פרשת ויקרא

{א}  וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה - ה' קורא למשה ורק אח"כ מצוה אותו את המצוות. למה?                  

א. זה מראה את החיבה והאהבה של הקב"ה למשה. יש הבדל אם פונים אל מישהו בשמו ואח"כ מצווים אותו או שמייד מצווים.    ב. בסוף חומש שמות למדנו שמשה לא יכול לבא אל המשכן כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, עכשיו ה' קורא לו מתוך אהל מועד ומשה רבינו יוכל להכנס.   וַיִּקְרָא - למה א' קטנה? כי משה רבינו מקטין את עצמו מתוך ענווה. וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר - משה נכנס לאהל מועד ושומע את דבר ה' מבין שני הכרובים. {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם - ילד חמוד שאל על הכפילות בפסוק.. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן  לה' - אם אדם מבני ישראל יקריב קרבן לה', כשירצה להקריב. מדובר כאן על קרבן נדבה שהתורה לא מחייבת להקריב (אבל אותם דינים בדיוק יש גם בעולת חובה).  מִן הַבְּהֵמָה - הוא חייב להביא דוקא בהמה לקרבן ולא חיה אע"פ שהיא טהורה לאכילה (למשל צבי). 'מן הבהמה' מתפרט לשנים: מִן הַבָּקָר - פר, פרה, עגל, עגלה. וּמִן הַצֹּאן - כבשים ועיזים.  תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

למה נקרא 'קרבן'? תשובה: זה מלשון קירבה, להתקרב. האדם שמביא קרבן מתקרב לה'. הוא חוזר בתשובה ומטהר את עצמו כדי להכנס לבית המקדש. נזכרנו שאדם הראשון הקריב קרבן, קין והבל, נח כשיצא מהתיבה, האבות ואח"כ בני ישראל במתן תורה.

  פסוקים ג- י : עולה מן הבקר

 {ג} אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר - אם הוא רוצה להביא קרבן עולה מהבקר,  זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ - הוא צריך להביא דוקא זכר ולא נקבה. ודוקא תמים (שלם) ולא בעל מום, למשל רגל שבורה או עיוור. לכן הוא צריך לבדוק את הבהמה אם אין בה מום ורק אח"כ להקדיש אותה. אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ- הבעלים מביא אותה אל חצר המשכן והוא לא יכול לדרוש מהכהן לעשות זאת. לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' - מתוך שהוא רוצה, כי מדובר על עולת נדבה. {ד} וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה - הבעלים שם את שתי ידיו על ראש הקרבן בין קרניו, ומתוודה. וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו - הקרבן מרצה ומכפר לו על חטא. שאלה: על איזה חטא? הרי זו עולת נדבה?!  תשובה: יש חטאים שלא חייבים להביא עליהם קרבן אבל אם הוא רוצה זה יעזור לו שתהיה כפרה גמורה: על ביטול מצוות עשה (למשל שלא אכל מצה בליל פסח, אפילו מזיד) ועל הרהורי חטא.

העבודות עם הדם: שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה.

  {ה} וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' - שוחט את הבהמה מצפון למזבח העולה, ומקום זה בחצר נקרא 'לפני ה'' (זה מפורש בעולת הצאן- פס' יא' - ונלמד גם לכאן). וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם- הכהנים יביאו את הדם למזבח. איך? נכללות כאן שתי עבודות: א. קבלת הדם ב. הולכת הדם למזבח. הקבלה וההולכה נעשות עם כלי שנקרא 'מִזרַק' (נקרא כך כי ממנו זורקים את הדם על המזבח. עשוי כמין כוס עם ידית. בתחתיתו לא היה ישר אלא מחודד כדי שלא יניחו אותו על הקרקע והדם יקרש, ולא יוכלו לקיים את הזריקה) וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב -  הדם צריך להיות על כל ארבעת הקירות של המזבח. כיצד הוא עושה זאת? הכהן בא לפינה המזרחית - צפונית של המזבח וזורק מהדם על הפינה, כך שהדם יתפשט גם על הקיר הצפוני וגם על הקיר המזרחי. אח"כ הולך לפינה המערבית - דרומית, וזורק באותה צורה. נמצא שהדם על ארבעת הקירות (בלשון המשנה: שתיים שהן ארבע). הדם צריך להיות דוקא בחצי התחתון של המזבח (מתחת למכבר). אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד - זורקים על המזבח שנמצא בפתח אוהל מועד כלומר מזבח העולה ולא מזבח הקטרת. אם נשאר דם במזרק, הכהן שופך אותו על  יסוד המזבח.

הפשטה, ניתוח, רחיצה, הקטרה

 {ו} וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה – מוריד את כל העור של הבהמה (העור ניתן לכהנים של המשמר שעובד באותו שבוע במקדש). וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ- חותך את בשר הבהמה לנתחים.  {ז} וְנָתְנוּ - יבעירו בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ - אמנם היתה על המזבח אש שירדה מן השמים, אבל מצוה שגם הכהן ידליק.   וְעָרְכוּ - יסדרו עֵצִים עַל הָאֵשׁ - יוסיפו עוד עצים כדי שהאש תבער הרבה זמן וכך תשרוף את כל הקרבן (באמת הכהנים כבר הבעירו את האש בתחילת היום בשביל קרבן התמיד ולא צריכים להבעיר מחדש לכל קרבן)  {ח} וְעָרְכוּ – יסדרו בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר - בגלל שהראש כבר ירד כמעט לגמרי בשחיטה הוא כתוב בנפרד. פָּדֶר - חֵלֶב שנמצא בבטן של הבהמה. לפני שמוליכים את הראש למזבח, הכהן שם את הפדר על מקום השחיטה ומכסה אותו, וכך זה יותר מכובד. עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:  {ט} וְקִרְבּוֹ - המעיים וּכְרָעָיו - החלק התחתון של הרגלים  יִרְחַץ בַּמָּיִם -  הם אברים יותר מלוכלכים ולכן לפני שמעלים אותם למזבח צריכים לרחוץ אותם. את זה עושים לפני שמוליכים את הנתחים למזבח. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה - בקרבן עולה מקטירים את כל הקרבן עֹלָה - נקרא כך כי הכל עולֶה אִשֵּׁה - מלשון: אש. כל הקרבן נשרף לגמרי באש. רֵיחַ נִיחוֹחַ  לה' - יש נחת רוח לה' שציוה על הקרבן ונעשה רצונו.

פסוקים י- יג : עולה מן הצאן

{י{ וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ - אם הוא רוצה להביא קרבן עולה מהצאן, מִן הַכְּשָׂבִים- כבשים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ - גם קרבן עולה מן הצאן חייב להיות זכר ולא נקבה. כאן התורה מקצרת אבל יש בדיוק את אותם דינים כמו בעולת בקר: {יא{  וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ - צד הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי  ה'  וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב - סמיכה ווידוי, שחיטה בצפון, קבלה, הולכה, זריקה 2 שהן 4. {יב{  וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ - הפשט, ניתוח וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ: {יג{ וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם - רחיצת הקרב והכרעיים וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל - הולכת הנתחים למזבח וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה - מקטירים הכל עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'.

פרק א'  פסוקים יד - יז: עולת העוף

אדם יכול להביא בנדבה עולה מן העוף. למה הוא לא מביא מן הבקר או מן הצאן שהם יותר גדולים?   תשובה: מדובר באדם עני שאין לו כסף לקנות בהמה. אז הוא לא יוכל להביא קרבן לה'? זה רק לעשירים? חס ושלום! כל אדם יכול לזכות להביא קרבן! התורה מאפשרת לו להביא קרבן הרבה יותר בזול -  מן העוף (וגם הוא יכול לצוד בעצמו אחד) וה' מקבל ברצון גם את הקרבן הקטן של העני. 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים'. ואדם עוד יותר עני יכול להביא קרבן מנחה שהוא רק מסולת ושמן זית - שהם מהמאכלים שיש לעני בבית ממתנות עניים שקיבל.  לכן גם על עולת העוף וגם על מנחה כתוב : 'עולה ריח ניחוח לה' (משנה סוף מנחות).          

{יד { וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה' - אם אדם רוצה להקריב עולה מן העוף הוא יכול להביא דוקא משני המינים האלה: וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים - דוקא גדולים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה - דוקא קטנים, גוזלים.  אֶת קָרְבָּנוֹ:  בעולת העוף לא כתוב 'זכר תמים': כשרה גם נקבה. וגם בעל מום (אבל מחוסר אבר פסול, למשל שחסרה לו רגל או כנף כי זה לא מכובד) {טו{  וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ - אין סמיכה בעולת העוף (הבעלים מתוודה בלי סמיכה). הכהן לוקח את העוף ועולה על המזבח ליד קרן דרומית - מזרחית (בביהמ"ק הכהן עולה לסובב) כי מיצוי הדם חייב להעשות בחצי העליון של המזבח לעומת זריקה בעולת הבהמה שחייבת להיות בחצי התחתון. וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ - מליקה היא חיתוך העורף של העוף בעזרת הציפורן של האגודל - לכן הכהנים מגדלים קצת את הציפורן הזו (אם חתך בסכין - פסול). הכהן מחזיק את העוף ביד שמאל ומולק ביד ימין (י"א שגם מחזיק בימין). זו מהעבודות הקשות במקדש כי האחיזה היא קשה.  וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה - לאחר מיצוי הדם יקטיר את הראש בנפרד. וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ - לאחר המליקה, הכהן לוחץ את גוף העוף על קיר המזבח והדם נסחט ויורד על קיר המזבח. עכשיו הכהן מולח ומקטיר את הראש בלבד. {טז{  וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ - הכהן חוזר לגוף העוף ומוציא את הזפק שלו (לכל עוף יש כמין כיס בצוואר ובו הוא מתחיל לעכל את האוכל. זה מאוס לכן נקרא 'מוּראה' ) בְּנֹצָתָהּ - עם הנוצות שעליו. וגם מוציא מהעוף את הקיבה ובני המעים שלו, וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ - ליד המזבח קֵדְמָה - מזרחית לכבש אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן - מקום הדשן היה ליד  הכבש. שם היו שמים את הדשן מהמזבחות ומהמנורה ולשם משליך את חלקי העוף שאינם עולים למזבח והם נבלעים באדמה בדרך נס. זו הסיבה שעולת העוף נעשית בקרן דרומית מזרחית - כי זה הכי קרוב אל מקום הדשן.  למה הם לא מוקרבים?  תשובה: מפני שהעוף אוכל גם מן הגזל (לעומת בהמה שאוכלת אצל הבעלים). {יז} וְשִׁסַּע אֹתוֹ - הכהן קורע את העוף מצד גבו. בִכְנָפָיו - עם כנפיו. כלומר לא מורטים לעוף את הכנפיים, למרות שכשהן נשרפות יש ריח לא טוב. כדי לא לבייש את העני שגם ככה הקרבן שלו קטן. לֹא יַבְדִּיל - כשהוא משסע הוא לא צריך להפריד את העוף לשני חלקים, אלא רק יהיה חתוך מצד גבו. וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ - הכהן מולח ומקטיר את גוף העוף. עֹלָה הוּא אִשֵּׁה - מלשון: אש. כל הקרבן נשרף באש. רֵיחַ נִיחוֹחַ  לה' - יש נחת רוח לה' שציוה על הקרבן ונעשה רצונו.              

פרק ב' - קרבן מנחה

קרבן מנחה הוא כולו מן הצומח. הוא עשוי מסולת חיטה, שמן זית ולבונה. אצלנו מדובר במנחת נדבה. מי מביא מנחת נדבה? בד"כ זה אדם עני שאין לו כסף לקנות בהמה או עוף לקרבן (כנ"ל). חידוש נוסף שיש כאן, לעומת קרבן עולה: הכהנים אוכלים את שיירי המנחה בחצר המשכן!

מנחת סולת 

{א} וְנֶפֶשׁ - אדם מעם ישראל כִּי תַקְרִיב- אם ירצה להקריב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' - קרבן מן הצומח  סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ - יביא דוקא סולת חיטה שזה יותר מובחר מהקמח (גרגירים יותר גדולים). כמה סולת צריך להביא? לפחות עשרון אחד (קצת יותר מ 1.5 ק"ג סולת)  וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן - כמה שמן? לוג (בערך 350 סמ"ק). הוא שם את הסולת בכלי ושופך עליה חלק מהשמן, ואז בולל (מערבב) את השמן והסולת. אח"כ הוא יוצק שוב את שאר השמן לתוך הסולת. וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה -  שם קומץ לבונה על הסולת. הלבונה לא נבללת עם הסולת. {ב} וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים - המקריב מביא את המנחה למשכן לכהנים. הכהן עושה 'הגשה' - נוגע עם הכלי בקרן מערבית - דרומית (מפורש בפסוק ח') וְקָמַץ מִשָּׁם -  הכהן לוקח קומץ מן המנחה ושם בכלי שרת. איך קומצים? הכהן מכניס  את כל כף ידו הימנית לתוך הסולת. סוגר את שלש האצבעות האמצעיות (אצבע, אמה, קמיצה). מוציא את היד מתוך הסלת ועושה 'מחיקה' עם האגודל והזרת כדי שלא תהיה סולת מבצבצת מחוץ לקומץ. זו אחת העבודות הקשות במקדש.  מְלֹא קֻמְצוֹ - הקומץ צריך להיות מלא ולא חסר ולכן צריך שיכופף את כל אורך האצבעות ולא רק את ראשי האצבעות, וגם שלא יהיו בתוך הקומץ לבונה או מלח אלא רק סלת ושמן. גם אסור שיהיה הקומץ 'יתר' - ולכן עושה את המחיקה. מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ - הקומץ הוא רק מהסולת והשמן ולכן לפני הקמיצה הכהן מזיז את הלבונה הצידה. עַל כָּל לְבֹנָתָהּ - על = חוץ מ.. הקומץ צריך להיות מלא בלי הלבונה. אחרי ששם את הקומץ בכלי שרת הוא מלקט את הלבונה וגם אותה שם בכלי. עולה למזבח, מוסיף מלח למנחה ומקטיר על האש.  וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה - הקומץ והלבונה נקראים 'אזכרת המנחה' מפני שעל ידם נזכרים הבעלים לטובה לפני ה'. אִשֵּׁה - מלשון: אש, נשרף לגמרי באש רֵיחַ נִיחוֹחַ  לה' - יש נחת רוח לה' שציוה על הקרבן ונעשה רצונו. {ג} וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה - מה שנשאר מהמנחה ולא עלה למזבח (שזה רֹב המנחה) לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו - הכהנים הזכרים אוכלים אותה בחצר המשכן כי זה קדשי קדשים. הם מכינים ממנה מצות וצריכים לגמור לאכול אותן עד חצות הלילה (וכל הנאכלים ליום אחד מצוותן עד שיעלה עמוד השחר א"כ ...) קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה' -  הנותרת מותרת באכילה רק אחרי שהקומץ והלבונה הוקטרו.

מנחת מאפה תנור -  חלות או רקיקים

{ד} וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר - אם אדם רוצה להביא מנחה אפויה בתנור, יש בזה שני סוגים אפשריים: סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן - מצות עבות: בוללים את הסולת עם כל השמן, מוסיפים מים, לֹשים במהירות שלא יחמיץ! מחלקים ל 10 חלות ואופים בתנור. אחרי האפיה פותתים כל חלה לארבעה פתיתים קטנים בגודל כזית. שמים את הכל בכלי, מוסיפים לבונה ומביאים לכהן. ומכאן הכהן עושה את אותן העבודות כמו במנחת סולת והנותר נאכל לכהנים. וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן - מצות דקות: מוסיפים מים לסולת בלי שמן, לֹשים במהירות שלא יחמיץ! מחלקים ל 10 רקיקים דקים ואופים בתנור. אחרי האפיה מושחים את הרקיקים בשמן. פותתים כל רקיק לארבעה פתיתים קטנים בגודל כזית וממשיכים כנ"ל.

מנחת מחבת

{ה} וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ - אם אדם רוצה להביא מנחה מטוגנת במחבת - כלי דומה לשלנו רק בלי שוליים בכלל. שמים בו שכבה דקה של שמן. סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן - יביא סלת, יבלול בשמן, יוסיף מים וילוש. יחלק את הבצק ל 10 חתיכות וישים על מחבת. העיסה צריכה להיות עבה וסמיכה כדי שלא יגלוש מהצדדים של המחבת. מַצָּה תִהְיֶה - כמו כל מנחה- אסור שתחמיץ!  {ו} פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים - אחרי האפיה תִבְצע ותפורר אותה ל 4 חתיכות, פתיתים. וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן - אחרי הפתיתה יוצק את  כל  השמן שנשאר. ונותן לבונה. מִנְחָה הִוא - מביא לכהן וכו'.

מנחת מרחשת

 {ז} וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ - מנחה זו עשויה במרחשת - כלי עמוק מלא שמן. נקרא כך כי הבצק רוחש בו. הכלים האלה היו במשכן. סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה - מכינים את זה כמו במחבת רק העיסה יותר רכה.

{ח} וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ - הכהן נוגע עם הכלי בקרן דרומית מערבית של המזבח. {ט} וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ - את הקומץ והלבונה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה': {י} וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה':

מנחת ביכורים - מנחת העומר

{יד} וְאִם תַּקְרִיב - כשתקריב. כי מדובר על מנחת חובה ולא נדבה. וזו מנחה של כל הציבור ולא של יחיד (לעומת המנחות הקודמות שהן קרבן של היחיד ובאות נדבה).  מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' - המנחה הראשונה מהשעורים החדשים. היא מתירה לאכול את התבואה החדשה. מקריבים אותה ביום הראשון של חוה"מ פסח - טז' ניסן - וממנה מתחילה ספירת העומר. אָבִיב - השעורים כבר הבשילו. קָלוּי בָּאֵשׁ - קולים את הגרעינים על האש. קוצרים את העומר במוצאי החג ומייד למחרת בבוקר צריכים לטחון אותו ולהקריב לכן הגרעינים עדין לחים וא"א לטחון אותם בלי קליה. גֶּרֶשׂ - מלשון גריסה ושבירה. טוחנים את הגרעינים לקמח עבה ומשובח (מה שנקרא 'סולת' בחיטה נקרא 'גרש' בשעורה) כַּרְמֶל - 'כר מלא' - הגרעינים מלאים קמח כי עדיין לא הספיקו להתייבש ולהצטמק. תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ: אחרי שטוחנים את השעורים לגרשֹ לוקחים עשרון וממשיכים את העבודות כמו מנחת סולת: {טו} וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא: הוספנו שעושים תנופה (לכן נקרא 'עומר התנופה'). אח"כ הגשה לקרן מערבית - דרומית כמו בכל המנחות. {טז} וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ - הכהן עושה קמיצה ומקטיר  עַל כָּל לְבֹנָתָהּ -  עם כל הלבונה אִשֶּׁה לה': את הנותרת יאכלו הכהנים - קדשי קדשים.

פרק ג' - קרבן שלמים

קראנו ברש"י שתי סיבות למה נקרא 'שלמים': א. מטיל שלום בעולם - שלמים לא בא ככפרה על חטא אלא רק כדי להתקרב לה' לכן זה שלום בין ה' לעולם.  ב. יש ממנו חלק למזבח, לכהנים ולבעלים וזה עושה שלום בין כולם.

פסוקים  א-ה: שלמים מן הבקר

{א} וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ - אם האדם רוצה להביא קרבן שלמים - אצלנו מדובר על שלמי נדבה. אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה - יכול להביא או זכר או נקבה. תָּמים יַקְרִיבֶנּוּ - בלי מום לִפְנֵי ה': {ב} וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ - סומך את ידיו ואומר דברי שבח לה'! לא וידוי כי שלמים לא באים לכפר על חטא. וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד - שלמים הם קדשים קלים ולכן הכוונה כאן לכל חצר המשכן. וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב - העבודה עם הדם היא בדיוק כמו בקרבן עולָה - כהן מקבל את הדם במזרק, הולכה למזבח, זריקה בקרן מזרחית - צפונית ומערבית - דרומית כך שהדם יהיה על קירות המזבח 'סביב' - 2 שהן 4.

אחרי זריקת הדם מוציאים מהקרבן כמה חלקים פנימיים שנקראים 'אֵמוּרִים' ורק אותם מקטירים על המזבח. את שאר הקרבן אוכלים הכהנים והבעלים (בכל הקרבנות מקטירים רק את החלקים האלה, חוץ מקרבן עולה שהכל מוקטר) מנִינוּ חמישה חלקים באמורים (בכבש נוסף עוד אחד).

{ג} וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לה' 1) אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב - קֵֶרֶב הם אברי העיכול של הבהמה: הקיבה והמעיים. יש שכבה של חלב שמכסה את כל הקרב ביחד. 2) וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב - יש עוד שכבת חלב שנמצאת על כל אבר ואבר מהקרב. 3) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן - שתי הכליות מכוסות בשכבת חלב. 4) אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים - החלב שעל הכסלים. הכסלים הם צדדי הבהמה מהגב עד הכרס ובחלק העליון שלהם ישנו חלב. 5) וְאֶת הַיֹּתֶרֶת - הסרעפת: שריר שמבדיל בין החלק הקדמי של הבהמה - בו הריאות והלב לבין החלק האחורי - בו הכבד ומערכת העיכול. עַל הַכָּבֵד - עם חתיכה קטנה מהכבד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה - יחד עם הכליות הוא יסיר מהבהמה את היותרת.

{ה} וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה - למה מוזכרת כאן העולה? מדובר על עולת התמיד של שחר. וזה בא ללמדנו שהיא הקרבן הראשון במקדש, ועליה מקריבים את שאר הקרבנות. אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה':

בפרשת צו יפורט לגבי החלקים שניתנים לכהן - חזה ושוק הימין והתנופה שעושים, ולגבי אכילת הבעלים את שאר הקרבן.

פסוקים  ו-יא: שלמים מן הצאן -  כבשים

בשלמים מן הכבשים מקטירים על המזבח חלק נוסף - את האליה. בבקר ועיזים לא מקטירים את האליה כי אצלם היא קטנה ולא חשובה. חוץ מזה הכל כמו בשלמים מן הבקר.

{ו} וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לה' ... {ז} אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב ... {ט} וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לה' - אמורי הכבש או הכבשה: חֶלְבּוֹ - החלק המובחר בכבש (כאן הפירוש אינו' חֵלֶב' כי האליה היא שומן) הָאַלְיָה - החלק בגב שקרוב לזנב תְמִימָה - שלימה. יקח את כל האליה. לְעֻמַּת הֶעָצֶה - איפה מתחילה האליה? מול הכליות שנקראות 'עָצֶה' כי הן יועצות לאדם. יְסִירֶנָּה - יסיר אותה מגוף הכבש כדי להקטיר אותה על המזבח. וגם יסיר את שאר האמורים: וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב ... {יא} וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לה' - האמורים הם המאכל של האש.

פסוקים  יב -יז: שלמים מן הצאן - עיזים

הכל כמו שלמים מן הבקר - לא מקטירים את האליה. {יב} וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ ... {יד} וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לה' ... {טז} וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לה': {יז} חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם - האיסור לכל הדורות  בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם  -  בכל מקום שתשבו: בארץ ובחו"ל. כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ - אסור לאכול חֵלֶב בהמה או דם. למה זה נאמר דוקא כאן?  הילדים ענו שכאן זה הקרבן הראשון שאוכלים ממנו אז שלא יטעו ח"ו לאכול חלב או דם.

פרק ד' - קרבן חטאת

עד כאן דיברה התורה על קרבנות נדבה (חוץ ממנחת העומר). מכאן מדובר על קרבנות חובה. קרבן חטאת מקריב מי שעבר עבירה חמורה בשוגג. עבירה שאם עושים אותה ח"ו במזיד חייבים כרת, למשל: חילול שבת, אכילה ביוה"כ, אכילת חמץ בפסח, אכילת חלב או דם ועוד. יש בפרק ארבעה סוגים של חטאת: חטאת כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור שמביאים הסנהדרין, חטאת נשיא וחטאת יחיד 'רגיל' מעם ישראל.

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נֶפֶשׁ - אדם מישראל כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה - למשל לא ידע שהיום שבת או לא ידע שאסורה מלאכה מסויימת בשבת. מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה - מדובר דוקא על עבירות 'לא תעשה' שיש עליהן כרת. וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:

פסוקים  ג-יב: חטאת כהן משיח

{ג} אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ - הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם -            למה 'לאשמת העם'?  א. הכה"ג הוא האדם הכי קדוש בעם ישראל, וכשהוא חוטא אפילו בשוגג יש בזה אשמה וחוב לכל העם כי כך הוא פחות יכול לכפר בעדם.    ב. מכאן לומדים חז"ל שהכה"ג חייב חטאת רק אם הורה לעצמו הלכה בטעות ועשה לפי זה, בדומה לחיוב של כל 'הָעָם' בפר העלם דבר של ציבור. וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר - בקרבנות חובה התורה מצווה בדיוק איזו בהמה להביא לקרבן. הכה"ג צריך להביא פר בשנתו השלישית לחייו. תָּמִים לה' לְחַטָּאת: {ד} וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' - הסמיכה והשחיטה דוקא בצפון, כי חטאת זה קדשי קדשים. וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר - ובשעה שסומך גם מתוודה על חטאו. וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה':

העבודה עם הדם

{ה} וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ - לכתחילה צריך שאת כל העבודה יעשה הכה"ג שחטא (אבל אם עשה כהן הדיוט- כיפר). מִדַּם הַפָּר, וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד - זו חטאת מיוחדת ואת הדם שלה מכניסים לתוך המשכן! לכן נקראת גם 'חטאת פנימית'. {ו} הכהן נעמד בין המנורה למזבח הזהב ופניו כלפי הפרוכת. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם - שנמצא במזרק וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ - הכהן מזה מן הדם 7 הזאות לכיוון הפרוכת, מול מקום ארון הברית. לא צריך שהדם יגע בפרוכת. {ז} אח"כ הכהן פונה לכיוון מזבח הקטורת: וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד - הכהן נותן (מורח) דם עם האצבע על כל אחת מקרנות המזבח. וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר - הדם שנשאר במזרק יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה - אל היסוד המערבי. ביסוד יש נקב מיוחד שבו שופכים את שיירי הדם. אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

הקטרת האמורים

{ח} וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ ... {י} כַּאֲשֶׁר יוּרַם - בדיוק כמו שמוּרם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים - מקרבן שלמים של שור וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה:

שריפת הפר מחוץ למחנה

{יא} וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ - עם ראשו וְעַל כְּרָעָיו - ועם רגליו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ - הפסולת שבתוך מעיו. {יב} וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה - ובביהמ"ק: מחוץ לירושלים. אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן - המקום בו שופכים את הדשן מהמזבח, כשהצטבר עליו הרבה דשן. וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף -  לכן נקראת החטאת הזו גם 'חטאת נשרפת'. שורפים בפרהסיה במקום גלוי כדי שמי שחטא יראה זאת ולא יתבייש לחזור בתשובה ולהביא קרבן כמו שהכה"ג הביא (בעל הטורים).

פסוקים יג-כא: חטאת הקהל - פר העלם דבר של ציבור

{יג} וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל - אלו הסנהדרין. בית הדין הגדול של 71 זקנים שיושב בלשכת הגזית בהר הבית. יִשְׁגּוּ - יטעו וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל - אלו הסנהדרין שהם העיניים של כל עם ישראל. כי גדולי התורה הם אלו שמראים לעם את הדרך הנכונה. נעלמה מהם הלכה והם הורו על דבר אסור שהוא מותר, באחת העבירות החמורות.  וְעָשׂוּ - וכל העם עשו את העבירה על פיהם (או אפילו רֹב העם). אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: {יד} וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ - כשיִוָדַע לסנהדרין שהם טעו וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל - הסנהדרין צריכים להביא קרבן. פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת - פר בשנתו השלישית לחייו. וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד:  הזכרנו שבאמת מביאים 12 פרים, פר על כל שבט. כמובן הארכנו לתאר עד כמה זה מצער את הזקנים ואת כל ישראל שהם טעו וכל עמ"י חטא בגלל זה. {טו} וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה' - 3 זקנים מהסנהדרין סומכים את ידיהם ומתוודים. כל העבודות בפר של הציבור הן כמו בפר כהן משיח - חטאת פנימית - נשרפת: וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה' - השחיטה היא דווקא בצפון המזבח - קדשי קדשים. {טז} וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד - לכתחילה צריך שהכה"ג יקריב בגלל חשיבותה של החטאת הזו לכל ישראל (ואם כהן הדיוט עשה - כיפר). {יז} וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת - הכהן מזה מן הדם 7 הזאות לכיוון הפרוכת, מול מקום ארון הברית. לא צריך שהדם יגע בפרוכת. {יח} וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד - הכהן נותן (מורח) דם עם האצבע על כל אחת מקרנות מזבח הקטרת. וְאֵת כָּל הַדָּם -  הדם שנשאר במזרק יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד -  אל היסוד המערבי. ביסוד יש נקב מיוחד שבו שופכים את שיירי הדם.  {יט} וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה - לאחר שסיים את העבודה עם הדם, הכהן חוזר לפר ומוציא ממנו את האמורים ומקטיר אותם על מזבח העולה (הולכה למזבח, מליחה, הקטרה). {כ} וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת - בדיוק כמו שהתורה ציוותה בפר של כהן משיח כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ - בדיוק את אותם אמורים הוא מקטיר גם כאן. וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם: {כא} וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן - כמו שהתורה ציוותה בפר של כהן משיח - שורפים את כל הפר מחוץ למחנה במקום טהור (לא בית קברות) בשפך הדשן.  חַטַּאת הַקָּהָל הוּא:

פסוקים כב-כו: חטאת הנשיא

{כב} אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא - אִם המלך יחטא. למה כתוב דווקא פה 'אשר' ולא 'אם'? זה מלשון 'אשרי'. אשרי הדור שהמלך שלו חוזר בתשובה על חטאיו ומביא קרבן. למה זה כתוב דוקא אצל הנשיא ולא אצל כה"ג וסנהדרין? הסברנו שמלך הוא האדם החזק בממלכה והוא מחליט על כולם, ולכן יכול להיות שהוא לא ירצה להודות בחטאו ולהביא קרבן (ואכן היו מלכים בעם ישראל שלא היו כ"כ צדיקים) אז אם המלך מביא קרבן זה דבר מיוחד ואשרי הדור שלו! לעומת כה"ג וסנהדרין שברור שיחזרו בתשובה. וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹקיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם - מדובר שעבר עבירה בשוגג מהעברות החמורות (לאו דוקא שהורה לעצמו וכו' כמו בכה"ג) {כג} אוֹ - אִם הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים - עז בשנתו הראשונה, דווקא זכר.  {כד} וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר - סומך ומתוודה וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם - באותו המקום אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה' - בצפון חַטָּאת הוּא: {כה}  הכהן מקבל את הדם במזרק. מוליך אותו למזבח העולה, עולֶה על המזבח ושם: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה - נותן עם האצבע מן הדם על כל אחת מקרנות המזבח. זה חייב להיות בחצי העליון של המזבח. מתחיל בקרן דרומית-מזרחית ומסיים בקרן דרומית-מערבית. ויורד מהמזבח: וְאֶת דָּמוֹ - מה שנשאר במזרק יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה - היסוד הדרומי. {כו} וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ - האֵמורים יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים - בדיוק את אותם האֵמורים של עז לשלמים. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ: מה עושים עם שאר הקרבן? הכהנים אוכלים אותו בחצר המשכן עד חצות הלילה וזה חלק מהכפרה. חטאת נשיא היא חטאת חיצונית - הדם על מזבח החיצון וחטאת נאכלת.

פסוקים כז-לה: חטאת יחיד

{כז} וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ - אדם רגיל מהעם ולא כה"ג, מלך או סנהדרין בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: {כח} אוֹ - אם הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה - עז בתוך שנתה הראשונה לחייה, דווקא נקבה. עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: {כט} העבודות בדיוק כמו בחטאת נשיא: גם זו חטאת חיצונית (דם), האמורים קרבים על המזבח והבשר נאכל לכהנים... {לא} ... וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ:

בחטאת יחיד אפשר לבחור להביא כבשה במקום שעירת עיזים. כבשה היא ג"כ בתוך שנתה הראשונה לחייה, דווקא נקבה. העבודה היא בדיוק כמו קודם, עם הבדל אחד: באֵמורֵי הכבשה נוספת האליה! {לב} וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה ... {לה} וְאֶת כָּל חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים - לכן נוספת גם האליה. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:

קרבן עולה ויורד (פרק ה, א-יג)

ישנן שלוש עבירות שעליהן אדם מביא קרבן חטאת לפי מצבו הכלכלי: אם יש לו כסף לקנות שעירת עיזים או כבשה - יביא אחת מהן. אם יש לו כסף רק כדי לקנות 2 תורים או 2 בני יונה - יביא אותם. ואם יש לו כסף רק כדי לקנות עשרון סלת - יביא אותו. לכן הקרבן נקרא 'עולה ויורד' - עולה ויורד בשוויו לפי העשירות והעניות של האדם. העבירות הן:

• שבועת העדות - יודע עדות לחברו ונשבע לשקר שאינו יודע - אפילו במזיד.
• טומאת מקדש וקדשיו - שכח שהוא טמא, ונכנס למקדש או אכל קדש.
• שבועת ביטוי - נשבע לעשות או לא לעשות דבר מה, ועבר על שבועתו בשוגג.

וסימנך שב"ט - שבועת עדות, ביטוי, טומאה

למה דוקא בעבירות אלו יש דין מיוחד? שבועות - זו לא עבירה שיש בה כרת, והתורה החמירה  שיביא קרבן  אבל יותר קל מחטאת רגילה.  טומאת מקדש וקדשיו -  זו עבירה שיש בה כרת והתורה הקלה עליו. למה? מפני שהוא טועה בדבר מצווה (רמב"ן) או בגלל ש'הכשלון מצוי בו' (חינוך).

הדגשה: בעברות אחרות שיש עליהן חטאת הוא חייב להביא שעירת עיזים או כבשה גם אם הוא עני. מה יעשה? ילוה כסף, יקח צדקה וכו'

פסוקים  א- ד: על איזה עבירות מביא קרבן עולה ויורד

{א} וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה - שמע שהשביעו אותו שאם הוא יודע עדות - שיעיד, והוא אמר  (שבועה נקראת 'אלה'=קללה, כי לפעמים כשמשביעים מישהו, מזהירים אותו שאם ישקר יקבל קללה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע - והוא באמת היה עד בדבר או ראה או ידע מהמקרה (נתנו דוגמה של עדים על הלוואה). אִם לוֹא יַגִּיד - אם הוא ישקר ולא ירצה להגיד את עדותו וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ - יש לו חטא. {ב} אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה - כמו כלב או חתול מת. אבל אותו הדין יש אם נגע בנבלת חיה טהורה כמו צבי או יעל. אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה - כנ"ל אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא - אחד משמונת השרצים, למשל: עכבר, צב, לטאה מתים. וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ - שכח שנטמא. וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם - מה החטא? הרי אין עבירה להיות טמא? אלא מדובר שנכנס למקדש או אכל מן הקדשים כשהוא טמא. {ג} אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם - במת או בטמא מת לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ - או נגע בזב או זבה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ - שכח שנטמא. וְהוּא יָדַע - ואחרי שחטא נזכר שהיה טמא, וְאָשֵׁם: {ד} אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם - בשבועה קובע מה שאדם הוציא בשפתיו ולא מה שחשב בליבו. לְהָרַע - נשבע להרע ולצער עצמו במשהו, למשל: לא אוכל לחם 30 יום. אוֹ לְהֵיטִיב -  נשבע להיטיב לעצמו במשהו, למשל: אוכל לחם כל יום. לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה - גם אם נשבע על דברים שהיו: נשבע שאכלתי/שלא אכלתי. וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ - עבר על שבועתו בשוגג. למשל:נשבע לא לאכול משהו ואח"כ חשב שנשבע כן לאכול, ואכל. וְהוּא יָדַע - ואח"כ נודע לו שעבר על שבועתו וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:

פסוקים  ה- ו: קרבן עשיר - כבשה או שעירת עיזים

{ה} וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ - הוא צריך להתוודות כשיביא את הקרבן.{ו} וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת - זהו קרבן חטאת רגיל של יחיד (כמו לעיל פרק ד') וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:

פסוקים ז- י: קרבן דלות- שני תורים או שני בני יונה

{ז} וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה - אם אין בידו מספיק כסף לקנות שה (עז או כבש צעיר, בשנתו הראשונה, זכר או נקבה,  נקרא 'שה'). וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה - למה העני מביא גם עולה? מפני שבחטאת העוף כל הבשר נאכל לכהנים ואין ממנה כלום למזבח. במקום זה מביא עוד עוף לעולה (ראב"ע, רמב"ן) {ח} וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה - למה דוקא החטאת ראשונה? כמו אדם שחטא למלך. קודם כל יביא כפרה ואח"כ יוכל להביא עוד דורון למלך. איך מקריב חטאת העוף? הכהן עומד על רצפת העזרה ליד קרן דרומית מערבית: וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ - למטה מהעורף, מאחורי הצוואר. וְלֹא יַבְדִּיל - אסור לו להבדיל את הראש מהגוף אלא צריך לחתוך רק קנה או וושט ולא את שניהם. {ט} וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ - אחרי שמלק הוא אוחז בעוף ומתיז ממנו דם על קיר המזבח. וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ - אחרי ההזאה עושה מיצוי הדם - מועך את העוף על קיר המזבח והדם נסחט ויורד על הקיר אל היסוד. חַטָּאת הוּא - כל העוף נאכל לכהנים קדשי קדשים. {י} וְאֶת הַשֵּׁנִי - את העוף השני יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט - כהלכתו, כמו שכתוב בתחילת הפרשה. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:

פסוקים יא- יג: קרבן דלי דלות- מנחת חוטא

{יא} וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה - אם אין לו מספיק כסף לקנות שני עופות. וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת - עשרון סולת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה - אסור לתת במנחה זו שמן או לבונה. כִּי חַטָּאת הִיא - ולא מתאים שתהיה מהודרת עם שמן ולבונה. וגם להקל על העני שלא יצטרך להשיג גם שמן ולבונה (החינוך). {יב} מעשה המנחה הוא כמו במנחת סלת: וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן - והכהן עושה הגשה לקרן דרומית מערבית. וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה - קמיצה ונתינה בכלי שרת (הקמיצה כאן יותר קשה כי זה רק סולת בלי שמן) וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' חַטָּאת הִוא - מליחה והקטרה.  {יג} וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה - הכהנים אוכלים את הנותרת, כמו במנחת נדבה, קדשי קדשים.

קרבן אשם

פסוקים יד- טז: אשם מעילות

אדם שהשתמש בשוגג בחפץ של ההקדש משלם קרן וחומש ומביא קרבן אשם.

{יד} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {טו} נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל - תעשה שינוי לרעה.  וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' - אם אדם נהנה מהקדשים בשוגג. למשל: אכל בשר קדשים שאסור לאכול, רכב על בהמה שהקדישו לקרבן, שתה בכוס של ההקדש, השתמש בכסף שהקדישו לביהמ"ק. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן - כבש זכר בשנתו השניה לחייו (אחרי שעברו 30 יום בהם נקרא 'פלגס' ועדין לא 'איל') בְּעֶרְכְּךָ - בערך, בשווי של כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם - לפחות שני שקלים. {טז} וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ - מה שהחסיר מההקדש כשהשתמש  יְשַׁלֵּם - הוא צריך לשלם להקדש את מה שנהנה - 'קרן'. וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו - צריך להוסיף ולשלם להקדש עוד 'חומש' שזה רבע מהקרן (חומש מלבר). וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן - את קרבן האשם  וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ:

היו לפניו שתי חתיכות וחשב ששתיהן של שומן ואכל אחת מהן. אח"כ נודע לו שאחת היתה של חֶלֵב אבל הוא לא יודע אם זו החתיכה שאכל או לא. וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: {יח} וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן - חייב להביא איל באותו שווי שכתוב באשם מעילות - 2 סלעים. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ: {יט} אָשָׁם הוּא - זה קרבן אשם. אָשֹׁם אָשַׁם לה' - האדם אשם לה' כי גם להיות בכזה ספק זה חטא. הוא היה צריך לברר היטב לפני שאכל!  למה הקרבן נקרא 'אשם תלוי'? מפני שהוא תולה לו את הכפרה בינתיים עד שיתברר הדבר. ואם יתברר לו שאכל את החלב -  חייב להביא חטאת ואז תהיה לו כפרה שלימה.

פסוקים כ- כו: אשם גזילות

{כ} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כא} נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בה' - מדובר על אדם שמשקר לחבירו בענין ממון ונשבע על כך לשקר. ובזה יש גם מעילה ועבירה כלפי ה' ולא רק כלפי חבירו. וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ -  הוא משקר ולא מודה בתביעה שחבירו תובע אותו. התורה מונה חמישה דברים: בְּפִקָּדוֹן - חבירו הפקיד אצלו חפץ לשמור ועכשיו השומר משקר וטוען שלא היו דברים מעולם. אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד - בכסף ששם לו חבירו ביד - כלומר הלוואה. אוֹ בְגָזֵל - גזל את חבירו. אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ – בעל הבית שלא שילם לפועל שלו שכר. {כב} אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ - מצא אבידה של חבירו ומשקר שזה שלו. וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר - נשבע בבית הדין. השבועה נקראת שבועת הפקדון. עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: {כג} וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם - ועכשיו מודה על האמת ורוצה לחזור בתשובה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל - דבר ראשון: חייב להשיב את הגזילה שבידו. אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: {כד} אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר - כולל הלוואה וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ - זה הקרן, שהוא הראש והעיקר של התשלום וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו - מוסיף עוד חומש. למי נותן? לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ - למי שהממון שלו יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ: {כה} אחרי שהשיב את הגזילה לחבר, יביא גם קרבן אשם ויתכפר לו:  וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ - באותו שווי כמו אשם מעילות לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן: {כו} וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ: [ התורה לא מגלה לנו כאן מהו מעשה הקרבן באשם? מה עושים עם הדם והבשר? זה כתוב בפרשת צו: דם - זריקה על המזבח סביב (שתיים שהן ארבע). אמורים - למזבח. בשר - נאכל לכהנים].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.