קדושת הכהנים

אחרי שלמדנו על קדושת כל עם ישראל לעומת הגויים, אנחנו עולים לקדושה המיוחדת של הכהנים: {א} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן - הציווים עד פסוק ט' הם דוקא לבני אהרון (כהן הדיוט) ואח"כ לאהרון עצמו. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא - אסור לכהן להטמא למת, כלומר: אסור לו לגעת במת, לשאת מת או להיות עם מת באותו חדר או אהל. בְּעַמָּיו - כשהמת נמצא בתוך עמו, כלומר: כשיש אנשים אחרים שיתעסקו בקבורתו. אבל 'מת מצוה' שאין מי שיקבור אותו, הכהן מצווה להטמא לו ולקבור אותו.

{ב} כִּי אִם - אלא רק מותר לכהן להטמא ל-7 הקרובים: לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו - לקרוב משפחה הקרוב לו - אשתו. לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: {ג} וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ - שעדיין לא התחתנה (ארוסה - כן נטמא לה) לָהּ יִטַּמָּא - יש כאן גם חיוב: הוא חייב להטמא לה, וגם לשאר הקרובים כדי לקבור אותם.

{ד} לֹא יִטַּמָּא בַּעַל - כהן לא יטמא לאשתו בְּעַמָּיו - אם היא בתוך העם, כלומר שיש מי שיקבור אותה לְהֵחַלּוֹ - כשהיא חיללה אותו, כלומר שהיא היתה אסורה לו (למשל: כהן שהתחתן עם גרושה והיא נפטרה - אסור לו להטמא לה. אבל אם היא 'מת מצוה' - מותר)

{ה} לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם - אסור למרוט שערות מהראש בגלל אבלות על מת וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ - אסור לגלח עם תער את פאות הזקן וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת - אסור לשרוט שריטה בעור בגלל אבלות על מת. אלה שלושה איסורים שיש לכל אדם מישראל. למה התורה כותבת אותם כאן? א. לומדים מזה עוד כל מיני הלכות (לא פרטנו) ב. כדי להרחיק את הכהנים עוד יותר מזה. ג. בגלל שהתורה מצווה עליו להטמא ולהתאבל צריך לאמר שלא יתאבל כ"כ עד שישרוט את עצמו, שזה מנהג הגויים שלא מאמינים בעולם הבא ובתחיית המתים. {ו} קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹקיהֶם - הקרבנות הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:             

{ז} אִשָּׁה זזֹנָה - שהתחתנה עם איש שאסור לה, למשל: שהיא ערוה עליו או עם ממזר. וַחֲלָלָה - אישה שנולדה מנישואי כהן עם אישה שאסורה לו, למשל: כהן שנשא גרושה ונולדה להם בת - היא חללה. לֹא יִקָּחוּ - אסור לכהן להתחתן איתן. וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ - זה גם פגם מסויים בשביל הכהן. לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקיו: {ח} וְקִדַּשְׁתּוֹ - זו מצוה על בית הדין שאם כהן נשא אשה שאסורה לו יכריחו אותו לגרשה. כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ - כל אחד מישראל צריך לנהוג כבוד בכהנים ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה: בקריאה בתורה, לברכה, וליטול חלק ראשון. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: {ט} וּבַת אִישׁ כֹּהֵן - מדובר על בת כהן שהיא אשת איש. כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת - שתחלל את עצמה בזנות. אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף - כל אשת איש שזינתה דינה בחנק. ובת כהן - דינה בשריפה (שזו מיתת בי"ד יותר חמורה) כי היא גם חיללה את אביה, את משפחת הכהונה [נזכרנו במעשה יהודה ותמר - 'הוציאוה ותישרף'. אבל היא לא היתה אשת איש אלא יבמה וזה שונה עי"ש].

דיני הכהן הגדול

{י} וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו - הוא הראש לכל הכהנים, הוא הכי צדיק וקדוש! לכתחילה גם צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובמראה. אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה – שמשחו אותו בשמן המשחה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים – ומינו אותו ללבוש את שמונת בגדי הזהב. אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע - אסור לו לגדל שערות באבלות על מת. וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם- אסור לו לקרוע בגדיו על מת. אסור לו בכלל להתאבל על קרוב שמת. {יא} וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא - אסור לו להטמא בכלל למתים לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא - אפילו לאביו ולאימו לא יטמא [מת מצוה - מותר].

{יב} וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא - א. הוא לא יוצא מהמקדש אפילו ללויית המת (למרות שאין בזה טומאה)  ב. הוא ממשיך לעבוד במקדש ועבודתו כשרה [לעומת כהן הדיוט אונן - עבודתו פסולה וצריך לצאת מהמקדש ולהטמא למת. נזכרנו בפרשת שמיני: שם היתה הוראת שעה לאלעזר ואיתמר].  וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹקָיו - אם יצא הוא מחלל. כִּי נֵזֶר - כמו כתר, עטרה שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹקָיו עָלָיו - שהרי הוא נמשח בשמן המשחה  אֲנִי ה':

{יג} וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח - הכה"ג יתחתן דוקא עם אשה בתולה שעוד לא התחתנה מעולם. {יד} אַלְמָנָה – אשה שהיתה נשואה ומת בעלה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה - כלומר: או זונה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה: {טו} וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו - אם יתחתן עם אשה שאסורה לו, הבן יהיה חלל - שאין לו את קדושת הכהונה. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ:

איסור עבודה לכהן בעל מום

{טז} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יז} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם - מדובר על מום חיצוני שנראה לעין ולא בתוך הגוף. מדובר גם על מום קבוע וגם על מום עובר שעוד לא התרפא. לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹקָיו - אסור לו להקריב את הקרבנות ולעבוד בביהמ"ק. {יח} כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב - כי זה לא ראוי ולא מכובד שכהן בעל מום יעבוד במקדש, כמו שלא ראוי להביא בהמה בעלת מום כקרבן לה'. כתובים כאן 12 מומים. באמת יש 140 מומים שפוסלים, ואלה שבפסוקים הם דוגמאות: אִישׁ עִוֵּר - אפילו בעין אחת, אוֹ פִסֵּחַ - צולע אוֹ חָרֻם - שהאף שלו שקוע ושטוח אוֹ שָׂרוּעַ - שיש לו אבר אחד גדול יותר, למשל עין אחת יותר גדולה מהשניה.

{יט} אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד - מדובר על שברים שניכרים בחוץ. {כ} אוֹ גִבֵּן - גבות עיניו ארוכות מאד אוֹ דַק -  יש לו קרום דק שמכסה את העין. אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ - מלשון בלול ומעורבב: נכנס לו מהלובן שבעין אל תוך האישון. אוֹ גָרָב - סוג של שחין שיבש מבפנים ומבחוץ. אוֹ יַלֶּפֶת - סוג של שחין שיבש בפנים אבל מבחוץ הוא לח. אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ - שהאשך שלו מעוך. {כא} כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה', מוּם בּוֹ - כשעדיין המום נמצא בו, אבל אם עבר המום - חוזר לעבודה. אֵת לֶחֶם אֱלֹקָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: {כב} לֶחֶם אֱלֹקָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל - לכהן בעל מום מותר לאכול בקדשים גם קדשי קדשים וגם קדשים קלים.

{כג} אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ - אסור לו אפילו להכנס למשכן או לגשת למזבח, גם אם לא מקריב (רמב"ם). וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי - את העבודות המקודשות כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: {כד} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ציוה גם לבני ישראל כי אחד מתפקידי הסנהדרין הוא לבדוק את הכהנים אם יש להם מום ולהפריש כהן בעל מום מהעבודה. מה עשו כהנים בעלי מום? היו עובדים בעבודות שונות בלשכות ביהמ"ק, למשל לשכת העצים - ששם הכהנים בעלי מומין מתליעין העצים (מידות ב,ה) וגם אוכלים קרבנות - יכולים להכנס לעזרה עד המזבח ולאכול אפילו קדשי קדשים.

פרק כב

איסור אכילת קדשים לכהן טמא

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ - יִפְרְשוּ (כמו בסוף מצורע - והזרתם את בני ישראל) מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל - מאכילת בשר קדשים, כשהכהנים טמאים. וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי - יפרשו מהקדשים שבנ"י מקדישים לשם ה'. אֲנִי ה': {ג} אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם - זו מצוה לכל הדורות כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב - יאכל מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי - טמא שאכל קדשים במזיד חייב כרת. אֲנִי ה':

איסור אכילת תרומה לכהן טמא

חזרנו על התרומות והמעשרות: תרומה גדולה לכהן. מעשר ראשון ללוי. תרומת מעשר שהלוי נותן לכהן. מעשר שני שנאכל בטהרה בירושלים או מעשר עני שניתן לעניים.  תרומה גדולה ותרומת מעשר הן קדש. נאכלות רק בטהרה ואסורות לזרים - עליהן מדובר אצלנו. מעשר ראשון ומעשר עני הם חולין ומותרים לזרים.

{ד} אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל - מכאן מדובר על אכילת תרומה גדולה שהיא ג"כ קדש. עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ - נגע בטמא מת אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע: {ה} אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ - נגע במת לְכֹל טֻמְאָתוֹ - נגע בזב, נידה וכו'. {ו} נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב - יש טמאים יותר זמן אבל לפחות עד הערב. וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם - כדי לחזור ולאכול בתרומה הוא צריך לטבול במקוה ואח"כ שיגיע הערב שמש: {ז} וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ - השמש תשקע ויגיע צאת הכוכבים וְטָהֵר - ואז הכהן יהיה טהור וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים - מהתרומה (אבל כדי לאכול קרבנות חלק מהטמאים הם עדין 'מחוסרי כיפורים' וצריכים לחכות עד למחרת שיביאו קרבנות לכפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע) כִּי לַחְמוֹ הוּא - התרומה היא האוכל של הכהן לכן מייד בהערב שמש התורה מתירה לו לאכול.

{ח} נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה' - מדובר על נבלת עוף טהור שמטמאת רק באכילה. אם נטמא כך - ג"כ לא יאכל תרומה. {ט} וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא - הכהנים חייבים לשמור את התרומה ולא לאוכלה בטומאה אחרת יהיה להם חטא. וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ - כהן טמא שאכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים. אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם:

למי מותר לאכול תרומה

{י} וְכָל זָר - כל אדם שאינו כהן לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ - אסור לו לאכול תרומה. תּוֹשַׁב כֹּהֵן -  תושב של כהן, הכוונה כאן לעבד עברי נרצע להיות עבד עד שנת היובל. וְשָׂכִיר - שכיר של הכהן, הכוונה כאן לעבד עברי רגיל, שיוצא אחרי 6 שנים. לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ - גם להם אסור לאכול תרומה, למרות שהם עבדים של הכהן ונמצאים בביתו. {יא} וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ - אם הכהן קנה עבד כנעני או שפחה כנענית קִנְיַן כַּסְפּוֹ - הם קנויים לו, הם רכושו כמו בהמות ושדות (לעומת עבד עברי שהוא לא  רכוש של האדון אלא כמו פועל שחייב לעבוד כמה שנים). הוּא יֹאכַל בּוֹ - העבד הכנעני יכול לאכול תרומה וִילִיד בֵּיתוֹ -  בן שהולידה שפחתו הכנענית. גם הוא עבד וקנוי לאדון. ולכן: הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ: מכאן לומדים גם שאשתו של הכהן אוכלת תרומה, כי היא גם 'קנין כספו': הקידושין הם סוג של קנין.

{יב} וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר - שהתחתנה עם אדם שאינו כהן הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל - אסור לה יותר לאכול תרומה. היא יצאה מהמשפחה ומשבט הכהנים. {יג} וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה - אם היא נהייתה אלמנה או גרושה וְזֶרַע אֵין לָהּ - ואין לה בנים או בנות מהאיש שהיתה נשואה לו.  וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ - הדין שלה חוזר להיות כמו שהיתה בנעוריה, לפני שהתחתנה. מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל - ומותר לה שוב לאכול תרומה. וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:

{יד} וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה - אם זר אכל תרומה בשוגג וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו - הוא משלם לכהן קרן וחומש (חומש מלבר: אם אכל תרומה בשווי 100 משלם 125) וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ - איך הוא יכול לשלם לכהן תרומה? אלא הוא נותן לכהן פירות חולין ולא כסף, והפירות מקבלים דין של תרומה. {טו} וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לה' - את התרומות שישראל מפרישים ונותנים להם. {טז} וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם - יביאו על עצמם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם - אם יתנו לזרים לאכול תרומה יהיה על הכהנים עצמם חטא. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם:

איסור הבאת קרבן בעל מום

{יז} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יח} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו - כי הם המקריבים את הקרבנות. וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - כי הם מביאים את הקרבנות. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם - אמר 'הרי עלי עולה' וּלְכָל נִדְבוֹתָם - אמר 'הרי זו עולה' אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' לְעֹלָה - מדובר כאן על עולה, אבל הפסול של בעל מום קיים בכל הקרבנות. {יט} לִרְצֹנְכֶם - תקריבו בצורה כזאת שיהיה לכם לרצון לפני ה'. תָּמִים זָכָר -  קרבן עולה היא רק מהזכרים בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים - אבל בעולת העוף אין פסול של בעל מום אלא רק מחוסר אבר, וגם לא צריך דוקא זכר. {כ} כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם - ברור שלא שייך להביא קרבן בעל מום! אפילו למלך בשר ודם זה לא מכובד לתת מתנה עם פגם!

{כא} וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לה' לְפַלֵּא נֶדֶר - שאמר בפיו 'הרי עלי שלמים' אוֹ לִנְדָבָה - שאמר בפיו 'הרי זו שלמים' בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן, תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ - לומדים מכאן שיש גם איסור להטיל מום בקדשים (הילדים נזכרו בסיפור על קמצא ובר קמצא). {כב} כתובים כאן 12 מומים. באמת יש 73 מומים ומה שכתוב אלו דוגמאות. המומים מחולקים כאן לכמה פסוקים אבל באמת אין הבדל ביניהם בדין: עַוֶּרֶת - עיוורון או מום כלשהו בעין. אוֹ שָׁבוּר - שבורה לה עצם וזה נראה כלפי חוץ. אוֹ חָרוּץ - יש לבהמה חריץ וסדק בריס העין או שפתיים או באוזן. אוֹ יַבֶּלֶת - בליטת בשר מיותרת. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת - שני סוגים של שחין. לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה  לה' וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לה' - יש איסור בכל אחד משלבי ההקרבה: הקדשה, שחיטה, זריקת הדם, הקטרה על המזבח.

{כג} וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ - אבר אחד גדול מהרגיל וְקָלוּט - שהפרסה שלו לא שסועה (מותר לאכול אותו אבל פסול לקרבן). נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ - אפשר להקדיש אותו לבדק הבית (ישתמשו בבהמה למשא בביהמ"ק או יפדו אותה והכסף ילך לצרכי ביהמ"ק) וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה - אבל לקרבן על המזבח לא ירצה. {כד} מומים באברי ההולדה: וּמָעוּךְ - ביד וְכָתוּת - עם אבן וְנָתוּק - ביד וזה עדין מחובר. וְכָרוּת - עם כלי. לֹא תַקְרִיבוּ  לה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ - את ארבעת המומים האלה גם אסור לעשות לבהמה וגם לכל  בעל חיים שיש בארץ וק"ו לאדם (אבל זה לא אסור דוקא בא"י). {כה} וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה - גוי יכול להביא קרבן עולה. הוא לא נכנס לביהמ"ק אלא שולח אותו עם מישהו. גם בקרבן של גוי מום פוסל. כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם - יש קלקול ופגם בבהמה הזו מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:

{כו} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כז} שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ - שבעה ימים צריך להשאיר אותו עם אימו (הסברנו שזה לאו דוקא) ופסול לקרבן. נקרא 'מחוסר זמן'. וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה  לה' - זה דין רק בקדשים ולא בחולין. מה הטעם? כי הוא כ"כ קטן וכחוש שזה דומה למום, לא ראוי להביא בהמה כזו.

{כח} וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ - כלומר אותה ואת בנה. למשל פרה והעגל או עגלה שלה (הזכרנו שלגבי הפר האבא יש מחלוקת) לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד - 'אותו ואת בנו' זה גם בקדשים וגם בחולין. לכן מי שמוכר בהמות בימים שכולם שוחטים, צריך להודיע לקונה 'אימה מכרתי לשחוט' וכו'.

{כט} וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה  לה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ : {ל} בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי  ה' - קרבן תודה זמנו קצר רק יום ולילה אחד. איסור נותר, ואם כששחט חשב לאכול אחרי הזמן - פיגול.

{לא} וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי - זו המשנה והלימוד. וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - זה הקיום אֲנִי ה': {לב}  וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי  ה' מְקַדִּשְׁכֶם: {לג} הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקים אֲנִי  ה':  

פרטי מצוות קידוש השם ואיסור חילול השם:

• כשגוי מכריח אותו לעבור עבירה ואם לא יעבור - יהרוג אותו:

1. אם זה אחת מג' עברות חמורות (ע"ז ג"ע שפכ"ד) - תמיד יהרג ואל יעבור.
2. אם זה שאר עבירות והגוי מתכוון להנאתו - יעבור ולא יהרג.
3. אם אם זה שאר עבירות והגוי מתכוון להעביר אותו על המצוות: אם הוא לבד איתו - יעבור. אם נמצאים שם עוד 10 מישראל - יהרג ולא יעבור. לכן כתוב 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'.
4. אם זו שעת השמד שיש גזירה מלכות כללית על ישראל להעביר אותם על דתם ח"ו - אז אפילו בינו לבין הגוי ועבירה קלה - יהרג. בכל מקום שצריך להרג - אם נהרג הוא קיים מצוה גדולה של קידוש השם ואם עבר - חילל את השם.

• עובר עבירה במזיד להכעיס - חילל את השם.
• אדם צדיק שלומד תורה ורואים שהוא מתנהג בדרך ארץ עם הבריות זה קידוש השם. וההפך חלילה זה חילול השם.

פרק כג: פרשת מועדות של תורת כהנים

עשינו הקדמה להיזכר שיש לנו במעגל השנה חגים מדרבנן והם לא כתובים כאן (חנוכה, פורים, יום העצמאות, ל"ג בעומר וכו'..). לאורך כל הפרק לגבי איסור מלאכה: שבת ויוה"כ - נקראים 'שבת שבתון' ואסורה בהם 'כל מלאכה', ואילו שאר ימים טובים - נקראים 'שבתון' ואסורה בהם רק מלאכת עבודה (שזה כולל כל המלאכות והשימושים - רמב"ן) אבל מלאכת אוכל נפש (שהיא 'מלאכת הנאה' ולא עבודה)  מותרת.

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' - הזמנים המקודשים לה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ - שאתם צריכים לעשות אותם ימים חגיגיים: שבהם מתאספים כל העם בבית הכנסת להתפלל תפילות מיוחדות, בהם לובשים בגדים חגיגיים ובהם עושים סעודות מיוחדות. אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי - הזמנים האלה הם המועדים שכתובים בהמשך: {ג} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן - שביתה גמורה ממלאכות מִקְרָא קֹדֶשׁ - מתאספים בביכנ"ס, כסות, מאכל ומשתה כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ - אסורה גם מלאכת אוכל נפש. שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם - בכל מקום שאתם יושבים וגרים - גם בחו"ל.                                                         למה כתובה כאן השבת? הרי היא לא חג?  כי השבת היא 'תחילה למקראי קדש'. היא הזמן המקודש הראשון, עוד מששת ימי בראשית. שבת קדושתה קבועה ע"י הקב"ה והמועדים קדושתם ע"י בית הדין של ישראל.

קרבן פסח וחג המצות

{ד} אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: {ה} בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן - חדש ניסן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם - מחצות היום של י"ד ניסן שהשמש נוטה לערוב, לשקוע. פֶּסַח  לה' - זה זמן של קרבן פסח (אבל זה לא מקרא קדש). {ו} וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ - אין חובה לאכול מצות כל שבעת הימים אלא הכוונה שאסור לאכול חמץ. יש חובה רק בליל ט"ו. {ז} בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - מלאכה שלא קשורה לאוכל נפש. אבל בשביל אוכל נפש מותר.                    {ח} וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה' שִׁבְעַת יָמִים - קרבן מוסף בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - אוכל נפש מותר. באמצע בין היום הראשון לשביעי זה 'חול המועד'.

מנחת העומר ואיסור חדש

{ט}  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {י}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - מנחת העומר היא רק בא"י ולא כשהיו עדיין במדבר וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר - כמות של עשרון. רֵאשִׁית קְצִירְכֶם - העומר הוא הקציר הראשון של השנה ואסור לקצור לפני כן. את מנחת העומר מביאים מן השעורים. העומר נקצר בעסק גדול, בנוכחות של הרבה אנשים, במוצאי יו"ט ראשון. אֶל הַכֹּהֵן: {יא} וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' - העומר טעון תנופה: מוליך ומביא לארבעת הרוחות, מעלה ומוריד.  לִרְצֹנְכֶם - כדי שיהיה לכם לרצון לפני ה' מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת - למחרת יו"ט ראשון של פסח - ביום טז ניסן. ואין הכוונה ממחרת יום השבת (כמו שאמרו הצדוקים) כי על איזו שבת מדובר? יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: {יב} וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה  לה' - זה כבש שבא במיוחד עם העומר חוץ מקרבנות המוסף של חג המצות (שהוזכרו בפס' ח). {יג} וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים - כמות כפולה, כי בד"כ מנחה של כבש זה עשרון אחד. סֹלֶת - מהחיטה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה  לה'  רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין - הנסכים של היין בכמות רגילה. נזכרנו בפסוקים בפרשת ויקרא (סוף פרק ב) שמדברים על מנחת העומר - איך מכינים אותה (קלוי באש, גרש, נתינת שמן ולבונה) ומהן העבודות שעושים (תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרת האזכרה ואכילת הנותרת).

{יד} וְלֶחֶם - כל מאפה מהתבואה החדשה של השנה וְקָלִי - או אם קלו גרעיני תבואה וטחנו אותם לקמח. וְכַרְמֶל - הקליות עצמן. לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - אסור לאכול מהתבואה החדשה עד יום טז ניסן עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם- אסור לאכול עד שמביאים את מנחת העומר. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם - איסור 'חדש' נוהג בכל הדורות גם כשאין ביהמ"ק וגם בחו"ל. העומר מתיר את החדש באכילה (אבל עדין אסור להביא קרבן מנחה מהחדש). 

ספירת העומר ויום הביכורים - שתי הלחם

{טו} וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת - מיום טז ניסן מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - העומר שהניפו אותו. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת - שבעה שבועות תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה - הם צריכים להיות שבועות שלמים. ולכן מתחילים לספור מהלילה של טז ולא מהיום (וגם בסוף הספירה נוהגים להתפלל ערבית לא לפני צאת הכוכבים) {טז} עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ - ולא עד בכלל. את היום שמחרת השבוע השביעי לא סופרים. חֲמִשִּׁים יוֹם - תספרו עד היום החמישים ולא כולל היום החמישים, אלא 49 יום.  יש מצוה לספור שבועות ויש מצוה לספור ימים. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה' - אחרי ספירת העומר, ביום החמישים - תקריבו מנחה מהתבואה החדשה - מנחה זו היא מהחיטים.

{יז} מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם - מארץ ישראל תָּבִיאּוּ לֶחֶם - אופים לחם למנחה זו תְּנוּפָה - שיעשו בו תנופה שְׁתַּיִם - שני לחמים  שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה - כל לחם עושים מעשרון סלת חיטה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה - חידוש גדול!! המנחה הזו צריכה להיות חמץ! מחמיצים אותה עם שאור. [נזכרנו בפרק ב פס' יא-יב:  כל המנחה..לא תעשה חמץ,כי כל שאור... לא תקטירו ממנו.. קרבן ראשית תקריבו אותם..] בִּכּוּרִים  לה' - שתי הלחם הם ביכורים כי הם המנחה הראשונה שמביאים מהחדש. לפני כן אסור להביא מנחה מהתבואה החדשה (למרות שכבר מותר לאכול ממנו מזמן הבאת העומר).  העומר מתיר את החדש במדינה ושתי הלחם במקדש. 

{יח} וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם - בשביל הלחם, עם הלחם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה  לה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ  לה'  {יט} וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים - כל אלה הם חוץ מקרבנות המוסף, אלא הם קרבנות שקשורים לשתי הלחם. {כ} וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם - את שני הכבשים לשלמים עַל - עם לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'  עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים - התנופה של הכבשים והלחם היא כשהם חיים. (וזה חוץ מהתנופה של חזה ושוק שיש בכל שלמים). קֹדֶשׁ יִהְיוּ לה' - הם קדשי קדשים ונאכלים דוקא בעזרה (לא כמו כל שלמים שהם קדשים קלים). לַכֹּהֵן -  הכהנים אוכלים את בשר השלמים ואת שתי הלחם.

{כא} וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - תעשו את היום של קרבן שתי הלחם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם - תעשו אותו מקרא קדש: תפילות, מאכל וכסות. ונקרא 'חג השבועות' בגלל השבועות שספרו. והוא זמן מתן תורה. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם - היום החמישים הוא מקרא קדש בכל הדורות ובכל מקום, גם כשביהמ"ק חרב ואין שתי הלחם. {כב} וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם - למה נכתבו כאן שוב מתנות עניים פאה ולקט? א. ללמד שגם בקציר העומר צריך להשאיר פאה ולקט.  ב. זה זמן הקציר של כל השדות וצריך להזכיר שוב מצוות אלו.

בחג השבועות לא כתוב תאריך, כמו שכתוב בשאר החגים. אלא הזמן שלו הוא היום החמישים לספירת העומר. ובאמת בזמן שבית הדין מקדשים את החדש עפ"י ראיית מולד הלבנה יכול חג השבועות לצאת בתאריך ה' או ו' או ז' סיון!  גם הוספנו שמפרשת יתרו ומחז"ל אנחנו לומדים שחג השבועות הוא זמן מתן תורה - ו סיון ניתנה התורה.

(יש לשאול: אבל אם יוצא בתאריך אחר איך אומרים בתפילה 'זמן מתן תורתנו'? לא הסברנו את התשובה כי זה קצת מסובך.. עי' מג"א סי' תצד)

ראש השנה - יום זכרון תרועה

{כג}  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כד} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי - חדש תשרי שהוא שביעי לניסן. בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן - שביתה ממלאכות             זִכְרוֹן תְּרוּעָה - תתקעו בשופר וכך יעלה זכרונכם לפני ה' לטובה. מִקְרָא קֹדֶשׁ: {כה} כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה' - קרבן מוסף.

יום הכיפורים

{כו}  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כז} אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא - יום שה' מכפר וסולח על החטאים מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם - כאן זה רק אסיפה לתפילות וכסות נקיה. וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם - תעשו תענית: אסור לאכול ולשתות, אסור לרחוץ ולסוך את הגוף בשמן. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה': {כח} וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ - לא רק מלאכת עבודה אסורה אלא כל מלאכה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה , כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם - ולכן זה מועד מיוחד שבו אסורה כל מלאכה, כמו שבת. {כט} כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ - אדם שלא יתענה חייב כרת. {ל} וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ - אדם שיעשה מלאכה ביוה"כ חייב כרת. לעומת שאר המועדים שמי שעשה מלאכה חייב מלקות. (כאן כרת בלשון 'אבידה מהעם' כדי ללמד מה זה כרת: הוא מת צעיר בלי בנים אבל יש לו אח"כ עולם הבא. כמו אבידה שאח"כ מוצאים אותה בחזרה) {לא} כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: {לב} שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב - צריך להוסיף מהחול על הקדש ולהתענות קצת גם בסוף יום ט' תשרי. מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:

חג סוכות ושמיני עצרת

{לג}  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {לד} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה - טו בתשרי חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לה': {לה} בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: {לו} שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לה'. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם -  היום השמיני הוא חג בפני עצמו. (בשמיני לא יושבים בסוכה ולא נוטלים לולב. הזכרנו שבגלל זה מברכים שהחיינו בקידוש. לעומת שביעי של פסח שהוא חלק מחג המצות). הילדים הזכירו שבשמיני עצרת אנחנו חוגגים גם את שמחת תורה!  וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה' - קרבן מוסף עֲצֶרֶת הִוא - מלשון עצירה והתעכבות: ה' אומר לנו תתעכבו איתי עוד יום אחד של חג. כי עד החג הבא יש עוד ששה חדשים (לעומת החגים הקודמים). כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: {לז} פסוקי סיכום: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לה' עֹלָה - מוספים וּמִנְחָה - מנחת נסכים של מוסף זֶבַח וּנְסָכִים - של מוסף דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ - כל יום ויום המוסף המתאים לו. {לח} מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' - חוץ מקרבן מוסף שאתם מקריבים בשבתות וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לה' - וחוץ ממה שאתם מתנדבים להקריב. תלמיד שאל למה פסוקי הסיום כאן? הרי אח"כ התורה ממשיכה לדבר על חג הסוכות?!  אמרתי שאינני יודע (אשמח לשמוע תשובה).

{לט} אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ - חג הסוכות הוא חג האסיף. בזמן שאדם אוסף את התבואה מהשדות לביתו.(פסח- חג האביב; שבועות - חג הקציר; סוכות - חג האסיף).  מכאן לומדים שבית הדין צריכים לעבר את השנה כל כמה שנים. אחרת סוכות יצא בחורף או באמצע הקיץ.  תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: {מ} וּלְקַחְתֶּם לָכֶם - תקחו לעצמכם כדי ליטול בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר - אתרוג, שהוא פרי יפה ומהודר (ראב"ע) כַּפֹּת תְּמָרִים - לולב וַעֲנַף עֵץ עָבֹת - הדס. שנראה כמו עבותות, כמו חבל קלוע, כי הוא 'משולש'. וְעַרְבֵי נָחַל - ערבה שגדלה על הנחל. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים - שאלנו: לוקחים ארבעת המינים רק 'ביום הראשון' או 'שבעת ימים'?  תשובה: במקדש, לפני ה' - שבעת ימים. במדינה - רק ביום הראשון.  [ואחרי חורבן הבית תיקנו חכמים ליטול כל שבעה בכל מקום - זכר למקדש. (הזכרנו את המנהג ללכת ליד הכותל ליטול שם לולב - כי יש אומרים ששם המצוה מהתורה כל שבעה)].   וּשְׂמַחְתֶּם - בחג הסוכות יש שמחה יתירה: גם בגלל האסיף של התבואה וגם בגלל מחילת העוונות ביום הכיפורים.

{מא} וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ - קרבן חגיגה (כל מי שעולה לרגל חייב להביא עולת ראיה, קרבן חגיגה- שלמים, ושלמי שמחה) חַג לה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: {מב} בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ - תדורו, תגורו: לישון, לאכול, ללמוד, לשחק ולטייל בסוכה. שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל - ישראלי מלידה (אבל גם גר חייב)  יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: {מג} הטעם של מצוות סוכה. על מה צריך לחשוב כשיושבים בסוכה: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - לזכור שה' באהבתו את עמ"י הושיב אותנו בתוך ענני כבוד, ששמרו עלינו מכל פגע במדבר.    ילד שאל: אז למה בתשרי ולא בניסן? הרי בניסן יצאנו ממצרים?! (שאלת הטור ועוד)       ילדים ענו: כדי שיהיה ברור שיוצאים לסוכה בגלל שזו מצוה ולא כי עכשיו נעים לשבת בסוכה (תשובת הטור). אֲנִי  ה' אֱלֹקֵיכֶם: {מד} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - משה רבינו לימד את עמ"י את כל המועדים והמצוות שלהם.

פרק כד

עריכת הנרות במנורה

{א}  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ - יביאו לך שֶׁמֶן זַיִת זָךְ - צלול כָּתִית - כתוש במכתשת לַמָּאוֹר - להאיר במנורה. רק השמן הראשון שיוצא מהזיתים כשר למנורה אבל השמן שיוצא אח"כ הוא לא 'זך' יש בו קצת שמרים והוא כשר למנחות. לְהַעֲלֹת - להדליק נֵר תָּמִיד - המנורה דולקת כל יום ויום, אבל אין הכוונה שהיא דולקת כל הזמן (כמו קרבן תמיד שמקריבים בכל יום ולא כל הזמן). בזמן שישראל עושים רצונו של מקום היה הנר המערבי ממשיך לדלוק כל היום. {ג} מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד - המנורה נמצאת בקדש, מחוץ לפרוכת.  יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן - אהרון, או אחד מבניו הכהנים, יסדר את הנר, כלומר יכין את הנרות להדלקה: ינקה את הנרות מהשמן והפתילה הישנים (דישון המנורה) וישים שמן ופתילה חדשים (הטבה). את זה הכהן עושה בבוקר אחרי שהנרות כבו. ובין הערביים הכהן מדליק את הנרות והם דולקים כל הלילה. מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר - הכהן צריך לערוך את הנרות כך שהם ידלקו מערב עד בוקר, כלומר לשים מספיק שמן (חצי לוג שיספיק אפילו ללילות הארוכים בחודש טבת).  לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: {ד} עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה - א. שעשויה זהב טהור. ב. נקיה, שקודם דישנו אותה מהשמן הישן. יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד:

סידור לחם הפנים

{ה} וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת -  נזכרנו שבדרך כלל מנחה היא מעשרון אחד: סתם מנחת נדבה, מנחת נסכים של כבש, מנחת העומר (עומר = עשירית האיפה = עשרון) ושתי הלחם. כאן יש כמות כפולה לכל חלה ולכן לחם הפנים היה יותר גדול (זד"ד יה"ז - מנחות יא;ד) {ו} וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת - צריך לשים את 12 החלות על השולחן ולחלק אותן לשתי קבוצות: כל קבוצה 6 חלות. עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר - א. שמצופה זהב טהור. ב. נקי, צריך שהמערכות יהיו מונחות על השולחן עצמו בלי הפרדה ולא באויר (את החלה התחתונה לא הניחו על הקשוות אלא ישירות על השולחן).  לִפְנֵי ה': {ז} וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה - ליד כל מערכת שמים בזיך עם לבונה. סה"כ שני בזיכי לבונה. וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לה' - רק את הלבונה מקטירים על המזבח ולא את הלחם. לכן הלבונה היא 'האזכרה' של הלחם כי ע"י הלבונה עם ישראל נזכר לטובה לפני ה' (כך נקרא כל קומץ של מנחה).

{ח} בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת - כל שבת ושבת  יַעַרְכֶנּוּ - יסדרו את הלחם על השלחן: שני כהנים מורידים את הלחם הישן ותוך כדי כך שני כהנים שמים את הלחם החדש. לִפְנֵי ה' תָּמִיד  - כאן הכוונה תמיד ממש, כי כל הזמן יש לחמים על השלחן.  מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: {ט} וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ - אחרי שהורידו את הלחמים מהשולחן מקטירים את בזיכי הלבונה, ואז הכהנים אוכלים את הלחמים בחצר המשכן כי הם קדשי קדשים. לחם הפנים היה מתחלק בין המשמר היוצא והנכנס, כל משמר 6 חלות. כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם:

פרשת המקלל

{י} וַיֵּצֵא - יצא מאהלו. בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית - אימו מישראל ולכן הוא יהודי. וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי - אביו היה גוי מצרי. קראנו ברש"י בפרשת שמות (ב;יא) שזה היה המצרי שמשה הרג. בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - הוא יצא מאהלו ונעמד בתוך הקהל. וַיִּנָּצוּ - היתה מריבה ביניהם בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי - בן הישראלית עשה מריבה עם אדם 'רגיל' מישראל (שאביו ואימו מישראל). על מה היתה המריבה? א. בן הישראלית רצה לגור במחנה שבט דן - שבט אימו. והאיש הישראלי אמר לו שחלוקה לשבטים  נקבעת לפי האב ולא האם (כנראה שהיה מקום מיוחד במחנה לגרי צדק שאין להם שבט וגם הוא היה צריך לגור שם) באו לדין תורה אצל משה רבינו ובן הישראלית יצא חייב. הוא כעס וקילל את השם. ב. הוא לגלג על לחם הפנים שאוכלים אותו אחרי 9 ימים ולא האמין בנס שהלחם חם כביום אפייתו, ועל זה הוכיח אותו האיש הישראלי ובאו לידי ריב. {יא} וַיִּקֹּב - אמר, פירש בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם - את שם ה' המפורש וַיְקַלֵּל - דבר מזעזע, חטא נורא ואיום! כל מי ששומע אותו חייב לעשות קריעה. וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה - מייד תפסו אותו והביאו אותו אל משה לדין.  וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן - התורה גילתה את שם אימו ללמד שרק היא הולידה מאיש מצרי וכל שאר בנ"י היו טהורים בייחוסם, וגם היא עשתה את זה בטעות כי חשבה שזה בעלה (רש"י בפרשת שמות).  {יב} וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר - שמו אותו בבית סוהר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה' - עד שה' יפרש למשה רבינו מה דינו.

{יג}  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יד} הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה - סקילה עושים מחוץ למחנה. וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ - דין מיוחד במיתת בית דין של מקלל: העדים סומכים את ידיהם על ראשו ואומרים לו: אתה אשם בכך שאתה תמות כי עשית מעשה כ"כ נורא!  וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה - רק העדים סוקלים אבל הם שליחים של כל עם ישראל. {טו} וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹקָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ - מדובר שעשה זאת בלי התראה- חייב כרת. {טז} וְנֹקֵב שֵׁם ה' - המפרש את שם ה' ומקלל  מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה - אם עשה זאת בעדים והתראה- חייב סקילה. הילדים היקרים שאלו את שאלת המפרשים: הרי כאן לא היתה התראה טובה?! כי הרי לא ידעו עדיין את עונשו?!  תשובה:  זו היתה 'הוראת שעה' או שהתרו בו על כל מיני עונשים.  כַּגֵּר כָּאֶזְרָח - אין הבדל בין גר צדק לישראלי מלידה. בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

{יז} וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם - רוצח מוֹת יוּמָת - מיתת בי"ד (הרג) {יח} וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה - הורג בהמת חברו (מזיק) יְשַׁלְּמֶנָּה - ישלם (ולא ימות) נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: {יט} וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ - חובל כַּאֲשֶׁר עָשָׂה - כמו שעשה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: {כ} שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ - כל זה תשלומי ממון (רמוז במילה 'ינתן' דבר שנותנים מיד ליד). מעריכים כמה היה שווה להמכר לעבד לפני הפציעה וכמה שווה אחריה. למה כתוב בלשון זו?  להראות את חומרת המעשה. הוא משלם גם צער, ריפוי, שבת ובושת. {כא} וּמַכֵּה בְהֵמָה - לא כתוב 'נפש בהמה' כי מדובר על מזיק לבהמה ולא הרגה. יְשַׁלְּמֶנָּה - ישלם.  וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת - איך יתכן שיומת הרי לא כתוב 'מכה נפש אדם'?! תשובה: מדובר במכה אביו או אימו שחייב מיתה. {כב} מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה  - יש אותו דין לגר ולאזרח: בין שהוא רוצח, חובל  או מזיק ובין שהוא הנרצח, הנחבל או הניזק. כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: {כג} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה - עשו את הסקילה בדיוק לפי ההלכות. ועשו זאת כי ה' ציוה ולא מתוך כעס 'ולא לשנאת בן המיצרי שנצה עִם הישראלי אלא (כדי) לבער הפגום מתוכם' (רמב"ן).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.