר בין
החיים והמוות, הקיפו אותו עשרה נערים ותקפו אותו והמיתוהו. עם מותו של אבשלום תקע יואב בשופר
להפסקת הקרב, ובכך מנע שפיכות דמים נוספת משני המחנות, שעם נפילת אבשלום הוכרעה למעשה
המערכה, ןאחר השליכו את גופתו לבור גדול ביער אפרים, והציבו עליו גל אבנים, וכל ישראל בורחים
לפי שהיו נכלמים מן המרד שעשו (רד"ק). "ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך
כי אמר אין לי בן..." (יח) מסופר שאבשלום העמיד מצבה "יד אבשלום" עוד בחייו
- "כי אמר אין לי בן" אע"פ שכבר היו לו שלשה בנים. יתכן שמתו זה אחר זה, ואז בנה זאת
המצבת וקרא שמה "יד אבשלום" (רלב"ג)
- יש האומרים שהיה לו בן, אלא שלא היה הגון למלכות (רבותינו מובא ברד"ק)
- הבשורה לדוד על מות אבשלום (יט – לב)
יט וַאֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק, אָמַר, אָרוּצָה נָּא, וַאֲבַשְּׂרָה אֶת-הַמֶּלֶךְ: כִּי-שְׁפָטוֹ יְהוָה, מִיַּד אֹיְבָיו.
כ וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב, לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וּבִשַּׂרְתָּ, בְּיוֹם אַחֵר; וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר,
כִּי-עַל- (כֵּן) בֶּן-הַמֶּלֶךְ מֵת. כא וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה; וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי
לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ. כב וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק, וַיֹּאמֶר אֶל-יוֹאָב, וִיהִי מָה, אָרֻצָה-נָּא גַם-אָנִי
אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָמָּה-זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, וּלְכָה, אֵין-בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת. כג וִיהִי-מָה אָרוּץ,
וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ; וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַכּוּשִׁי. כד וְדָוִד יוֹשֵׁב, בֵּין-שְׁנֵי
הַשְּׁעָרִים; וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל-גַּג הַשַּׁעַר, אֶל-הַחוֹמָה, וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ.
כה וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה, וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אִם-לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ, וְקָרֵב. כו וַיַּרְא
הַצֹּפֶה, אִישׁ-אַחֵר רָץ, וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל-הַשֹּׁעֵר, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גַּם
זֶה מְבַשֵּׂר. כז וַיֹּאמֶר, הַצֹּפֶה, אֲנִי רֹאֶה אֶת-מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן, כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק; וַיֹּאמֶר
הַמֶּלֶךְ אִישׁ-טוֹב זֶה, וְאֶל-בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא. כח וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ, וַיֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם,
וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו, אָרְצָה; וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר סִגַּר אֶת-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-נָשְׂאוּ
אֶת-יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. כט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן
הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת-עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב, וְאֶת-עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי, מָה. ל וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, סֹב הִתְיַצֵּב
כֹּה; וַיִּסֹּב, וַיַּעֲמֹד. לא וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי, בָּא; וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--כִּי-שְׁפָטְךָ יְהוָה
הַיּוֹם, מִיַּד כָּל-הַקָּמִים עָלֶיךָ. לב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-הַכּוּשִׁי, הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר
הַכּוּשִׁי, יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְכֹל אֲשֶׁר-קָמוּ עָלֶיךָ, לְרָעָה.
משמת אבשלום, באה השעה לבשר לדוד את הבשורה על מות בנו. יואב יודע שהידיעה על מות
אבשלום לא תשמח את דוד, התעורר בלב אחרים הרצון לבשר לדוד על מות אבשלום, בחושבם
שזו בשורה טובה, שתשמח את דוד על חלוף הסכנה ומות אויבו אבשלום.
הראשון שביקש לבשר לדוד היה אחימעץ בן צדוק "ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה נא ואבשרה
את המלך..." (יט), אך יואב סרב בטענה שזו לא בשורה טובה "... לא איש בשורה אתה... כי על
כן בן המלך מת" (כ), במשמעות כי אין ראוי לאיש טוב לבשר בשורה רעה, ואתה (אחימעץ) תבשר
כאשר תהיה בשורה טובה "ובשרת ביום אחר".
במקום אחימעץ שנדחה, שלח יואב במקומו את הכושי. כושי- מבני כוש ונתגייר או אפשר שהיה
מישראל והוא שחור ככושי, לפיכך קוראים אותו כושי (רד"ק), והכושי נתרצה ורץ "... וישתחו
כושי ליואב וירץ" (כא), אך אחימעץ בן צדוק מתעקש שהוא אשר ילך למלך לבשר לו את מה
שקרה, ויואב מסרב בטענה שאין לו כבר מה לבשר, שהרי כבר הכושי הלך, אך אחימעץ עומד
בעקשנות ללכת, ויואב מסכים "ויאמר לו רוץ וירץ אחימעץ ויעבור את הכושי" (כג), ועולה
שאחימעץ השיג את הכושי ואף עבר אותו על אף שהכושי יצא לפניו.
"ודוד שיושב בין שני השערים..."(כד) – לעיר שבה שהה דוד היו שתי חומות, ודוד יושב בין
שתי החומות בצפיה דרוכה לידיעות משדה הקרב ולגורל בנו. הצופה שעמד על גג החומה מודיע
לדוד שהוא רואה רץ בודד, ולאחר מכן מדווח לשוער (שומר השער) על רץ בודד נוסף, ודוד
מכיר ששניהם מבשרים, והוסיף הצופה ואמר שמדרך מרוצתו של הראשון מכיר הוא שזה אחימעץ,
ומכאן ניתן להסיק כי המבשר איש טוב, ויש לצפות לבשורה טובה. מבין הרצים, אחימעץ והכושי,
בראשונה מגיע אחימעץ לדוד ומדווח לו שה' הסגיר את אויביו בידם "ברוך ה' אלוקיך אשר סגר
את האנשים אשר נשאו את ידם באדוני המלך" (כח), אך לשאלת דוד מה עלה בגורל אבשלום,
ענה אחימעץ שאינו יודע "... ולא ידעתי מה" (כט), וזה מחשש לתגובת דוד. כשהגיע הכושי אל
המלך ובישר לו "יתבשר אדוני המלך כי שפטך ה' היום מיד כל הקמים עליך" (לא), אך דוד
המשיך לשאול את הכושי "השלום לנער אבשלום"? (לב), והכושי שאינו יודע לליבו של דוד השיב
"יהיו כנער אייבי אדוני המלך וכל אשר קמו עליך לרעה" (לב), שמהם התברר לדוד באופן חד
משמעי, כי אבשלום נהרג.
שאלות ותשובות על פרק יח
- א. מהן הפעולות הצבאיות שבצע דוד לקראת המלחמה באנשי אבשלום?
ב. מה עוד רצה דוד לעשות, וכיצד נמנע דבר זה ממנו?
ת. א. דוד פקד את אנשיו ושם עליהם שרי אלפים ושרי מאות, כדי שיהיה צבאו מאורגן כראוי. את הלוחמים חילק
לשלוש קבוצות: אחת בפיקוד יואב, השניה בפיקוד אבישי, והשלישית בפיקוד איתי הגתי.
ב. דוד רצה לצאת עם אנשיו למלחמה, אך אנשיו אמרו לו כי לא טוב הדבר שיצא עמם. הסיבה: מנוסה או מוות
של רבים מהם, לא ישפיעו על המשך הלחימה, אך אם יקרא לו דבר מה תוכרע המלחמה כולה למפלה. כמו
כן דווקא בהישארו בעיר, יוכל לעזור יותר (ע"י הכוונה, עצה, תפילה וכו').
- א. מהו הציווי האחד המסוים שנתן דוד לאנשיו בטרם צאתם למלחמה?
ב. כיצד נתקיים או לא נתקיים ציווי זה של דוד?
ת. א. דוד ציווה את אנשיו להיזהר עם אבשלום.
ב. ברכבו על פרדו נקרה אבשלום לפני עבדי דוד. בזמן שעבר הפרד תחת האלה נתקע ראשו של אבשלום באלה
והשאיר את אבשלום תלוי בין שמים וארץ. אחד מאנשי דוד ראה את הדבר וסיפר על כך ליואב. יואב אמר
שהיה עליו להמיתו, ואף היה מקבל פרס על כך, אך האיש השיב כי לא היה עושה זאת תמורת כל הון שבעולם ,
שכן דוד ציווה להיזהר על אבשלום. בשמעו זאת הרג יואב את אבשלום בעצמו, ואנשיו סיימו את המתתו.
- א. היכן נערכה המלחמה בשלב ראשון והיכן בשלב שני, ומה היתה התוצאה?
ב. כיצד נהגו חיילי המלחמה לאחר מות אבשלום, ובאיזה אירוע קודם שמענו על מנוסת הנוכחים איש על פרדו?
ת. א. בשלב ראשון נערכה המלחמה ביער אפרים. בשלב שני לאחר שהוכו אנשי אבשלום, התפזרו הלוחמים על פני
שטח רחב, והמלחמה נפוצה "על פני כל הארץ". (לפי דעת מקרא מדובר ביער באזור עבר הירדן המזרחי,
על שם פליטי אפרים שישבו בו מימי השופטים, ובמילים "כל הארץ", הכוונה לכל ארץ הגלעד). תוצאות
המלחמה היתה מכה רבה באנשי אבשלום, ומות אבשלום.
ב. כל ישראל נסו איש לאוהליו. לאחר שהרג את אבשלום את אמנון, מסופר כי כל בני המלך נסו איש על פרדו.
- א. מהו המעשה הטוב שעשה יואב בפרק זה?
ב. מי הקים "גל אבנים גדול מאוד", ומי הקים את "יד אבשלום" ומדוע הוקם כל אחד מהם?
ת. א. מיד לאחר הרג אבשלום, הפסיק יואב את הלחימה כדי לחסוך בשפיכות דמים מיותרת. (טז)
ב. ישראל הקימו גל אבנים גדול מאוד על המקום בו השליכו את אבשלום, כדי לכבד את המת בהקמת ציון על
קברו את יד אבשלום הקים אבשלום בעצמו, בזמן כלשהו לפני כן כדי להזכיר את שמו, כי לא היה לו בן
שיזכיר את שמו. הערה: בפרק יד פסוק כז נאמר שנולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת. הישובים השונים
שניתנו לסתירה זו הם: שלא יהיה לובן שימשיך אותו במלכות, שמתו בניו לפני מרד אבשלום, או שרצה
להבטיח שייזכר שמו באופן זה גם אם ימותו בניו אחריו.
- א. מדוע ניסה יואב למנוע מאחימעץ לרוץ אל דוד?
ב. מה היה הדמיון, ומה היה ההבדל בין דרכי אחימעץ והכושי במסירת בשורתם?
ת. א. יואב אמר לאחימעץ, כי לא כדאי לו שימלא את התפקיד של איש בשורה, כי בשורת התשועה מאויבי דוד אינה
שלמה בגלל מות אבשלום.
ב. שניהם נקטו בלשון חיובית בתחילה, נמנעו מלהזכיר את מות אבשלום וציינו את הניצחון על אויבי המלך.
ההבדל: מששאל המלך מפורשות על אבשלום, טען אחימעץ כי אינו יודע דבר בקשר לכך. לעומת זאת ידע
הכושי כי הוא חייב לספר הדבר לדוד, שכן זו היתה שליחותו מאת יואב, אך הוא לא העז לומר זאת במילים
מפורשות, אלא בעקיפין "יהיו כנער אויבי אדוני המלך...".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
