פרק יד' פסוק א-כ: טהרת המצורע

הקדמה

• טהרת המצורע היא דבר מאד משמח, מפני שאם עברה לו הצרעת זה סימן שהוא חזר בתשובה!
• תהליך הטהרה לוקח שמונה ימים. המיטהר עובר שלשה שלבי טהרה:

1. היום הראשון - ציפורים, תגלחת וטבילה.
2. היום השביעי - תגלחת וטבילה.
3. היום השמיני - קרבנות.

פסוקים א-ט: היום הראשון עד היום השביעי

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ - ביום שהוא רואה שעבר לו הנגע והוא יכול להתחיל להטהר וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן - הוא צריך לבא אל הכהן כי  רק הכהן יכול לקבוע שהוא טהור. אבל אסור לו להכנס עדיין למחנה ולכן:{ג} וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה - הכהן יוצא אל מחוץ למחנה, והמצורע יבוא אליו לשם. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ - הכהן רואה שהנגע נעלם לגמרי או התקטן מגריס או כהה וכיו"ב. {ד} וְצִוָּה הַכֹּהֵן - הכהן יצוה את המיטהר (או אדם אחר שיעזור לו)  וְלָקַח לַמִּטַּהֵר - יביאו בשביל המיטהר: שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת - ולא ציפורים טמאות. לוקחים בדרך כלל שתי ציפורי דרור. וְעֵץ אֶרֶז - ענף של ארז וּשְׁנִי תוֹלַעַת - צמר צבוע בדם תולעת מיוחדת בצבע שני - גוון של אדום. וְאֵזֹב - מין עשב ששמו אזוב. קראנו ברש"י שיש כאן רמז לחטא: פטפוט וגאוה ורמז לתשובה: שפלות וענוה. {ה} וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים - הכהן יקח כלי חרס וישים בו מים ממעיין. אח"כ ישחט את אחת הציפורים מעל הכלי, כך שהדם ישפך אל תוך המים החיים.

{ו} אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב - יקח את הארז, האזוב ושני התולעת ויאגוד אותם יחד (קושר ע"י שני התולעת). ויקח גם את הציפור החיה (לא קשורה איתם אלא צמודה) וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים - ויטביל את ארבעתם בדם שבתוך המים.  {ז} וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ - הכהן יזה על המיטהר 7 פעמים (על גב ידו).   וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה -  אחרי ההזאה, הכהן משחרר את הציפור החיה ומשלח אותה שלא תחזור.

{ח} וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו - יטביל את בגדיו במקווה. וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ - הכהן מגלח עם תער את כל השער של המיטהר - מראשו, זקנו ומכל גופו. יש כאן חידוש: יש איסור לגלח את פאות הראש והזקן אבל אצל המיטהר זו מצוה (בלי זה אינו נטהר ואפילו נשארו לו שתי שערות - זה מעכב). וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר - אחרי התגלחת המיטהר יטבול במקווה וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה  - עכשיו הוא טהור לענין זה שמותר לו להכנס למחנה וגם לא מטמא טומאת אוהל, אבל הוא עדיין אב הטומאה (כמו שרץ ,להבדיל, שמטמא במגע).  וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים - בשבעת הימים האלה הוא אסור באשתו וי"א גם כפשוטו שצריך לגור באוהל או בית אחר.

{ט} וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ - הוא עושה שוב תגלחת בדיוק כמו ביום הראשון. אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ - התורה כאן מפרטת יותר אבל כך זה גם בתגלחת של היום הראשון. וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו - יטביל את בגדיו במקווה. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם - יטבול במקווה. וְטָהֵר - הוא כבר לא אב הטומאה ומותר לו להכנס לאהלו. בהערב שמש - מותר לו לאכול תרומה. עדיין אסור לו להכנס למקדש ולאכול קדשים עד שיביא את הקרבנות. עד אז הוא נקרא 'מחוסר כיפורים'.

פסוקים י-כ: היום השמיני

{י} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים - כבש אחד יהיה 'אשם מצורע' ואחד יהיה עולה. וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה - לקרבן חטאת. וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן - המנחה הזו היא מנחת נסכים שמביאים תמיד עם קרבן עולה או שלמים מן הבהמה. כאן יש חידוש שהמיטהר מביא מנחת נסכים גם על קרבן החטאת והאשם. על כל כבש מביאים עשרון סלת בלול בשמן וכך יוצא שהמיטהר מביא שלשה עשרונים. מנחת נסכים מוקטרת כליל במזבח ואין בה קמיצה ונותרת לכהנים. (מביא גם יין לנסך אבל כאן התורה קיצרה) וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן - הלוג הזה אינו חלק מהמנחה אלא לוג נוסף לצורך הטהרה. {יא} וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד - המיטהר עדיין אסור בכניסה לחצר המשכן ולכן הוא עומד עם הקרבנות בפתח חצר המשכן (בביהמ"ק - שער ניקנור)

{יב} וְלָקַח הַכֹּהֵן- הכהן לוקח אל תוך חצר המשכן: אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' - תנופה של כבש האשם כשהוא עדיין חי ושל לוג השמן. {יג} וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ - בצפון. כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן - לאשם הזה יש את אותן הלכות כמו חטאת רגילה שנשחטת בצפון וכל מעשה הקרבן כרגיל (חוץ ממה שמפורש כאן) קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. {יד} וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם - הכהן מקבל מהדם בכף ידו ובא ליד פתח החצר (הוספנו שכהן אחר עושה קבלה רגילה עם מזרק וזורק על המזבח 2 שהן 4)  וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית - המיטהר מכניס כל פעם את האבר שצריך אל תוך החצר והכהן נותן עליו מדם האשם, כי אסור להוציא את הדם החוצה.

{טו} וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק - ישפוך עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית - עדיף שכהן אחר יצוק על ידו אבל בדיעבד אפשר גם שהוא עצמו יצוק על היד שלו. {טז} וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' - הוא עומד עם הפָּנים לכיוון המשכן ומזה 7 הזאות. לפני כל הזאה - טובל שוב אצבעו בשמן. {יז} וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם - באותם מקומות שנתן קודם לכן את דם האשם. {יח} וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר - מה שנשאר בכף ידו, הוא שופך על ראש המיטהר. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה': {יט} וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה - החטאת קודמת לעולה. {כ} וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה - מקטיר את 3 מנחות הנסכים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר -  עכשיו זו טהרה גמורה! המיטהר יכול להכנס לחצר המשכן ולאכול קדשים.

פסוקים כא- לב: טהרת מצורע דל

ההבדל בין מצורע עשיר (שיש לו מספיק כסף לכל הקרבנות) לבין מצורע עני הוא רק בקרבנות היום השמיני. בשלבים של היום הראשון והשביעי אין הבדל.   

ההבדל בקרבנות: התורה מקילה עליו רק בקרבן החטאת והעולה: במקום בהמות הוא יביא עופות. ממילא גם לא יביא מנחת נסכים עליהם, כי מנחת נסכים היא רק על קרבן מן הבהמה.  אבל  את הכבש לאשם, מנחת הנסכים שלו ואת לוג השמן חייב גם הדל להביא לטהרתו. העבודות עם האשם ועם לוג השמן הן בדיוק כמו במיטהר העשיר.

באיזה עוד קרבנות התורה הקלה על העני? קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא (על שבועת העדות, שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו) וקרבן יולדת.

פרק יד' פסוק לג - נז: צרעת הבתים

הערה: יש כאן מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בפירוש מהלך הפסוקים (אין ביניהם מחלוקת בדינים, לפי מה שהבנתי). בכיתה הסברנו את מהלך הפסוקים כמו הרמב"ן והוספנו עוד מצבים מתוך פי' רש"י ודברי הרמב"ם. אחת מנקודות המחלוקת היא איך לפרש את המילה 'פָּשָׂה' בפסוקים מד, מח: רש"י - הנגע גדל (כמו הפירוש עד עכשיו בענייני הצרעת).  רמב"ן - הנגע חזר שוב אחרי החלפת האבנים.                                                                                

{לג} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר - כל ענייני צרעת נקבעים על פי הכהן לכן מוזכר כאן אהרון. {לד} כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן - צרעת הבתים נוהגת רק בארץ ישראל לעומת צרעת האדם שגם בחו"ל. (בצרעת הבגד זו מחלוקת: הרמב"ן אומר שרק בא"י. בחינוך משמע שגם בחו"ל).  אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה - שתאחזו ותחזיקו בה לעולם. וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת - יש כאן לשון של בשורה טובה (כי לא כתוב 'כי יהיה נגע בבית') למה? יש כאן רמז שלפעמים היה ה' מביא נגע בבית של צדיק כדי שימצא את המטמונים שהטמינו האמוריים בקירות. אבל בעיקר, צרעת הבית באה כעונש על לשון הרע וגאוה, כמו צרעת האדם והבגד. (אוה"ח מסביר שבמדבר היה רק צרעת באדם וזו בשורה טובה שבא"י קודם כל יש צרעת בבתים). בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: {לה} וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת - האיש שהבית שלו.  וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת - כתם שנראה כמו נגע נראה לי בבית. ולא אומר 'נגע נראה לי בבית' אפילו אם הוא ת"ח ויודע, כי רק הכהן יכול לקבוע שזה אכן נגע.

{לו} וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע - הכהן מצוה את בעל הבית לפנות את כל החפצים מהבית לפני שהכהן יבוא לבדוק. וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת -  כדי שלא יטמא כל מה שבבית. מפני שאם אכן זה נגע בגודל ובצבע המתאים, הכהן מסגיר את הבית לשבעת ימים ובימים אלה כל מה שנמצא בתוך הבית - נטמא (פס' מו). התורה חסה על ממונם של ישראל. על מה בדיוק? על כלי חרס (אפילו שהם לא יקרים) שאין להם תקנה בטבילה אלא יישברו. וְאַחַר כֵּן - אחרי פינוי הבית יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת: {לז} וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת - נראה שקוע בתוך הכותל יְרַקְרַקֹּת - ירוק חזק מאד אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת - אדום חזק מאד וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר - דוקא המראה שלהן שפל ושקוע מן הקיר אבל הן לא ממש שקועות משאר הקיר, כלומר מי שימשש את הקיר לא ירגיש שזה שקוע. הוספנו שגודל הנגע הוא לפחות כ-2 גריסים ונמצא על שתי אבנים. {לח} וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת - הכהן יוצא ועומד ליד הבית וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים - בצרעת הבית תמיד יש הסגר שבוע ראשון.

{לט} וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת - הנגע גדל. {מ} וְצִוָּה הַכֹּהֵן - הכהן יצוה את בעל הבית לעשות את הפעולות הבאות לפני ההסגר השני: וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע - יוציאו את האבנים המנוגעות מהקיר. וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא - מקום מחוץ לעיר שמיועד לשים שם דברים טמאים ולא שמים שם טהרות. האבנים המנוגעות הן אב הטומאה. {מא} וְאֶת הַבַּיִת - את הטיח שעל קירות הבית יַקְצִעַ - יקלף, יגרד מִבַּיִת - מצידו הפנימי של הבית סָבִיב - סביב מקום הנגע (ולא צריך לקלף את הטיח מכל הבית) וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר - הטיח נקרא כאן עפר. אֲשֶׁר הִקְצוּ - אשר הרחיקו והפרישו (יש כאן שתי מילים דומות אבל בעצם הן שונות: יקציע - הקצו) אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: {מב} וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים - ישימו אותן במקום האבנים שחילצו. וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת - הטיח החדש הוא על כל הבית, למרות שלא קילפו את כל הטיח. בקיצור כל זה נקרא: חולץ, קוצה וטח. אחרי שעושים את זה מסגירים את הבית הסגר שני לעוד 7 ימים. בסוף ההסגר השני הכהן יבדוק האם חזר הנגע או לא. שלב זה תמיד יהיה לפני ההחלטה אם הבית טמא מוחלט או טהור. אין נתיצה בלי שקודם חולץ, קוצה וטח ומסגיר.

{מג} וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע  - אם בסוף ההסגר השני הנגע חזר  וּפָרַח בַּבַּיִת - והופיע בקירות הבית אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים - לאחר שחילצו את האבנים המנוגעות וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת - ואחרי שעשו הקצעה (קילוף) לטיח של הבית סביב הנגע וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ - ואחרי שטייחו מחדש את כל הבית. ולמרות כל מה שעשו - חזר הנגע. {מד} וּבָא הַכֹּהֵן - בסוף ההסגר השני וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה  -  חזר שוב (!!! כרמב"ן ולא כרש"י) הַנֶּגַע בַּבָּיִת, צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת - שני פרושים: א. מכאיבה, מקלקלת את הבית. ב. מקוללת טָמֵא הוּא: {מה} וְנָתַץ  - ישבור אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת - הטיח וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: J קצת שאלות חביבות ששאלו הילדים: 1) מה קורה אם יש קומה שניה מעל הבית? תשובה: שמים עמודים לתמוך ונותצים את הקומה הראשונה. 2) כשמחלצים את האבנים המנוגעות, אם זה קיר משותף עם שכן, מה עושים?  תשובה: 'אוי לרשע אוי לשכנו' (משנה נגעים יב,ו) - באמת גם השכן צריך לטפל בהחלפת האבנים.

{מו} וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת - אדם, כלי או מאכל שנכנס לתוך הבית אפילו לרגע אחד ומייד יוצא ואפילו בלי לגעת בקירות. כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ - בכל הימים שהבית מוסגר (וה"ה בבית מוחלט שעוד לא ניתצו) יִטְמָא עַד הָעָרֶב - הוא נטמא, ואחרי שיטבול הוא יהיה עדיין טמא לגבי תרומה וקדשים עד הערב שמש. {מז} וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו - אדם שנכנס לבית המנוגע ושהה שם כמה זמן - הוא נטמא וגם הבגדים שהוא לובש נטמאים (שוכב ואוכל הן רק דוגמאות לאדם ששוהה בבית זמן מה). אבל בפסוק הקודם מדובר שהוא נכנס ולא השתהה - ולכן הבגדים שהוא לובש אינם נטמאים (דוגמה: אם נכנס ל2 דקות והחזיק בידו מעיל ואח"כ יצא - הוא נטמא וגם המעיל שהחזיק נטמא אבל הבגדים שלבש לא נטמאו. התורה הקלה רק בבגדים שלובש) כמה זמן צריך לשהות? כדי אכילת פרס: 4 או 8 דקות (מחלוקת). לכן כתוב 'האוכל בבית' - שהה זמן אכילה.

{מח} וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן - בסוף ההסגר השני וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת -  הנגע לא חזר שוב  אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת - אחרי שטייחו מחדש את כל הבית (התורה מקצרת: הכוונה  להחלפת האבנים וכו')  וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע - הכהן יאמר שהבית טהור כי הנגע לא חזר. איך מטהרים את הבית? ציפורים -  כמו טהרת מצורע מוחלט (אבל כאן אין קרבנות בכלל) {מט} וְלָקַח לְחַטֵּא - לטהר אֶת הַבַּיִת: שְׁתֵּי צִפֳּרִים - דרור וְעֵץ אֶרֶז - ענף של ארז וּשְׁנִי תוֹלַעַת - צמר צבוע בדם תולעת מיוחדת שצבעה בגוון אדום.  וְאֵזֹב - מין עשב ששמו אזוב. {נ} וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים - הכהן יקח כלי חרס וישים בו מים ממעיין. ישחט אחת מהציפורים מעל הכלי, כך שהדם ישפך אל תוך המים החיים.

{נא} וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים - יקח את הארז, האזוב ושני התולעת ויאגוד אותם יחד (קושר ע"י שני התולעת). ויקח גם את הציפור החיה ויטביל את ארבעתם בדם שבתוך המים. וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים- מזה על משקוף הבית 7 פעמים. {נב} וְחִטֵּא - יטהר אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת: {נג} וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה - אחרי ההזאה, הכהן משחרר את הציפור החיה ומשלח אותה שלא תחזור. J הילדים שמו לב שכאן כתוב 'אֶל מִחוּץ לָעִיר' וגם בפס' מ-מא מפני שכאן מדובר שנמצאים כבר בא"י והבית הוא בתוך העיר. וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר:

יש עוד אפשרות שכדאי ללמוד בכיתה: אם בסוף ההסגר הראשון הנגע לא גדל: יסגיר לעוד שבוע (הסגר רגיל בלי חילוץ אבנים). בסוף ההסגר השני: גם אם נשאר באותו גודל וגם אם גדל  - יעשו את חילוץ האבנים וטיוח הבית ויסגיר לשבוע שלישי. בסוף ההסגר השלישי יבדוק: אם חזר הנגע - נותץ, ואם לא חזר - מטהר עם ציפורים (רק בצרעת הבתים יתכן הסגר של שבוע שלישי).

{נד} זֹאת הַתּוֹרָה - כל מה שכתוב מתחילת פרק יג' עד כאן אלה הן ההלכות של:  לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת - נגע בשחין או מכוה וְלַנָּתֶק - נגע הראש או הזקן.{נה} וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: {נו} וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת - נגעים בעור הבשר.{נז} לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא - מתי הוא טמא וּבְיוֹם הַטָּהֹר - ומתי הוא טהור זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת:

פרק טו - טומאות היוצאות מהגוף

הקדמנו שבפרק הזה מדובר על דברים צנועים, ואמנם אנחנו מסבירים ומשננים בכיתה ולומדים עם אבא אבל לא מדברים על זה סתם ככה עם החברים והאחים וכו'.

הקדמה

• אב הטומאה מטמא אדם, כלים, אוכלים ומשקים. ראשון לטומאה מטמא רק אוכלים ומשקים ולא אדם וכלים. בד"כ מה שנטמא מאב הטומאה נעשה 'ראשון' אבל בזב יש חומרה גדולה: המשכב והמושב של הזב נעשים אב הטומאה בעצמם!
• אדם שנטמא מאב הטומאה יש פעמים שרק הוא נטמא (למשל נוגע בשרץ או נבלה) ויש פעמים שגם הבגדים שלובש נטמאים (משא נבלה). בזב התורה החמירה שגם מגע מטמא בגדים ואפילו מגע עם המשכב והמושב.

פסוק א-טו: זב

{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר - למה אהרון? כי הכהנים בעיקר צריכים לדעת דיני טהרה לעצמם ולהורות לישראל כי הטמא אסור בכל ענייני המקדש. {ב} דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ - כל איש מעם ישראל כִּי יִהְיֶה זָב - אם יהיה נוזל, נוטף מִבְּשָׂרוֹ - לא מכל מקום בבשרו אלא ממקום הברית. זוֹבוֹ - הזוב שיצא טָמֵא הוּא - הזב הוא אב הטומאה וגם הזוב שיצא הוא אב הטומאה. {ג} וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ - שתי אפשרויות של זיבה: רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ - הזוב כמו ריר שהוא דליל. אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ - הזוב הוא סמיך ועבה וחותם וסותם את הפתח. טֻמְאָתוֹ הִוא: הזוב הוא חולי של הגוף ולכן יש לו מראה לבן כמו ביצה מקולקלת. למדנו שיש זב שראה 2 ראיות (כלומר שיצא לו פעמיים זוב מגופו באותו יום או יום אחרי יום).                ויש זב שראה 3 ראיות - שניהם מטמאים אותו דבר, אבל קרבנות לטהרה מביא רק זב שראה 3 פעמים.

{ד} כָּל הַמִּשְׁכָּב - כל דבר שמיועד לשכיבה כמו מיטה ומזרון אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב - אפילו בלי לגעת בו, למשל ששכב על גבי כמה מזרונים. יִטְמָא -  כולם נטמאים טומאת 'משכב'. וְכָל הַכְּלִי - כלי שמיועד לישיבה כמו כיסא וספסל אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו - אפילו בלי לגעת בו יִטְמָא: {ה} וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ - אדם טהור שנגע במשכב הזב  יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם - האדם נטמא וגם הבגדים שלובש בזמן שנוגע - נטמאים, כאן רואים שהמשכב  הוא אב הטומאה ולכן הוא מטמא אדם. כדי להטהר- יטבול ויטביל את הבגדים וְטָמֵא עַד הָעָרֶב - בשביל תרומה וקדשים צריך לחכות להערב שמש. {ו} וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב - אם ישב אפילו בלי לגעת הוא נטמא. ולאו דוקא ששכב על משכב הזב וישב על מושב הזב אלא גם אם שכב על המושב או ישב על המשכב. וגם אם רק נגע בהם. {ז} וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

{ח} וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר - הרוק של הזב הוא גם אב הטומאה ומטמא אדם ובגדים. וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: {ט} וְכָל הַמֶּרְכָּב - דבר שמיועד לרכיבה אבל הוא לא יושב עליו, למשל: חלק באוכף שמחזיקים אותו  או ששמים בו את הרגלים. אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא - הוא ג"כ אב הטומאה אבל קל יותר:{י} וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו - שיהיה מתחת לזב, כלומר הנוגע במרכב  יִטְמָא עַד הָעָרֶב - אבל בגדיו לא נטמאים. התורה הקלה במרכב. וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם - יש טומאת משא בזב עצמו, בזובו, במשכב, מושב ומרכב שלו. יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: {יא} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם - אם הזב נגע במישהו לפני שהזב טבל ונטהר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב- האדם השני נטמא וגם בגדיו, והוא ראשון לטומאה. וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם - הכוונה כאן לטבילת כל הגוף. ולימדה התורה שבטבילה צריך שיגיעו המים לכל מקום גלוי בגוף כמו הידים ולא צריך שיגיעו למקום נסתר כמו בתוך הפה והאוזן.  {יב} וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב - יש כאן עוד דין מיוחד בזב: טומאת הסט. מדובר  כאן שהזב הסיט והזיז כלי חרס אפילו בלי לגעת בו (למשל ע"י מקל) וכך הכלי נטמא (ולא מדובר שהזב נגע בכלי כי כלי חרס לא נטמא מבחוץ) יִשָּׁבֵר - אין לו טהרה במקוה אלא בשבירה. וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם - אפשר להטבילו במקוה.

{יג} וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ - כשיפסק לו הזוב וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ - הוא צריך לספור שבעה ימים נקיים שבהם לא יוצא לו בכלל זוב וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים - עוד דין מיוחד בזב:צריך לטבול דוקא במעיין. וְטָהֵר - הוא טובל ביום השביעי ובהערב שמש הוא טהור לתרומה. ביום השמיני מביא קרבנות ואח"כ יוכל להכנס למקדש ולאכול קדשים.{יד} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד - כי עדין לא נטהר. וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן: {טו} וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ:

פסוק טז - יח: שכבת זרע

{טז} וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע - שכבת זרע היא אב הטומאה. והאדם הוא ראשון לטומאה (נקרא 'בעל קרי' - למדנו במשנה ברכות פרק ג'). וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ - טבילה. וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: {יז} וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם - מטבילים במקוה וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: {יח} וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם - האשה נטמאת וגם היא ראשון לטומאה. וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב:

פסוק יט-כד: נדה

הקדמה לנדה וזבה:

אצל האשה יש 7 ימים שהם זמן נידה ואם יוצא בהם דם אז האשה נדה (דם בימים אלה הוא דבר רגיל ולא חולי). ואחר כך יש 11 ימים שאם יוצא בהם דם האשה היא זבה (דם בימים האלה הוא דבר לא רגיל אלא חולי מסויים). ואז שוב יש  7 ימי נדה  ו-11 ימי זבה וכו' כך זה ממשיך עד שהאשה זקנה. הזכרנו את מה שכתוב על שרה אמנו: 'חדל להיות לשרה אורח כנשים' ואת הנס שה' עשה  שבגיל 90 חזר לה אורח כנשים ואז היא הולידה את יצחק.

יש להעיר שהסבר זה הוא לפי הרמב"ם. רוב הפוסקים ולהלכה חולקים על כך.

בנידה וזבה יש את אותם דיני טומאה כמו זב (משכב, מושב, טומאת הסט וכו'). יש הבדלים איך הם נטהרות.

{יט} וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה - אם יהיה נוזל יוצא מגופה,  דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ - הזוב שמטמא את האשה הוא דם ולא לובן כמו אצל האיש. בִּבְשָׂרָהּ - הדם שמדובר עליו כאן לא יוצא מכל מקום בבשרה אלא מהמקום שממנו יוצא התינוק, בתחתית הבטן. שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ - היא טמאה שבעה ימים ולא משנה כמה זמן מתוכם יצא הדם: רק זמן קצר ביום הראשון או כל שבעת הימים (והפסיק לפני סוף היום השביעי). היא טובלת בליל היום השמיני. היא לא צריכה לספור שבעה ימים נקיים (לעומת זבה - בהמשך). בְנִדָּתָהּ - קוראים לזה 'נדה' מלשון נידוי וריחוק. כי היא טמאה ומטמאת אחרים לכן מתרחקים ממנה קצת. וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב - הנוגע בנדה נעשה ראשון לטומאה (ראשון לטומאה לא מטמא אדם אחר או כלים אלא רק מטמא אוכלים או משקים).  

{כ} וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ - אם הנדה שכבה על דבר שמיועד לשכיבה כמו מיטה ומזרון, אפילו בלי לגעת בו, למשל ששכבה על גבי כמה מזרונים- כולם נטמאים טומאת 'משכב'. יִטְמָא - והמשכב עצמו נעשה אב הטומאה ולכן הוא מטמא אדם וכלים. זה חידוש בזב, נדה, זבה, יולדת ומצורע שדבר שנטמא מאב הטומאה נעשה גם הוא אב הטומאה. וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו - אם ישבה על דבר שמיועד לישיבה כמו כיסא וספסל, אפילו בלי לגעת בו,  יִטְמָא - וגם כן נעשה אב הטומאה. {כא} וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו - זה עוד חידוש בזב, זבה, נדה ויולדת: המשכב גם מטמא את הבגדים שהנוגע לובש והם ג"כ ראשון לטומאה. וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: {כב} וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

{כג} וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא - אם האדם לא נוגע במשכב אלא שוכב או יושב עליו, אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ - או שהוא שוכב או יושב על המושב. יִטְמָא עַד הָעָרֶב - הוא ג"כ נטמא כמו מי שנגע. למה לא כתוב כאן שגם בגדיו נטמאים?   תשובה: יש כאן רמז למרכב הנדה שהוא מטמא רק את האדם ולא את הבגדים: אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו - זה מרכב בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב - אדם שנגע במרכב הוא טמא אבל לא בגדיו (כמו בזב- פס' י).             

{כד} וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ - אמרנו שזה איסור חמור שענשו כרת. כאן מדובר לעניין הטומאה: וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו - הטומאה שלה עוברת גם אליו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים - דינו חמור יותר מנוגע בנדה: הוא נהיה בעצמו אב הטומאה וטמא שבעה  ימים כמו הנדה, וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא - ומטמא משכב ומושב וכו'. [אבל אצלו הם לא נעשים אב הטומאה אלא הם ראשון לטומאה - ולכן לא יטמאו אדם שיגע בהם אלא רק אוכלים ומשקים].

פסוק כה-ל: זבה

הקדמה:

זבה קטנה - ראתה דם יום או יומיים מתוך ה-11 ימי זבה. נקראת 'שומרת יום כנגד יום' (ראינו במשנה במגילה). צריכה לשמור יום אחד טהור (בלי שיצא דם) כנגד היום הטמא, טובלת וטהורה.  ביום הטמא היא מטמאת כמו נדה. עליה לא כתוב בפסוקים.

זבה גדולה - ראתה דם שלשה ימים או יותר. טמאה כמו נידה. כדי להטהר צריכה לספור שבעה ימים נקיים וצריכה קרבן. עליה מדובר בפסוקים:

{כה} וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים - לפחות 3 ימים. בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ - לא בשבעת הימים שאמור לצאת דם נדה אלא בימים האחרים. אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ - או שיצא דם בנוסף לימי נידתה, מייד אחריהם. זה לא אמור להיות כך ולכן זה חולי מסויים.  כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה - יש לה אותן הלכות כמו נדה. טְמֵאָה הִוא - היא אב הטומאה. {כו} כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ - כמו דין המשכב של נדה. וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ: {כז} וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

{כח} וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ - כשייפסק הדם וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים - שבהם לא רואה שום דם. וְאַחַר תִּטְהָר - תטבול (לא צריכה דוקא מעיין לעומת הזב) והיא טהורה חוץ מלקדשים.  {כט} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד - עומדת בפתח החצר כי עדיין אסור לה להכנס. {ל} וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:  למדנו שאחרי הטבילה האדם נקרא 'טבול יום' והוא כבר לא מטמא. אחרי הערב שמש הוא טהור לתרומה (לכן כתוב הרבה פעמים 'וטמא עד הערב').  אבל עדיין חסר לו הקרבן לכפרתו ועדיין אסור לו להכנס למקדש ולאכול קדשים - קוראים לזה 'מחוסר כיפורים'. כשמביא את הקרבנות הוא נטהר לגמרי  (מחוסר כיפורים זה בזב, זבה, יולדת ומצורע).

דיברנו על כך שבזמן ביהמ"ק והסנהדרין היו חכמי ישראל והכהנים יודעים להבחין בין דם לדם - בין דם נדה לדם זבה (קראנו פסוקים מפרשת שופטים). אבל משבטלה הסנהדרין ומזמן הגמרא נוהגים אחרת בדינים אלו כי אנחנו לא יודעים להבחין איזה דם זה, ויש קושי בחשבון של ימי נדה וזבה. כדי שלא יהיה בלבול החמירו חכמים ובנות ישראל תמיד לספור 7 נקיים.

סיכום הפרק:

{לא} וְהִזַּרְתֶּם - תפרישו, תרחיקו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם - איך הטומאה גורמת למיתה? תשובה: בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם - טמא שנכנס למשכן חייב כרת. כאן התורה קוראת לכרת 'מיתה'. {לב} זֹאת תּוֹרַת הַזָּב - שראה ראיה אחת ויש לו דין של בעל קרי וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ: {לג} וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ - אשה שיש לה צער ומרגישה לא טוב בגלל נדתה (איפה עוד כתוב שנדה מרגישה קצת לא טוב?)  וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.