שמואל ב פרק כ
חלוקת הפרק:
- מרד שבע בן בכרי – א – ב
- גורל פילגשי דוד – ג
- כישלונו של עמשא – ד – ח
- מות עמשא – ט – יג
- האשה החכמה מאבל בית מעכה ומות שבע בן בכרי – יד – כב
- שרי דוד – כג - כו
1.מרד שבע בן בכרי (א – ב)
א וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי--אִישׁ יְמִינִי; וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיֹּאמֶר אֵין-לָנוּ חֵלֶק
בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי--אִישׁ לְאֹהָלָיו, יִשְׂרָאֵל. ב וַיַּעַל כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאַחֲרֵי דָוִד, אַחֲרֵי,
שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי; וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם, מִן-הַיַּרְדֵּן וְעַד-יְרוּשָׁלִָם.
עולה כי מרידתו של שבע בן בכרי נבעה, כי דוד נטה ליהודה – אנשי שבטו למרות טענות ישראל, כי
עשר ידות להם במלך דוד "ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר עשר ידות לי במלך... ויקש דבר
איש יהודה מדבר איש ישראל" (יט, מד), ועוד שאינו גם מלך בן מלך, ולכן חשב כי אין בני ישראל
מחויבים להחזיר לו את המלכות, אלא איש לאוהליו ישראל (מלבים)
2.גורל פילגשי דוד (ג)
ג וַיָּבֹא דָוִד אֶל-בֵּיתוֹ, יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר-נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם
בֵּית-מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם, וַאֲלֵיהֶם לֹא-בָא; וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד-יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת.
את עשר פילגשיו שאבשלום בא אליהן בעצת אחיתופל הראשונה (טז, כ –כג), לקח דוד והניחן בבית
והפקיד עליהן שומרים וכלכלן, ולא ידען עוד. מכאן שאין נושאין לא אלמנתו של מלך, ולא גרושתו
של מלך.
3.כישלונו של עמשא (ד – ח)
ד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-עֲמָשָׂא, הַזְעֶק-לִי אֶת-אִישׁ-יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד. ה וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא,
לְהַזְעִיק אֶת-יְהוּדָה; וייחר (וַיּוֹחֶר), מִן-הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ. {ס} ו וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אֲבִישַׁי, עַתָּה יֵרַע לָנוּ
שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי, מִן-אַבְשָׁלוֹם; אַתָּה קַח אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, וּרְדֹף אַחֲרָיו--פֶּן-מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת, וְהִצִּיל
עֵינֵנוּ. ז וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּבֹּרִים; וַיֵּצְאוּ, מִירוּשָׁלִַם, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע
בֶּן-בִּכְרִי. ח הֵם, עִם-הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן, וַעֲמָשָׂא, בָּא לִפְנֵיהֶם; וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ, וְעָלָו
חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל-מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ, וְהוּא יָצָא, וַתִּפֹּל.
דוד רצה לרדוף אחרי שבע בן בכרי שמרד בו, ביקש מעמשא שר צבאו שמינהו במקום יואב, לאסוף
יוצאי צבא מיהודה תוך שלושה ימים, ולהתייצב לפניו, אך משום מה לא עמד עמשא במשימה שהוטלה
עליו, ולא הצליח לגייס את הלוחמים בפרק זמן זה. משום כך פנה דוד לאבישי ששימש כנראה סגן שר
הצבא, לצאת עם הכוחות המזומנים ולתפוס את שבע בן בכרי שמרד, קודם שיספיק להתבצר באחת
מהערים הבצורות.
4.מות עמשא (ט – יג)
ט וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא, הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי; וַתֹּחֶז יַד-יְמִין יוֹאָב, בִּזְקַן עֲמָשָׂא--לִנְשָׁק-לוֹ. י וַעֲמָשָׂא
לֹא-נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד-יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל-הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא-שָׁנָה לוֹ--וַיָּמֹת; וְיוֹאָב,
וַאֲבִישַׁי אָחִיו, רָדַף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי. יא וְאִישׁ עָמַד עָלָיו, מִנַּעֲרֵי יוֹאָב; וַיֹּאמֶר, מִי אֲשֶׁר חָפֵץ
בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר-לְדָוִד--אַחֲרֵי יוֹאָב. יב וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם, בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה; וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי-עָמַד כָּל
הָעָם, וַיַּסֵּב אֶת-עֲמָשָׂא מִן-הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד, כַּאֲשֶׁר רָאָה, כָּל-הַבָּא עָלָיו וְעָמָד.
יג כַּאֲשֶׁר הֹגָה, מִן-הַמְסִלָּה--עָבַר כָּל-אִישׁ, אַחֲרֵי יוֹאָב, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי.
יואב שיצא אף בלוויית הגיבורים שהיו סרים למרותו, פגש את עמשא בדרך ובעורמה הצליח להרוג את
עמשא בשעה שהניח את חרבו על מותניו, וכוונתו היתה שתיפול בקלות באופן שלא ירגיש בה עמשא,
ובשעה שהוא הרים אותה שואל בשלום עמשא, מושך לעמשא בזקן כביכול לנשק לו ומשום כך לא נזהר
עמשא מן החרב, ועלה בידי יואב להפתיע אותו ולהרגו.
סכום הדו שיח בין האשה החכמה ליואב
יח וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ.
שאלתה ליואב היתה, האם תמו כאן דברי התורה שאין יודעים אותם? שלדבריה ידוע וברור כשבאים
להילחם על עיר פותחין לדבר עם אנשי העיר דברי שלום, ואם היו שואלים חיל יואב בשלום העיר
(אבל בית מעכא), היו מיד בני העיר משלימים עימכם. עוד הוסיפה: אנוכי שלומי אמוני ישראל",
דהיינו: אנו בני העיר זו שלמים ונאמנים למלך וישראל, ומכאן שרק שבע בן בכרי הוא שמרד ולא הם.
תשובת יואב "חלילה לי אם אבלע ואם אשחית"
משמעות: כי ישנו בניהם אדם בשם שבע בן בכרי אשר חטא כלפי המקום וכלפי המלך, ומכאן שלא בא
להילחם בבני העיר, כי אם לתפוס את שבע בן בכרי לבדו, ואם יתנו אותו לבדו ידע כי כנים דבריהם,
שהם אכן משלומי אמוני ישראל, ובחוכמתה פעלה להציל את כל יושבי העיר "ותבא האשה... החכמה
ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישלכו אל יואב ויתקע בשופר ויפוצו מעל העיר איש לאוהליו".
יש להוסיף כי יואב הרג את עמשא מפני שראה את דוד שונא אותו על הריגת אבשלום, ושהיה רצונו
לעשות את עמשא שר הצבא, ומתוך כעסו וקנאתו הרגו (אברבנאל), ומכל מקום לא קילל דוד את יואב
ולא נשא קינה על עמשא כאשר קונן בה על המציאות הקשה שהיה דוד שרוי.
מרד שבע בן בכרי, והיה ירא וחרד שמא ימרדו בו ישראל בנוסף לפחדו מיואב.
5.האשה החכמה מאבל בית מעכה ומות שבע בן בכרי (יד – כב)
יד וַיַּעֲבֹר בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה--וְכָל-הַבֵּרִים; ויקלהו (וַיִּקָּהֲלוּ), וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו.
טו וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו, בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה, וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל-הָעִיר, וַתַּעֲמֹד בַּחֵל; וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת
יוֹאָב, מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה. טז וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב,
קְרַב עַד-הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. יז וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי; וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע
דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. יח וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל
וְכֵן הֵתַמּוּ. יט אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל--לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת
יְהוָה. כ וַיַּעַן יוֹאָב, וַיֹּאמַר: חָלִילָה חָלִילָה לִי, אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית. כא לֹא-כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר
אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד--תְּנוּ-אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה
אֶל-יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה. כב וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-כָּל-הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת
רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל-יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל-הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו; וְיוֹאָב שָׁב
יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַמֶּלֶךְ.
אשה חכמה מאבל בית מעכה, כשראתה שמחנה יואב הטיל מצור על אבל בית מעכה העיר שבה הסתתר
שבע בן בכרי שמרד, חששה מתוצאות המתקפה של יואב על העיר בניסיונו לתפוס את שבע בן בכרי,
ונזפה ביואב על שבא "להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה'"? (יט), ובחכמתה משכנעת
את יואב שלא להילחם בתושבי עירה, ולהסתפק בהריגת שבע בן בכרי.
שאלה: האם היה במעשה האשה החכמה פסול?
תשובה: רמב"ם, הלכות יסודי התורה – "וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגו
ואם לאו נהרוג כולכם – יהרגו כולם ולא ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו ואמרו להם תנו לנו
פלוני או נהרוג את כולכם – אם היה מחוייב מיתה (מרד) כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואם אינו מחויב
מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"
מכאן המסקנה, שמעשיה ל האשה החכמה לא עומדים בסתירה להלכה, שהרי שבע בן בכרי היה מורד
במלכות בית דוד, ומחוייב מיתה.
6.שרי דוד (כג – כו)
כג וְיוֹאָב, אֶל כָּל-הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל; וּבְנָיָה, בֶּן-יְהוֹיָדָע, עַל-הכרי (הַכְּרֵתִי), וְעַל-הַפְּלֵתִי. כד וַאֲדֹרָם, עַל
הַמַּס; וִיהוֹשָׁפָט בֶּן-אֲחִילוּד, הַמַּזְכִּיר. כה ושיא (וּשְׁוָא), סֹפֵר; וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר, כֹּהֲנִים. כו וְגַם, עִירָא
הַיָּאִרִי, הָיָה כֹהֵן, לְדָוִד.
צוין מנויים מחדש של בעלי התפקידים לדוד, נבע מהעובדה שדוד שב מחדש למלוך וכאילו נמלך מחדש,
ובין המנויים החדשים היה אדורם, שהיה מנוי על גביית המס, שכן עד עתה לא גבה מהם דוד מס, אך
משמרדו בו והחזיקו ביד אבשלום הטיל עליהם מס.
שאלות ותשובות על פרק כ
- א. מה גרם לכך שאנשי ישראל השתכנעו בקלות ללכת בעקבות שבע בן בכרי ולהסיר תמיכתם בדוד לאחר שאך
לא מזמן השיבו תמיכתם אליו?
ב. ציין הדומה והשונה בין מעשה שמעי בן גרא למעשה שבע בן בכרי, וציין/צייני הזמן בו פעל כל אחד מהם.
ת. א. ישראל השתכנעו בקלות ללכת בעקבות מרד שבע בן בכרי, בגלל התחושה שעוררה בהם ה"הידחפות" של
שבט יהודה אל קרבת המלך, למרות שהם היו הראשונים לשוב ולתמוך בו לאחר מרד אבשלום. יתכן שקיבלו
תחושה שגם דוד עצמו מקרב את שבט יהודה אליו יותר מאשר אותם (תחושה שהיתה לה בסיס, שהרי דוד הוא
שפנה ליהודה בקריאה "אחי... עצמי ובשרי אתם ולמה תהיו אחרונים להשיב את המלך").
ב. שמעי בן גרא פעל בתחילת מרד אבשלום, והוא הודיע תוך כדי קללות, נאצות ויידוי אבנים על תמיכתו
באבשלום. פעולתו היתה פעולת יחיד, והוא לא ניסה לסחוף אחריו את ישראל. שבע בן בכרי פעל לאחר מרד
אבשלום, מיד לאחר שדוד קיבל את תמיכת ישראל ויהודה מחדש. הוא שב והסיר תמיכה זו וסחף אחריו את
כל ישראל, בידעו שהקרקע בשלה לכך בשל הקרבה היתרה בין שבט יהודה לדוד, על פני שאר שבטי ישראל.
- א. מדוע שלח דוד את עמשא לדכא את מרד שבע בן בכרי ולא את יואב? היעזר/היעזרי בשמ"ב יט.
ב. מה היה התפקיד שהטיל דוד על עמשא, ומדוע קרא אחר כך גם לאבישי?
ג. מדוע חשב דוד כי "עתה ירע לנו שבע בן בכרי מן אבשלום"?
ת. א. דוד שלח את עמשא, כי נתן לו תפקיד שר צבא תחת יואב, לאחר שהרג יואב את אבשלום.
ב. דוד הטיל על עמשא לגייס את אנשי יהודה לתפוס את שבע בן בכרי, ולקטוע את המרד בעודו בתחילתו. לאחר
שעמשא לא שב כעבור שלושה ימים, כמו שביקש דוד, מינה דוד את אבישי לרדוף אחרי שבע בן בכרי, לפני
שיהיה מאוחר מדי.
ג. דוד חשב ששבע יכול לגרום לרעה גדולה אף מזו שגרם אבשלום, כי בעוד חלק מהעם היססו עדיין לגבי
תמיכתם באבשלום, הרי שמרד שבע בן בכרי היה כבר מרד שני, חזק יותר ועלול לגרום להפרדה מוחלטת בין
יהודה לבין ישראל.
- א. כיצד התגלגלה הקריאה לאבישי לכדי מותו של עמשא?
ב. באיזו תחבולה הרג יואב את עמשא, ומה משותף בין מות עמשא למות אבנר?
ת. א. מכיוון שיצא אבישי בפקודת דוד, יצאו אחריו אנשי יואב. יואב לא היסס להופיע עימהם, כך שהדבר הביא
למפגש הבלתי נמנע בינו לבין עמשא, והמפגש הזה הביא למותו של עמשא.
ב. יואב העמיד פנים שהוא מתעניין בשלומו של עמשא. הוא התכופף כביכול לנשק לו, ועמשא לא חשד בדבר
ולא ניזהר. חרב יואב שנפלה לפני כן, היתה עתה בידו – כביכול עוד לא הספיק להחזיר אותה לנדנה, ולכן גם
הימצאות החרב ביד יואב לא עוררה כל חשש. גם את אבנר הרג יואב בעורמה ע"י כך שהסב אותו לפינה
צדדית, כביכול כדי לדבר איתו באופן פרטי, ושם הרגו (שמ"ב ג). (עוד: מות עמשא היה בגבעון, היכן
שהתחיל המעשה שהביא לבסוף למותו של אבנר בחברון).
- מה ניסה לעשות איש מנערי יואב, מדוע ניסה לעשות זאת ומה עשה לאחר שהצעד הראשון שנקט בו לא הצליח?
ת. איש מנערי יואב עמד מעל גופתו של עמשא וקרא לישראל להמשיך לרדוף אחרי שבע בן בכרי. הוא רצה להביא
לכך שישראל לא יתעכבו מעל גופתו של עמשא, וימשיכו במרדף., ואולי גם רצה לכבד את המת ע"י שישראל
לא יתעכבו להתבונן בו מתגולל בדמו, על אם הדרך (הדבר היה ביזיון למת). הנער לא השיג את מטרתו, כל
הרודפים אחרי שבע בן בכרי המשיכו להתעכב בראותם אותו, ולכן כיסה הנער את גופתו בבגד, והזיז אותו מן
הדרך הראשית אל השדה. פעולה שניה זו השיגה את מטרתה, וישראל המשיכו ברדיפתם אחרי שבע בן בכרי.
- א. כיצד הגיב יואב לבקשתה של האשה החכמה מאבל בית מעכה להתקרב ולשמוע דבריה, ואיזו קושיה מעלה
תגובתו זו לאור הנאמר בשמ"ב יא, יח-כא?
ב. מה היה המסר שביקשה האשה החכמה למסור לו, וכיצד הגיב יואב על מסר זה?
ת. א. יואב נענה לבקשת האשה והתקרב אל החומה לשמוע את דבריה. פעולה זו מעלה קושיה, לאור העובדה שיואב
ידע על מקרהו של אבימלך, שהתקרב לחומה ואשה הרגתהו, ובכל זאת לא ניזהר. (מדוע התקרב בכל זאת?
ע"פ חז"ל: היתה זו אשה מוכרת מאוד, [וידע שאין לו מה לחשוש ממנה. ע"פ חז"ל היתה זו סרח בת אשר, ולא
חששו לכך שאם סרח עדיין חיה, הרי שהיא כבר בת כמה מאות שנים]).
ב. המסר שביקשה האשה החכמה לומר ליואב הוא שלא יפגע בעיר שלמה, כדי להשיג איש אחד. (היית צריך לדבר
עמנו לשלום מלכתחילה, והיינו משלימים עמכם. אני מבני העיר השלמים והנאמנים לישראל, ואבל בית מעכה
היא עיר ואם בישראל, אל תשחית עיר ואם בישראל). יואב ענה בתגובה, כי אינו מבקש להמית עיר שלמה,
אלא את שבע בן בכרי לבדו.
- א. כיצד סייע האשה החכמה מאבל בית מעכה לאנשי עירה, וכיצד סייעה האשה מבחורים לדוד?
ב. לאילו מרידות בדוד מתקשרים המקומות הבאים וכיצד: אבל בית מעכה, מחנים וגלגל?
ת. א. האשה החכמה מאבל בית מעכה, סייעה לעיר בכך שמנעה הריגתם ע"י שהביאה ליואב את (ראשו של) האדם
האחד שביקש. האשה מבחורים סייעה לדוד ע"י כך שעזרה להסתיר בבאר את אחימעץ ויהונתן, שנשלחו
להביא לו מידע.
ב. אבל בית מעכה: מרד שבע בן בכרי. שם ניסה שבע להסתתר, ושם הרגוהו וסיימו את המרד.
מחניים: מרד אבשלום. דוד הגיע לשם בבורחו מפני אבשלום.
גלגל: דוד עבר בגלגל בדרכו חזרה למלכותו בירושלים בלויית כמהם, יהודה וחצי ישראל (יט, מא). שם
התעורר ויכוח בין ישראל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
