פרק יב: טומאת יולדת

בפרשת שמיני עסקנו בשני אבות הטומאה שבבע"ח - נבלה ושרץ. בפרשות תזריע - מצורע נלמד על אדם שהוא אב הטומאה: יולדת, מצורע, זב, נידה, זבה.

אשה שיצא דם מגופה מהמקום שיוצא התינוק - נקראת נידה. היא טמאה ואסורה להיות עם בעלה בקירבה (היא אב הטומאה - מטמאת אדם, כלים ומאכלים שנוגעת בהם, ואת מה שיושבת או שוכבת עליו. אסורה בתרומה וקדשים ובכניסה למקדש).

יולדת זכר - שלב הראשון - 7 ימים היא טמאה כמו נידה. שלב השני - 33 יום היא טהורה ואפילו אם ראתה דם - לא נטמאת ומותרת לבעלה. אבל עדין אסורה בתרומה וקדשים. שלב השלישי - הערב שמש של היום ה -40 - אוכלת תרומה. שלב רביעי -  ביום  ה -41 מביאה קרבנות וטהורה לגמרי. יולדת נקבה - הזמנים כפול 2.

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ - שתהיה בהריון וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים - הטומאה היא בגלל הלידה ולא בגלל יציאת דם. כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא -  בשבעת הימים האלה יהיו לה אותן הלכות כמו טומאה של אישה נידה. דְּוֹתָהּ - מלשון מדוה וחולי: כי כשהאשה נדה היא קצת מרגישה לא טוב. {ג} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ - היום השמיני כלול ב- 33 ימי טהרה. {ד} וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה - בסוף שבעת הימים הראשונים האשה טובלת ואז היא כבר לא מטמאת בנגיעה, ומותרת לבעלה.  ואפילו אם רואה עוד דם - היא טהורה. לכן זה נקרא 'דמי טהרה'. אבל עדיין: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע - לא תיגע בתרומה וקדשים ולא תאכל מהם וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ - יש לה דין כמו טבול יום ארוך: כבר לא מטמאת אבל אסורה בתרומה וקדשים. בהערב שמש של יום 40 יכולה לאכול תרומה. ולמחרת תביא את הקרבנות ותהיה טהורה לגמרי.   {ה} וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה - בלידת נקבה יש את אותם שלבים רק שהזמן כפול 2. לא הסברנו מה הסיבה לזה, אלא כך גזרה התורה.

{ו} וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן - ביום ה-41 אוֹ לְבַת - ביום ה-81  תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה - כבש בשנתו הראשונה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת - למה חטאת? א. זה לא על חטא אלא מנקה ומטהר, כמו החטאות בימי המילואים.  ב. בזמן הלידה כואב לאשה והיא נשבעת שלא תלד עוד ילדים (ומייד כשהתינוק נולד היא רוצה עוד המון ילדים..) ועל זה היא מביאה חטאת. אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן - ילדים שאלו: איך מביאה את הקרבן הרי עדיין אסור לה להכנס לחצר המשכן? תשובה: היא עומדת בפתח החצר עצמו ומותר לה להכניס ידים כדי לסמוך על העולה (בביהמ"ק: בשער ניקנור - משנה סוטה א;ה). {ז} וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ - עכשיו היא טהורה לגמרי גם לאכול קדשים. זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: {ח} וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה - אם אין לה מספיק כסף לקנות כבש (נזכרנו שזה כמו בקרבן עולה ויורד) וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת - את חטאת העוף מקריב ראשון. וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:

פרק יג: נגע צרעת

הקדמה

א. צרעת איננה מחלה טבעית אלא בדבר ניסי. רמב"ם סוף הל' טומאת צרעת לגבי צרעת הבתים והבגדים: '...אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע'. לכן מי שיש לו נגע לא הולך לרופא אלא לכהן.

ב. הקב"ה מביא נגעים על אדם שחוטא בלשון הרע: בהתחלה יש לו נגעים בביתו. אם לא חזר בתשובה, באים נגעים בבגדיו. ואם עדיין הוא כ"כ מרשיע ולא חוזר בתשובה, ה' מביא עליו נגעים בגופו.

ג. מצורע (מוסגר או מוחלט) הוא אב הטומאה - הוא מטמא אדם, כלים, מאכלים ומשקים במגעו וטומאת משא את מי שנושאו וגם מטמא את כל מה שנמצא בבית שנכנס אליו.

ד. המצורע יוצא מחוץ למחנה ישראל עד שיתרפא (גם מוסגר וגם מוחלט). יש כאן מידה כנגד מידה: הוא הפריד והרחיק וגרם מחלוקות בין אדם לחברו ע"י לשון הרע, לכן הוא ישב עכשיו לבדו מחוץ למחנה  ויהיה מורחק מבני אדם עד שיחזור בתשובה.

פסוק א-ג: נגע עם סימן טומאה ראשון: שער הפך לבן

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת - הנגע הוא כתם לבן שנראה בעור, בגודל של כגריס (1.8*1.8 ס"מ) או יותר. יש ארבעה סוגים של מראות נגעים, בגוונים שונים של צבע לבן: בהרת הכי בהירה - כמו שלג. שאת פחות בהירה - כמו צמר של כבש בן יומו. ספחת (כלומר טפלה, מצטרפת) מתחלקת לשני מראות: ספחת הבהרת - לבן כמו הסיד שצובעים בו את קירות ההיכל בבית המקדש. ספחת השאת - כמו הקרום של הביצה (שמתחת לקליפה).  אין הבדל בין ארבעת המראות מבחינת הדינים. אבל אם הנגע כהה יותר (נוטה לאפור) - טהור. הנגע יכול להיות גם בצבע לבן- אדמדם (כמו ערבוב של חלב עם כמה טיפות דם). וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים - בכל טומאת הצרעת רק הכהן הוא זה שקובע אם טהור או טמא. ואפילו אם הכהן לא מספיק בקי במראות הנגעים ובהלכות, צריך שחכם יורה לכהן והכהן בסוף יגיד: טמא או טהור והאמירה של הכהן היא זו שקובעת. {ג} וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן - סימן טומאה ראשון: בתוך הנגע יש שער שהפך ללבן (לפחות 2 שערות. אם היו לבנות כבר קודם - לא מטמא). וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ - כשיש נגע בהיר עם שיער לבן, אזור הנגע נראה שקוע יחסית לשאר הבשר. הוא לא ממש שקוע אלא רק נראה כך. נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ - הוא 'מצורע מוחלט', כלומר: מצורע גמור וחלים עליו כל הדינים של מצורע (אב הטומאה, יוצא מחוץ למחנה, קורע בגדיו, מגדל שערו, מתעטף, ומודיע למי שמתקרב שהוא טמא - יבואר יותר בהמשך הפרשה. כשירפא הנגע הוא נטהר לפי הסדר שכתוב בפרשת 'מצורע' ומביא כמה קרבנות).

פסוק ד-ח: נגע בלי סימן טומאה - מצורע מוסגר-סימן טומאה שני: פשׂיון

{ד} וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ - יש לו נגע אבל: וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר - כי: וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן - אין שערות לבנות ולכן הנגע לא נראה עמוק מהעור (רמב"ן). וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים - במצב שאין סימן טומאה הוא 'מצורע מוסגר' כלומר הדין שלו עדין לא ברור והוא יִיבָּדק שוב לאחר שבעה ימים. רש"י אומר שסוגרים אותו בבית וי"א שהכהן מסמן סביב הנגע כדי לראות אח"כ אם הוא גדל וזה נקרא 'הסגר'. הדינים של מצורע מוסגר: הוא אב הטומאה ויוצא מחוץ למחנה כמו מצורע מוחלט אבל לא קורע בגדיו ולא מגדל שערו. כשהוא נטהר הוא צריך רק טבילה ולא קרבנות. {ה} וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו - נשאר כמו שהיה באותו הגוון, שלא נעשה כהה. וגם לֹא פָשָׂה -  לא גדל, לא התפשט הַנֶּגַע בָּעוֹר, וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית - הוא ייסגר לעוד שבעת ימים. הם מתחילים באותו יום שהוא השביעי להסגר הראשון לכן בסך הכל יהיו 13 ימי הסגר. למדנו מכאן שאם אחרי השבוע הראשון הנגע גדל - זה סימן טומאה והוא מצורע מוחלט (בלשון המשנה- פִּשֹיוֹן). כמו כן אם אחרי השבוע הפך בו שער ללבן - הוא מצורע מחלט. למדנו גם שאם הנגע נעשה כהה מקרום של ביצה או התקטן מגריס - טהור. {ו} וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע - הוא נעשה כהה יותר. או אם הנגע נשאר בהיר אבל וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר - לא גדל (רמב"ם ורמב"ן ולא כרש"י)  וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן - כי אחרי שני הסגרים לא הופיעו סימני טומאה מִסְפַּחַת הִיא - זה שם של נגע טהור. וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר - הוא צריך לטבול ולהטביל את הבגדים כי הוא היה מצורע מוסגר שהוא טמא ומטמא אחרים. {ז} וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ - אם אחרי כן הנגע הטהור יגדל וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן - הוא יבוא פעם נוספת אל הכהן. {ח} וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא - מייד הוא מצורע מוחלט ולא צריך הסגר.

פסוק ט-יא: סימן טומאה שלישי - מחיה (בשר חי בתוך הנגע)

{ט} נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן - הוא חייב לבוא ואם אינו רוצה מביאים אותו בעל כרחו. {י} וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר - מדובר כאן על 'שאת' אבל אותו הדין יש בבהרת או ספחת. וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן - סימן טומאה ראשון.  או  שהיתה וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת - בתוך הנגע יש בשר בריא. הבשר החי מוקף בנגע מכל צדדיו. {יא} צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ - הבשר החי זה לא סימן שהוא מתרפא אלא זו צרעת ישנה שיש לו מתחת לבשר החי וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן  - מייד לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:

פסוק יב-יז: סימן טהרה: כולו הפך לבן

{יב} וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח - תתפשט הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן - הכהן רואה שהנגע התפשט על כל גופו של האדם. {יג} וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא - אפילו אם יש שער לבן! מדובר דוקא שהיה מוסגר או מוחלט ואז כולו הפך לבן. אבל אם מלכתחילה היה כולו לבן - דנים את זה כנגע רגיל. {יד} וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא - אם אחרי כן חלק מהבשר יתרפא אז הוא מייד טמא כי זה בעצם נגע עם מחיה. {טו} וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא: {טז} אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן - אם הבשר החי יחזור להיות נגע לבן, וּבָא אֶל הַכֹּהֵן: {יז} וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא - כי חזר לו סימן הטהרה שפרחה הצרעת בכולו.

פסוק יח-כג: נגע במקום של שחין - הסגר שבוע אחד בלבד

{יח} וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין - מכה מאבן או עץ או דלקת וְנִרְפָּא - מדובר שהתחיל להתרפא אבל עוד לא לגמרי (אם נרפא לגמרי יש לו דין רגיל של נגע בעור הבשר. ואם לא התחיל בכלל להתרפא - אין בו דין צרעת בכלל). {יט} וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת - גם נגע שיש בו קצת אדמומיות יכול להיות נגע צרעת (זה לא רק במקרה של שחין. אלא שכאן זה יותר מצוי שתהיה בו אדמומיות) וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן: {כ} וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן - כי יש בו את סימן הטומאה הראשון, אבל בשחין אין סימן טומאה של מחיה! נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה - זו צרעת שהופיעה על המכה. {כא} וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה - אם אין שער לבן היא נראית קצת יותר כהה ולא נראית שפלה מן העור (אבל היא לא כהה יותר מקרום ביצה! אלא יחסית לנגעים היא כהה כי אין שער לבן, כמו לעיל פסוק ד). וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים: {כב} וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר - אחרי השבוע של ההסגר- וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא: {כג} וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת - אבל אם אחרי השבוע של ההסגר, הבהרת עומדת בדיוק במקומה, כלומר: לֹא פָשָׂתָה  - היא לא גדלה, צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא - אז יודעים שזו רק צלקת מהשחין ולא צרעת. וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן - מייד הוא טהור (צריך טבילה) ולא צריך עוד שבוע הסגר! לעומת נגע בעור בריא שיש בו הסגר של שבועיים. מפני שכאן יודעים שאם אחרי שבוע לא הופיעו סימני טומאה, סימן שזה הכל היה בגלל השחין וזו לא צרעת.

פסוק כד-כח: נגע במקום של כויה - הסגר שבוע אחד בלבד

{כד} אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ - כוויה מאש, גחלים, ברזל מלובן או מים רותחים וכו' וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה - הכויה התחילה להתרפא והופיעה עליה: בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה... יש את אותו הדין כמו בשחין: אם אין סימן טומאה הכהן מסגיר פעם אחת ואם גם אח"כ אין סימני טומאה - טהור ... כִּי צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא - זו צלקת מהכוויה ולא צרעת.                 שאלנו: הרי בשחין ובכויה זה אותו הדין, אז למה התורה מאריכה וכותבת את זה בנפרד?    תשובה:  קראנו ברש"י: זה כדי ללמד שנגע בשחין ונגע במכווה לא מצטרפים זה עם זה לשיעור גריס, כלומר: אם על השחין יש נגע בגודל חצי גריס וצמוד לו יש נגע על מכווה בגודל חצי גריס  - הם לא מצטרפים יחד  וטהור. וגם פשיון משחין למכווה וההפך לא נחשב פשיון.

פסוק כט-לז: נתק - צרעת בראש או בזקן

{כט} וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן (אצל האיש) - נתק הוא נגע מיוחד רק לאזור הראש או הזקן. איך נראה הנתק? שיער נתלש וניתק מן הראש או הזקן, בשטח של גריס לפחות. יש מחלוקת האם יש גם שינוי מראה בעור באותו מקום או לא. {ל} וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק - שער קצר בצבע זהוב (לפחות שתי שערות) הוא סימן הטומאה הראשון בנתק. וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא - והוא מצורע מוחלט.

{לא} וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ - אם אין סימן טומאה בנתק, הכהן יסגיר את האדם לשבעת ימים. גם למדנו מכאן סימן טהרה בנתק: אם יש שער שחור בנתק (לפחות שתי שערות שחורות או בצבע אחר שאינו זהוב או לבן. הן באורך רגיל) הוא מציל מהטומאה והאדם טהור מייד, בלי הסגר (אפילו אם יש גם סימני טומאה).  וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים: {לב} וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק - מכאן למדנו שאם הנתק כן גדל - האדם טמא. זה סימן טומאה שני בנתק - פשיון. וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב - אבל אם היה בו שער צהוב - היה מוחלט. וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר: {לג} וְהִתְגַּלָּח - הוא מגלח את כל האזור שמסביב לנתק, וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ - (ועם הנתק. כמו 'את יעקב' - עם יעקב) ואת השער שצמוד לנתק לא יגלח אלא משאיר שתי שורות של שערות מכל צד. בשביל מה מגלח? כדי שהכהן יוכל לבדוק יותר טוב האם פשה הנתק בהסגר השני. הוא יבדוק את שתי השערות שלא גילחו - האם הן ניתקו או לא (עיין בנצי"ב למה לא עושים את זה כבר בהסגר הראשון). וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:

{לד} וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן - אם אין סימני טומאה גם אחרי השבוע השני האדם טהור. וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר - הוא ובגדיו צריכים טבילה כי היה מצורע מוסגר.{לה} וְאִם פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ - אחרי שהכהן אמר לו שהוא טהור.{לו} וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר, לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב - הכהן לא צריך לבדוק ולחפש שער צהוב, כי גם בלי זה האדם טמא בגלל שהנתק פשה. טָמֵא הוּא - מייד הוא מצורע מוחלט ולא צריך הסגר.{לז} מדבר שוב על סוף ההסגר השני: וְאִם בְּעֵינָיו - באותו גודל עָמַד הַנֶּתֶק, וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ -  או שצמח בו שער שחור. נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן:

פסוק לח-לט: בוהק - מראה טהור

יש ארבעה סוגים של מראות נגעים, בגוונים שונים של צבע לבן: בהרת הכי בהירה - כמו שלג. שאת פחות בהירה - כמו צמר של כבש בן יומו. ספחת (כלומר טפלה, מצטרפת) מתחלקת לשני מראות: ספחת הבהרת - לבן כמו הסיד שצובעים בו את קירות ההיכל בבית המקדש. ספחת השאת - כמו הקרום של הביצה (שמתחת לקליפה).  אין הבדל בין ארבעת המראות מבחינת הדינים. אבל אם הנגע כהה יותר (נוטה יותר לאפור) - טהור ונקרא 'בוהק'.

{לח} וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת - כתמים בֶּהָרֹת לְבָנֹת - כתמים לבנים. {לט} וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת - הכהן רואה שהגוון של הכתמים הלבנים כהה יותר מקרום ביצה. בֹּהַק הוּא - זה בוהק ולא צרעת [נקרא 'בוהק' כי הוא יותר בהיר ומבהיק משאר העור] פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא - ולא צריך הסגר כלל.                                         

[למעלה בפס' ו למדנו על 'מספחת' שהיא ג"כ שם של נגע טהור. אבל שם מדובר שהנגע הוא בהיר אך לא הופיעו בו סימני טומאה אחרי שני הסגרים ולכן טהור]

פסוק מ-מד: קרחת וגבחת - דינם כמו צרעת עור הבשר ולא כמו ראש וזקן

{מ} וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ - נשר כל שער ראשו מהקודקוד אחורה עד העורף קֵרֵחַ הוּא - נקרא קרח. טָהוֹר הוּא - אינו נטמא שם בנתקים אלא בנגעים של עור הבשר.{מא} וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ - אם נשר כל השער מהקודקוד קדימה כלפי הפנים גִּבֵּחַ הוּא - נקרא גיבח. טָהוֹר הוּא - אינו נטמא שם בנתקים אלא בנגעים של עור הבשר.{מב} וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ: {מג} וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר: {מד} אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ - לפי סימני הטומאה של צרעת עור בשר: בשר חי בתוך הנגע או פשיון (אבל לא שער לבן כי מדובר שנשר כל השער).

פסוק מה-מו: דיני המצורע

{מה} וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים - קרועים. עושה קריעה בבגדים כמו אבל. וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ - מגדל שער ולא מסתפר. וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה - עוטף את ראשו ופניו עד שפמו בבגד ורק עיניו מגולות. וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא - מודיע למי שעובר לידו שהוא טמא כדי שיתרחקו ממנו ולא יכנסו איתו תחת גג אחד כי הוא גם מטמא באוהל. {מו} כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא - המצורע הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגעו וטומאת משא את מי שנושאו וגם מטמא את כל מה שנמצא בבית שנכנס אליו. בָּדָד יֵשֵׁב - הוא לא נמצא עם אנשים אחרים ואפילו לא עם טמאים מסוג אחר: זבים וטמאי מתים [מותר לו להיות רק עם מצורעים אחרים]. מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ - מחוץ לשלשת המחנות: שכינה, לויה וישראל. בא"י - מחוץ לירושלים ומחוץ לכל ערים מוקפות חומה (משנה כלים פרק א).       

 כל הדינים האלה הם במצורע מוחלט. מה הדין במצורע מוסגר? לא פורע ולא פורם ולא צריך לעטות על  שפם. אבל  הוא כן טמא ומטמא אחרים, משולח מחוץ למחנה וקורא 'טמא טמא'.  כמו שכתוב במסכת מגילה א;ז -  אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה..

פרק יג פסוק מז-נט: צרעת הבגד

יש להדגיש כמה זה דבר לא טבעי שיש נגע בבגד והכל בא כדי להחזיר בתשובה את החוטא בלשה"ר (עי' רמב"ן פס' מז).                                                                                                                                  

{מז} וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר - צמר כבשים אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים - פשתן. {מח} אוֹ בִשְׁתִי - פקעת של חוטי שתי (חוטי היסוד של האריג שקושרים על הנול - הם יותר דקים) אוֹ בְעֵרֶב- או פקעת של חוטי ערב (החוטים שאותם מעבירים בין חוטי השתי - הם יותר עבים). לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר - שעשויים מפשתים או מצמר. אוֹ בְעוֹר - עור מעובד אבל לא עשו ממנו כלי אלא שטיח או כיסוי.  אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר - עור שעשו ממנו בגד או שק.                                                                            

צרעת הבגד היא רק בבגד שעשוי מהחומרים הכתובים כאן, ולא משי למשל. גם אין צרעת בבגדים צבועים אלא רק בצמר או פשתים שנשארו לבנים. גם עור שצבעו - אין בו צרעת.

{מט} וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק - ירוק חזק מאד אוֹ אֲדַמְדָּם - אדום חזק מאד. גודל הנגע - כמו בנגעי אדם: לפחות גריס. בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר, נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן - בעל הבגד יבוא לכהן, להראות לו את הנגע. {נ} וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים - בנגעי בגדים אין אפשרות  של טמא מוחלט מיד, אלא תמיד יש הסגר של שבוע אחד לפחות (עי' אוה"ח פס' נ). בגד מוסגר הוא אב הטומאה ומוציאים את הבגד מחוץ למחנה.  {נא} וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע - התפשט, גדל הנגע. בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת - שני פרושים: א. מכאיבה, מקלקלת את הבגד. ב. מקוללת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא: {נב} וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף - דין הבגד המוחלט בשריפה. {נג} וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן - אחרי ההסגר הראשון וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע - הנגע לא גדל בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר: {נד} וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע - מכבסים את האזור של הנגע ולא צריך לכבס את כל הבגד. וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:

{נה} וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע - ואחרי הסגר שני: וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ - לא שינה את מראהו ולא נהיה יותר דהוי. וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה - ואפילו אם הנגע לא גדל (וכל שכן אם גדל) טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ -  את כל הבגד. חידוש בצרעת הבגד: אם אחרי שני הסגרים הנגע נשאר אותו דבר - טמא! (לעומת נגעי אדם שהוא טהור)  פְּחֶתֶת הִוא -  זו צרעת עמוקה ושקועה בתוך הבגד למרות שכלפי חוץ זה לא גדל. בְּקָרַחְתּוֹ - בבגדים ישנים ושחוקים. אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ - בבגדים חדשים [יש רמז לזכור: קרחת הראש זה מאחור וגם הבגדים הישנים הם מאחור בזמן וההפך בגבחת. למה נקטה התורה דוקא לשון זו? כדי ללמד שגם בבגדים אם פרחה הצרעת בכולו - טהור. רש"י].

{נו} וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן - אחרי הסגר שני וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ - הנגע נהיה קצת דהוי: במקום ירקרק חזק הוא ירוק רגיל. וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הָעוֹר אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵרֶב - קורע ושורף את החתיכה שעליה הנגע. את שאר הבגד מטביל וטהור. {נז} וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד - אם אחרי שהכהן טיהר את כל הבגד תופיע בו שוב צרעת בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר פֹּרַחַת הִוא - הופיעה שוב בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע - מייד שורפים בלי הסגר. {נח} וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס -  לפני ההסגר השני וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע - אם רואים, אחרי ההסגר השני, שהנגע נעלם או נהיה מאד דהוי וְכֻבַּס שֵׁנִית - כאן הכוונה להטבלה במקווה (לא כמו בפסוק נד) וְטָהֵר: {נט} זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ:

סיכום: בצרעת הבגד תמיד יש הסגר ראשון. אם אחריו אין פשיון מכבסים את אזור הנגע ויש הסגר שני. בסוף יש שלוש אפשרויות: אם נשאר אותו הדבר - שורפים הכל. אם קצת דהה - קורעים ושורפים את הנגע והשאר טהור. אם נעלם או דהה מאד - הכל טהור.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.