הדפס תוכן להורדת קובץ מצורף

1.     הקדמה

שמות פרק-כא

{א} וְאֵ֨לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:

משה רבנו עומד על ההר, עם ישראל עוד עומדים בתחתיתו ומשה מקבל מאת ה' את הדרכתו לחיים- המצוות. מיד לאחר עשרת הדיברות אמר ה' למשה את המשפטים והדינים שידריכו את העם כיצד יש ללכת בדרך הישרה והטובה בין אדם לבין חברו.

הרב גדי מסביר מידי פעם ומזכיר לתלמידים שמשה רבנו נמצא על ההר ומקבל את המצוות הללו מאת ה'.

ואלה- כלומר בנוסף לעשרת הדברות מצווה אותנו ה' בכל המשפטים והדינים שבין אדם לחברו. ה' אינו מצווה זאת לאומות אחרות אלא דווקא אותנו, בני ישראל, אותנו ה' מדריך כיצד אפשר להתנהג אפילו בדברים לא נעימים כמו מריבות וויכוחים קשים ולפתור אותם בדרך הישר והטוב (ע"פ רש"י).

בנוסף, חשוב להדגיש לאורך הפרשה את דעת ספר החינוך שאין בפרשה הזו מצוות אלא ציווים לבית הדין. בכך אנו מנחילים לילד את ההבנה שהתורה מנהיגה את העולם ויש סדר ודין צדק ואיננו מאפשרים לרשעים לעשות ככל העולה על רוחם. ועוד, יש בזה רווח חינוכי- שבמקום 'שמוס' על מעשים רעים שהילד מקבל לאורך הפרשה אפשר שהילד בעצם כביכול 'נרגע' ומבין שיש מי שאחראי ודואג לטיפול בדברים הבעייתים.

כדאי גם להזכיר לילדים את דברי הראב"ע (כ"א, ו') והרמב"ן שה' ציוה על הדיינים לשפוט ולהיות שליחיו בהנהגת העולם על פי דבר ה' ועל כן גם ניתן לדיינים השם 'אלוקים'.

2.     עבד עברי

{ב} כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַֽעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:

אם ח"ו יהודי נפל וחטא בגניבה ונתפס. ועוד יותר מזה, אין לו במה לשלם את פסק הדין שנפסק במשפטו. במצב כזה קשה בית דין יכולים למכור אותו לעבד, ברצונו או בעל כורחו. עבד זה יהיה רק לשש שנים ובשנה השביעית הוא משוחרר. הרי ברור שאי אפשר שאדם יהיה משועבד- אלא הוא חייב להיות חופשי- רק כך הוא יכול באמת להיות הוא ע"פ כל כשרונותיו, רצונותיו ושאיפותיו (ע"פ הרצי"ה).

אדם זה צריך עזרה לחזור בתשובה, ברור שקשה לו לעזוב את כל חייו ולהיות עבד לאדם אחר. לחיות בבית שאינו שלו, לא לטפל בעצמו, לא לטפל במשפחתו, להסתובב במקום זר, להתרגל לכללים של אחרים, בעצם, להיות תמיד חלק ממשהו אחר- כל אלו גורמים ליהודי הזה הרבה מאוד צער ובושה ובטח אם מדובר שאיתו יש גם משפחה. כל אלו גורמים לו לחזור בתשובה על מעשיו המקולקלים. לכן, חז"ל מסבירים לנו שלא כל עבודה מותר לתת לעבד- כל מה שמבזה אין לתת לו (להוביל את בגדי האדון, להוריד לאדון נעליים וכדו'). עוד יותר מזה, מסבירים חז"ל שהאדון צריך לתת לו את אותה הרמה של האוכל, הבגדים והדירה כפי שחי האדון. כביכול, מי שקונה עבד, אומרים חז"ל, קונה אדון לעצמו... (רמב"ם).

{ג} אִם-בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם-בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָֽצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ:

עבד זה, אם יבוא לבדו גם יצא לבדו, אך אם הוא נשוי ואולי אף יש לו ילדים אז האדון צריך לדאוג גם לאישתו ולילדיו וכשהוא ייצא אזי גם הם ייצאו ויותר לא יצטרך לדאוג הם. ויש לשאול- ומי בכלל ביקש שהיא תבוא איתו? אלא, מלמדת אותנו התורה שאמנם האדם הזה נפל בחטא קשה של גניבה ואף אין לו מאיפה לשלם על כך אך אין זה אומר ששאר משפחתו צריכה לסבול ולכן מצווה האדון שקונה את העבד לדאוג למזונות המשפחה לאורך כל זמן העבדות, עד לזמן היציאה (רמב"ן, נצי"ב). כלומר, העבד הזה הוא לא בדיוק הדבר הכי "כיפי" בשביל הקונה- צריך לדאוג להם ולהחיות את נפשם. בעצם, יותר נראה שהאדון עושה סוג של חסד עם הגנב הזה כדי שיזכה לחזור בתשובה. ואולי ניתן לומר שבכך שהעבד מסתובב בבית האדון- רואה את הליכותיו הקדושות והישרות זה מחזק בו את היראת שמים ואהבת ה' ומעורר אותו לחזרה בתשובה (ד"ע).

{ד} אִם-אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן-ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָֽלְדָה-לּ֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָֽאִשָּׁ֣ה וִֽילָדֶ֗יהָ תִּֽהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ:

אמנם, אם רוצה האדון הוא יכול לתת לעבד אשה כנענית ואז האשה והילדים שייכים לאדון ולכן גם כשייצא העבד לחופשי הוא יוצא לבדו ואשתו מהעבדות נותרת אצל האדון.

{ה} וְאִם-אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֨בְתִּי֙ אֶת-אֲדֹנִ֔י אֶת-אִשְׁתִּ֖י וְאֶת-בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי:

{ו} וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל-הָ֣אֱלֹקִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל-הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל-הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת-אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַֽעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: (ס)

כמו שראינו, יהודי בריא בנפשו רוצה להיות בן חורין ולכן אפילו במצב הבעייתי של הגנב הזה הוא משוחרר אחרי 7 שנים. אמנם, אם קורה מצב שבו העבד אומר שטוב לו, הוא שמח באדוניו, באשתו הכנענית ובילדיו שנולדו ממנה ואינו וצה לצאת לחופשי ולהיפרד מכל אלו. אזי אדוניו לוקח אותו לבית הדין שמכר אותו שם רוצעים (מנקבים) את אוזנו במרצע על הדלת והוא נותר עבד עד לשנת היובל הבאה. דבר זה נעשה כדי להדגיש שזה לא נכון וראוי ואדם זה שזכה להיות בן חורין ועובד ה' היה צריך לשמוח ולשמור על חירותו האמיתית.

3.     אמה עבריה

אב יכול למכור את בתו הקטנה רק כל עוד היא קטנה, כלומר, פחות מגיל 12. הכסף שהוא מקבל במכירתה הוא גם כסף הקידושין- כלומר עבור החתונה איתה ואז אם הוא מחליט להתחתן איתה הוא לא צריך לשלם פעם נוספת. בלשון התורה מכירה זו נקראת "יעוד" [מלשון שמעתה היא מיועדת לאדון]. אם האדון לא רוצה לשאת אותה לאישה מסיבה כלשהי אז מצווה על בנו לשאת אותה לאישה והכסף שאביו שילם בקנייתה יחשב לו לכסף הקידושין שלה. אם אכן האב- האדון או בנו יקחו אותה לאישה אזי הם מצווים לדאוג לה ל-3 דברים שכל בעל חייב לתת לאשתו: 1) 'שארה'- אוכל 2) 'כסותה'- בגדים 3) 'עונתה'- לחיות איתה כדרך איש ואשתו.

אם האדון ובנו לא רוצים לשאת אותה לאישה אז מצווה על האדון לסייע לה להצליח להשתחרר ולפדות את עצמה כדי שתוכל לשוב לבית אביה ואסור לו למכור אותה לאדם אחר.

אם האדון לא עושה את אחד מהדברים הללו- נושא אותה לאישה, שבנו ישא אותה לאישה או לעזור לה לפדות את עצמה אז האמה יוצאת בחינם ברגע שתגדל ויהיו לה סימני נערות (גיל 12).

{ז} וְכִֽי-יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת-בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָֽעֲבָדִֽים:

ראשית, אנחנו חייבים לשאול. איך ייתכן מצב כזה שאב מוכר את בתו לְאָמָה?!

ובכן, מדובר במצב שאדם כל כך עני, עדי כדי כך שאין לו שום מקור פרנסה והוא נאלץ למכור את בתו הקטנה (שהיא מתחת לגיל נערות) כדי להתפרנס מהכסף שיקבל עבור מכירתה (ספר החינוך). אך עדיין יש לתמוה על האב הזה, איך ייתכן שהוא מגיע לכזה שפל ולא מוצא מאיפה שהוא עבודה כלשהי והעיקר שלא ימכור את ביתו הקטנה! התורה אף מכנה אותו בהמשך בביטוי מאוד חמור- בוגד בביתו! (רש"י)

ובכן, אם אדם מוכר את בתו לאמה, היא לא תצא באותה דרך שעבדים כנעניים משתחררים אלא יוצאת בדרך קלה יותר- שאם הביאה סימני נערות (גיל 12) היא משתחררת.

{ח} אִם-רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר-(לא) ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹֽא-יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ-בָֽהּ:

{ט} וְאִם-לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַֽעֲשֶׂה-לָּֽהּ:

{י} אִם-אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח-ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹֽנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע:

בפסוקים אלו אנו רואים את ההלכות שלמדנו מקודם- שראשית מצווה על האדון לייעד את האמה לעצמו לאישה ואם לא לעצמו אז לבנו ובכל מקרה עליו לדאוג לה כמו לכל אישה ל-3 דברים: 1) 'שארה'- אוכל 2) 'כסותה'- בגדים 3) 'עונתה'- לחיות איתה כדרך איש ואשתו.

חז"ל לומדים מכך שהאדון מצווה לשאת אותה לאישה שעליו גם להתייחס אליה בצורה מכובדת ולתת לה בכל מקרה הרגשה כאילו היא מלכה וגבירה בבית. הרי מספיק יש לה בושה בכך שהיא רחוקה מבית אביה ושמכרו אותה בעודה קטנה ולכן מצוה על האדון לחזק את שמחתה ולעזור לה (ספר החינוך).

{יא} וְאִ֨ם-שְׁלָשׁ-אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָֽצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף: (ס)

כאמור, אם אחד מ-3 דינים אלו לא יעשה האדון- לא יקח אותה לאישה, בנו לא יקח אותה לאישה, לא יסייע לה לפדות את עצמה ולחזור לבית אביה- אזי בגיל שתביא בו סימני נערות היא משתחררת בחינם, כמו כן, אם לפני שהיא הביאה סימני נערות עברו 6 שנים מאז מכירתה אזי כמובן גם כן היא משתחררת בחינם.

4.     הכאת איש למוות

{יב} מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:

התורה מדריכה אותנו- להכות אדם זה אסור! זה פסול לחלוטין! אדם שמכה אדם אחר וגורם לו למוות חייב בעונש הכי חמור! אדם שעשה מעשה קטן יתחייב בעונש קטן, אדם שעשה מעשה גדול יתחייב בעונש גדול- לכן העונש המגיע על מעשה כזה הוא העונש החמור ביותר!

{יג} וַֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָֽאֱלֹקִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: (ס)

אם אדם לא ניסה לפגוע במישהו אחר אך ה' זימן לידו שפגע והרג אדם אחר- אזי עונשו לגלות לעיר מקלט (ובמדבר למחנה לויה).

{יד} וְכִֽי-יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל-רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת: (ס)

ואם הרג בכוונה והרג את חברו אזי אפילו אם הוא כהן שעובד במזבח תקחנו לקבל את עונשו- מוות בידי בית הדין. ראוי להזכיר את המעשה על עולא שעלה לארץ ישראל ואיתו עוד 2 אנשים. בדרך, קם האחד והרג את השני. כשהגיע לארץ, סיפר זאת עולא לר' יוחנן- ר' יוחנן התפלא מאוד איך ייתכן מצב כזה בארץ ישראל שאדם כ"כ מקולקל שהוא מסוגל לכעוס עד כדי כך שהוא יהרוג את חברו (נדרים כ"ב ע"ב).

5.     הכאת וקללת הורים

{טו} וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: (ס)

אם קרה מקרה חמור ביותר- אדם הכה את אביו או אמו וגרם להם לחבורה-פצע שיורד ממנו דם (רש"י) וראו אותו עדים והתרו בו ובכל זאת הוא לא נרגע ומעיז להכות את הוריו עונשו מוות בידי בי"ד.

נשים לב, לא מדובר כאן על כל מכה. אלא דווקא על מכה חמורה ביותר- שהייתה התראה והוא גרם להם ליציאת דם.

{טז} וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: (ס)

אדם שגונב אדם אחר וראו אותו עדים שהנגנב היה נמצא בידו לפני המכירה ושהוא אחר כך מכר אותו דינו מיתה בידי בית דין (רש"י).

{יז} וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: (ס)

גם אדם שברוב חוצפתו מעיז ומקלל את הוריו, אך לא סתם כך, אלא מזכיר את שם ה' ומקלל אותם תוך כדי הזכרת שם ה' עונשו מוות.

אמנם, אם אדם קילל או הכה את הוריו בטעות, בלי כוונה בוודאי שזה לא בסדר וצריך לבקש סליחה אך לא על זה מדובר בכלל. כאן מדובר על מישהו שבכוונה תחילה, שאפילו התרו בו והוא בכל זאת מעיז ומכה או מקלל את הוריו.

על דברים אלו יש עונש כל כך חמור שהרי כבר ראינו כמה חשובה מצוות כיבוד הורים- הרי זו המצווה החמישית שבעשרת הדיברות! ועוד, שחכמים אומרים שהכבוד והיראה להורים הושוו מול הכבוד והיראה אל ה'!

אז איך כן יש להיזהר ולהקפיד על כיבוד ומורא אב ואם?

אומרת הגמ': "איזהו מורא? ואיזהו כיבוד? מורא: לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד: מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא" (קידושין ל"א ע"ב).

וכמו שאנו מכירים את המעשה הידוע עם דמא בן נתינא שאפילו תמורת כסף רב לא הסכים בשום פנים ואופן לפגוע בכבוד אביו ואף ר' טרפון שהיה מכבד את אימו מאוד מאוד ומחל על כבודו.

חז"ל אף מדריכים אותנו שנשים לב עד כמה גדולה מצוה זו שהיא מגיעה אפילו עד כדי מצב שאפילו אם הוא אדם מכובד מאוד ולבוש בגדים מהודרים ובאו הוריו והם מביישים אותו לפני רבים, בכל זאת יהיה בשקט ולא יעיז להעליב אותם אלא ישתוק ויירא מה' שציוה אותנו על כך (שו"ע, יו"ד ר"מ ס' ג').

6.     ענייני אדם החובל בחבירו

כמה מסוכנת היא המריבה. אם ח"ו שני אנשים רבים בניהם עלול הדבר להוביל לבושה ולצער, לנזק בגוף ולהפסדים של כסף או פרנסה. בפסוקים הבאים נראה את הדינים ביחס למה שעלול להתרחש בעקבותיה של מריבה. כדי לתקן מקרה נורא של מריבה צריך קודם כל האדם שפגע לבקש סליחה, אמיתית, מעומק ליבו בפני האיש שבו פגע. בנוסף, עליו לדאוג לתיקון מעשיו ולמציאת הרופאים הטובים ביותר עברו הטיפול בחברו. לשם כך קבעה התורה 5 סוגים של תשלום שעליו לשלם: 1) נזק- תשלום על הנזק שנגרם לגופו של חברו. 2) צער- תשלום על הכאב שהכאיב לחברו בהכאתו. 3) ריפוי- תשלום עבור הוצאות הרפואה. 4) שבת- תשלום עבור הפסד השכר שהפסיד חברו בכך שלא הלך לעבודתו. 5) בושת- תשלום על הבושה שנגרמה לחברו בכך שהכהו לפני אנשים.

תשלומים אלו, יגרמו לפוגע לחשוב על מעשהו ולתקן את מידותיו ולהרהר רבות בתשובה על פגיעתו החמורה בחברו.

{יח} וְכִֽי-יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה-אִישׁ֙ אֶת-רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:

 אם שני אנשים רבים ויקום איש ויכה את חברו בעזרת אבן או אגרוף וחברו לא ימות אך יהיה צריך טיפול רפואי רציני מכיוון שנפל למשכב.

{יט} אִם-יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל-מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: (ס)

אזי, רק כאשר יקום ויוכל ללכת בחוץ כאדם רגיל ההולך על משענתו- רק אז וניקה המכה מעוונו. אמנם, עליו לתקן את מעשהו ולשלם עבור ההשבתה ממלאכה ועבור תשלומי הרפואה (רש"י).

7.     מכה עבד כנעני, אשה הרה, חובל בחברו

איך ראוי להתנהג לעבד כנעני?

ראשית כל, נזכר במה שלמדנו על אבותינו אברהם ושרה, שהיו דואגים לעבדיהם ומתייחסים אליהם בכבוד גדול. כדאי לראות את מה שפוסק דברי הרמב"ם בהל' עבדים:

מֻתָּר לַעֲבֹד בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּפָרֶךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין כָּךְ מִדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי חָכְמָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם רַחְמָן וְרוֹדֵף צֶדֶק וְלֹא יַכְבִּיד עֵלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יָצֵר לוֹ וְיַאֲכִילֵהוּ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָל וּמִכָּל מִשְׁתֶּה. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נוֹתְנִין לָעֶבֶד מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין. וּמַקְדִּימִין מְזוֹן הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים לִסְעוּדַת עַצְמָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים קכג-ב) 'כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ'. וְכֵן לֹא יְבַזֵּהוּ בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים. לְעַבְדוּת מְסָרָן הַכָּתוּב לֹא לְבוּשָׁה. וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקָה וְכַעַס אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּדַרְכֵי אִיּוֹב הַטּוֹבִים שֶׁהִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶן (איוב לא-יג) 'אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי' (איוב לא-טו) 'הֲלֹא בַבֶּטֶן עשֵֹׁנִי [ב] עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד'. וְאֵין הָאַכְזָרִיּוּת וְהָעַזּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בְּעַכּוּ''ם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲבָל זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְהֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבַת הַתּוֹרָה וְצִוָּה אוֹתָם בְּחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים רַחְמָנִים הֵם עַל הַכּל. וְכֵן בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶּׁצִּוָּנוּ לְהִדָּמוֹת בָּהֶם הוּא אוֹמֵר (תהילים קמה-ט) 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'. וְכָל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ' (רמב"ם הל' עבדים פ"ט ה"ח).

{כ}  שני  וְכִֽי-יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת-עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת-אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם:

{כא} אַ֥ךְ אִם-י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַֽעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: (ס)

אם אדם הכה את עבדו הכנעני באופן כל כך רציני עד כדי כך שהעבד או האמה מתו תחת ידו (בתוך 24 שעות מהמכה) נקום ינקם האדון על כך והוא חייב מיתה. אמנם, אם עבר זמן מאז המכה ורק אז מת העבד או האדון פטור מכיוון שהעבד הוא קניין כספו של האדון וכנראה שלא מת מחמת המכה ובעצם יש כאן רק הפסד כספי של האדון.

{כב} וְכִֽי-יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָֽצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵֽעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים:

{כג} וְאִם-אָס֖וֹן יִֽהְיֶ֑ה וְנָֽתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:

אם שני אנשים רבים בניהם ותוך כדי הדברים ולהט הויכוח האחד דחף או הכה אישה בהיריון שעמדה בסמוך וגרמו לה ללדת מוקדם ואמנם היא עצמה לא נפגעה מהדחיפה או המכה, אך הולדות מתו הפוגע צריך לשלם ע"פ בי"ד כפי שווי הוולדות (כלומר, בודקים בשוק כמה היו מוסיפים עליה בשל היותה הרה). ואם גרם לה למות אזי היה ראוי אמנם שיענש באותה מידה של המעשה שעשה ולכאו' היה חייב מיתה. אך, מכיוון שלא עשה זאת בכוונה מסבירים חז"ל שכוונת התורה להראות כמה חמור הדבר ושעליו לשלם דמי הנזק שעשה- כלומר, שוויה הכספי של האשה.

{כד} עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:

{כה} כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: (ס)

וכן העונש למי שגרם לעיוורון, פגיעה בשן וכו' היה ראוי שיעשו לו מידה כנגד מידה (ספורנו). אך כאמור, חז"ל מלמדים אותנו שלא כך התורה מדריכה אותנו. אלא, כוונת התורה שהאדם ישלם את השווי הכספי של האיבר אותו הזיק.

{כו} וְכִֽי-יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת-עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ-אֶת-עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ:

{כז} וְאִם-שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אוֹ-שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: (ס)

אם אדם פגע בעבדו או אמתו הכנענים ולא הרגם אך גרם להם נזק באיבוד אחד מאיבריהם אזי הם יוצאים לחופשי בחינם.

ראינו שאדם שפגע בעבדו עד כדי שהרגו עונשו מוות- חז"ל מסבירים לנו שלא יתכן שאדם ברוב כעסו יאבד את העשתונות עד כדי כך שהוא יהיה מסוגל להיות כל כך אכזרי ולפגוע בעבדו, שאין לו מי שיעזור לו ויצילהו בבית אדוניו, ולהרוג את עבדו! על כן עונשו חמור ביותר- מוות (ספר החינוך).

8.     נזקי ממונו של אדם

כל אדם זוכה בחסדי ה' לממון מאת ה' ואיתו הוא צובר רכוש. כל אדם רוצה לשמור על רכושו ואם חס וחלילה נגרם לרכושו נזק הוא כועס או פשוט מתמלא בצער. התורה מלמדת אותנו שעלינו לשמור על ממוננו ולשים לב שהוא לא מזיק למישהו אחר, קודם כל מפני שאיננו רוצים לגרום למישהו אחר צער אבל אפילו יותר מזה- התורה מלמדת אותנו להיות אחראים על הרכוש שלנו ולדאוג שלא יקרו מקרים של עוולה לאחרים. כדי לעורר אותנו לשים לב לכך התורה אומרת לנו כמה יש לשלם ועל מה בדיוק נשלם אם חלילה וחס נגרם נזק על ידי רכוש האדם לאדם או רכוש אחר.

שור שהרג אדם

{כח} וְכִֽי-יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת-אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת-אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵֽאָכֵל֙ אֶת-בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:

אם יבוא שור או כל בהמה אחרת, של פלוני ויגח באיש או אישה ויגרום למותם. את השור יש לסקול באבנים ומבשרו אין לאכול אפילו אם שחטו אותו לפני ביצוע גזר הדין ואף אסור לבעל השור ליהנות מהשור הזה בכל צורה שהיא אלא נקי יהיה מהנאה ממנו.

איזה מסכנים בני משפחתו של הנפטר, כעת, בגלל שמישהו לא שמר כמו שצריך על בהמתו הם צריכים עכשיו להתאבל על בן משפחתם שנפגע ונפטר. אם אדם קונה בהמה עליו להיות אחראי על רכושו- לא רק לקנות לה לאכול ולהכין מקום שבו תהיה בביתו אלא בכל רגע ורגע עליו לוודא שהבהמה לא תוכל בטעות לפגוע באדם או רכוש של אחרים- לכך מחנכת אותנו התורה- לדאוג שלא יקרה שום מקרה עוול לאחרים. לכן, קובעת התורה כמו שאמרנו תשלום מתאים עבור כל מקרה שכזה- כדי שנצטער ונדאג שלא יהיו מקרים שכאלו ברשות הרבים של עם ישראל.

{כט} וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם-בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:

אבל, אם זהו שור מועד- כלומר שכבר אתמול וגם שלשום הוא נגח באחרים ובאו אנשים והעידו בבעלי השור שישמור על שורו ובכל זאת הוא לא שמר עליו והשור נגח בפעם השלישית והרג איש או איש- אזי חוץ מדין השור שכבר נאמר שהוא נסקל ואין ליהנות ממנו הפעם גם בעליו יענש- יומת בידי שמיים.

נשים לב לדבר נפלא שיש בפסוק הזה- בפשט הכתוב היינו חושבים שהדין הוא שהבעלים יומת אף הוא על כך שבהמתו הזיקה והרגה אחרים. אך לא כך! במעמד הר סיני שעליו אנו לומדים ניתנה לנו התורה שבכתב עם התורה שבעל פה. ה' נתן לנו בתורה כללים ורמזים דקים שעל פיהם חז"ל יודעים להבין מה באמת כתוב בתורה והפסוק שלנו הוא דוגמא לזה- חז"ל מסבירים לנו בעזרת לימוד מפסוקים אחרים שברור שכאן אין הכוונה שבעל השור יומת על ידי בית דין אלא הוא מתחייב במיתה בידי שמיים בלבד וביכולתו לכפר על כך בעזרת תשלום כופר נפשו.

{ל} אִם-כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:

אך, כאשר יתן הבעלים תשלום כופר לפדות את נפשו (כמו קרבן (רמב"ן)) אזי לא יהיה חייב. וישלם כפי שיקבעו לו בבית דין (נחלקו בגמ' האם ישלם כפי שווי הניזק או כפי שווי המזיק).

{לא} אוֹ-בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ-בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:

בנוסף, גם אם הבהמה פגעה בילד או ילדה קטנים שלא כ"כ נזהרים מהבהמה גם בזה יהיה דין הבעלים אותו דבר כמו שאמרנו מקודם.

{לב} אִם-עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף | שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: (ס)

במקרה אחד הדין קצת משתנה, אם השור יגח עבד כנעני או אמה כנענית קבעה התורה כלל שלא משנה כמה הם שווים התשלום עבורם קבוע- 30 שקלים עבור הפגיעה בעבד ואמנם השור דינו אותו דבר- יסקל.

דיני בור

{לג} וְכִֽי-יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי-יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל-שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:

אם מישהו חופר בור ומכסה אותו ואחר כך הגיע חברו ופתח את הבור או לחילופין שהבור לא היה מסוכן והוא העמיק את הבור והפך אותו למסוכן ולא כיסה אותו אחר כך ובאה בהמת חברו ועברה במקום ונפלה. דינו יהיה:

{לד} בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה-לּֽוֹ: (ס)

אותו אחד שגרם לנזק נחשב כבעל התקלה ועל כן הוא ישלם בכסף או במשהו שווה כסף את הנזק שגרם לחברו. ואם הבהמה מתה- אז בודקים כמה היא שווה כשהיא מתה ולעומת זאת כמה הייתה שווה כשהייתה חיה ואת ההפרש ישלם 'בעל התקלה' לאדם הניזק.

איזה מין אחריות זו? כך אדם משאיר תקלה גלויה וחשופה שאחרים יכולים להיפגע ממנה?! אדם צריך לשמור על דברים שהוא עושה ולוודא שהוא משאיר אחריו "שטח נקי". ועוד, שכעת, איזה צער הוא גרם לחברו! חברו היה בדרכו, הלך בצורה רגילה וטובה ופתאום בגלל חוסר אחריות של האחר הוא נתקע, ניזוק ואולי אפילו איבד את פרנסתו!! הרי אם נפלה שם בהמתו שאיתה הוא מוביל דברים- אולי כעת היא מושבתת ואין באפשרותו להמשיך ולעבוד איתה! זו עוגמת נפש גדולה מאוד!

התשלום אותו הוא ישלם כעת בע"ה יעורר אותו לחשוב על מה שעשה, להרגיש את צער החבר ולחזור בתשובה על דרך ההתנהגות שלו ומעתה להקפיד והיזהר שלא להזיק לאף אדם אחר.

שור שנגח בהמה אחרת

{לה} וְכִֽי-יִגֹּ֧ף שׁוֹר-אִ֛ישׁ אֶת-שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת-הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת-כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת-הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן:

אם שור של איש מסוים ידחוף שור אחר ויגרום למיתתו, מכיוון שהשור הפוגע אינו ידוע כשור שנוגח בשוורים אחרים הרי שהוא נקרא 'שור תם' ודינו יותר קל מכיוון שבעליו לא היה אמור לצפות שהוא יתנהג ככה. לכן, בעליו צריכים כמובן לשלם על הנזק שנגרם אך לא על כולו אלא רק שווי של חצי מהנזק, הרי סוף סוף הוא אינו אשם לגמרי במה שקרה.

{לו} א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה-לּֽוֹ: (ס)

 אבל, אם נודע שזהו שור מועד, שכבר אתמול ושלשום הוא נגח בשוורים אחרים ובעליו אינם מקפידים לשמור עליו היטב- במקרה כזה הוא לא בסדר שהיה ככה חסר אחריות, הרי ככה בשל חוסר אחריותו נגרם נזק נורא וצער גדול לאחרים! לכן, ישלם שווי מלא של הנזק הנגרם. והנבלה של הניזק תשאר אצל הניזק.

נשים לב, כמה חשוב לשים לב ולהיות אחראים על חפצינו ורכושנו! הרי ברגע קטן, יכול אדם לגרום נזק בלתי יתואר ולצער גדול מאוד לאדם אחר- ולא כך היא דרכה של תורה- יהודי צריך לשמור על רכושו ולהקפיד שלא יקרה בגלל רכושו שום מקרה עוול. וכמו שאמרנו, בתשלום הנזק בע"ה יתעורר המזיק להיות אחראי על רכושו ולשמור עליו מכל פגיעה באחרים ולחזור בתשובה שלימה.

9.     דיני גניבה

בדיני  גניבה יש כמה דינים בסיסיים:

1. אדם שגנב ונמצא הגניבה בידו – משלם כפול משווי הגניבה ("תשלומי כפל").
2. גנב שור או שה וטבח (-שחט) או מכר אותו – על שור משלם פי 5 ועל שה פי 4 מהשווי שלו.
3. גנב שבא במחתרת – מותר להורגו.

{לז} כִּ֤י יִגְנֹֽב-אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ-שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע-צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:

אם יהיה אדם שיעיז לגנוב שור או כבשה של אדם אחר ולא רק שגנב אלא אף העיז ושחט אותם או מכרם. כשיתפסו אותו ישלם על השור פי 5 משוויו ואילו על הכבשה ישלם פי 4!

איך זה ייתכן שהוא מעיז ככה פשוט לפגוע בפרנסתו של אדם אחר? וככה לצער אותו?? בני ישראל קדושים ומתרחקים ממעשים שכאלו. יהודי מתנהג להפך! יהודי לא לוקח לאחרים בלי רשות אלא אפילו אם מצא אוצר הדבר הראשון שהוא עושה זה לקיים מצוות השבת אבידה!

על מעשה כה חמור צריך לשלם הרבה כסף ועל כך קבעה התורה כמו שראינו שעל שור משלם פי 5 ועל שה פי 4. אולי בזכות שמשלם כה הרבה יתעורר להבין כמה קשים מאוד מעשיו ויתעורר לחזור בתשובה עליהם.

שמות פרק-כב

{א} אִם-בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים:

אם בא אדם בהיחבא-בלילה על מנת לגנוב ממון ובמהלך הגניבה הוא נתפס ובעל הבית הרגו- אומרת התורה שהגנב נחשב כמת ולכן בעל הבית פטור מעונש על הריגת הגנב.

התורה מלמדת אותנו כאן כלל חשוב- הגנב הזה בא כדי לגנוב והוא יודע שאם בעל הבית ימצא אותו הוא יהיה חייב להילחם נגדו כי זה ברור שבעל הבית לא יוותר על ממונו. כלומר, ברור שהוא מגיע על מנת לפגוע גם בבעל הבית! לכן, אמרה התורה שאין לו דמים והוא נחשב כמת.

{ב} אִם-זָֽרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם-אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵֽבָתֽוֹ:

{ג} אִם-הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד-חֲמ֛וֹר עַד-שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם: (ס)

אמנם, אם כבר האיר היום, הגנב נחשב כחי ואסור להורגו! (ראב"ע, רשב"ם, רמב"ן) אלא, אם הגנב נתפס אז הוא צריך לשלם את שווי הגניבה כפול 2. אם אין לו מספיק כסף אזי בית דין לוקחים לו מרכושו ומוכרים אותו כדי לשלם את שווי הגניבה ואם אפילו רכוש אין לו אזי כמו שלמדנו בתחילת הפרשה- בית הדין מוכרים אותו לעבד ואת הכסף ששילמו בקנייתו נותנים לבעל הבית שממנו גנב.

חז"ל דורשים מהפסוק שאם ברור לחלוטין שהגנב הזה לא יפגע בבעל הבית (כגון: שהגנב הוא אביו של בעל הבית) גם מקרה כזה כלול במילים "אם זרחה עליו השמש..." ואסור יהיה להורגו (רש"י).

10. המשך נזקי ממונו של אדם

כמו שראינו, יש 4 אבות נזיקין. למדנו כבר על שור ועל בור שהזיקו. בפס' אלו נאמר על עוד שני אבות נזיקין- 3) שן ורגל 4) אש.

{ד}  שלישי  כִּ֤י יַבְעֶר-אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ-כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת-(בעירה) בְּעִיר֔וֹ וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם: (ס)

נשים לב שבפסוק יש שורש של מילה מסוימת שמופיע כמה פעמים- ב-ע-ר. חז"ל לומדים מהפסוקים שהכוונה כאן תמיד במילים שבשורש הזה ללשון בהמה. על כן:

אם אדם יוביל את בהמותיו בשדה או בכרם של אחרים ונתן להם ללכת ולרמוס את העצים, צמחים של בעל הכרם או השדה או שאדם זה נתן לבהמותיו לאכול בשדה חברו- עליו לשלם מהמיטב שבנכסיו על הנזק של חברו. דבר זה נלמד ממש מפס' זה, שתמיד מי שהזיק צריך לשלם מהמובחר שבנכסיו (בבא קמא א', א'). 

{ה} כִּֽי-תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָֽצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶֽאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת-הַבְּעֵרָֽה: (ס)

ואם יצאה אש והדליקה קוצים, תבואה שנאספה, תבואה שעוד מחוברת לקרקע או שפשוט שרפה את השדה, כלומר- האבנים והאדמה. על מי שהדליק את האש הזו לשלם את כל שווי הנזק שעשה ואפילו אם הדליק את השריפה בשטח הפרטי שלו.

כמו שראינו, לא יכול להיות שאדם לא יהיה אחראי על נכסיו, אלא על האדם לשמור היטב על רכושו שלא יפגע לא באנשים אחרים ולא ברכוש של אחרים. הרי איזה צער גדול נגרם לאדם שברגע קטן פתאום הוא מתעכב סתם כך או נפצע או אפילו מאבד את פרנסתו או פשוט ניזוק ואפילו במעט כסף ברכושו! לשם כך, על המזיק לשלם בבית הדין, קודם כל כדי לתקן את מעשיו וכמובן כדי שהוא יתעורר לחזור בתשובה על דרך התנהגותו וכמה הוא שומר על נכסיו.

11.  דיני שומרים

התורה מונה בפס' שלפנינו 4 סוגי שומרים:    1. שומר חינם.

2. שומר שכר.
3. שואל.
4. שוכר.

שומר חינם

{ו} כִּֽי-יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל-רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ-כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם-יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם:

הפסוק הראשון עוסק באדם צדיק שמוכן לשמור ללא תמורה על רכוש חברו- אילו מידות טובות! אדם מוכן לקחת אחריות ולדאוג ולטפל ולשמור ולהשקיע זמן רב למען חברו! זו ממש אחריות, הרי שומר זה צריך להקפיד לשים לב שהכסף/רכוש שמור היטב כך שלא יארע לו שום דבר. אדם כזה זה אדם עם אהבת ישראל!

אם כן, אם יבוא פלוני ויבקש מחברו לשמור עבורו על כספו או על רכושו לתקופה מסוימת וללא תמורה ובתום אותה תקופה, כשחברו ביקש בחזרה את כספו/רכושו טוען השומר כי הכל נגנב. אזי, אם ימצא הגנב ישלם הגנב תשלומי כפל.

{ז} אִם-לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל-הַבַּ֖יִת אֶל-הָֽאֱלֹקִ֑ים אִם-לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ:

{ח} עַֽל-כָּל-דְּבַר-פֶּ֡שַׁע עַל-שׁ֡וֹר עַל-חֲ֩מוֹר עַל-שֶׂ֨ה עַל-שַׂלְמָ֜ה עַל-כָּל-אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי-ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹקִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר-שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ: (ס)

אמנם, אם לא ימצא הגנב אזי ילכו בעל הבית והשומר אל בית הדין ויבחנו הדברים וישבע השומר שהכסף/רכוש לא נמצא אצלו ושהוא לא גנב אותו. ובשבועה זו נפטר הגנב לגמרי ואינו צריך לשלם.

ועל כל דבר שאדם קיבל אחריות לשמור, בין אם זה בהמה או חיה ובין אם זה בגד, אם באים עדים ומעידים שמה שאותו שומר נשבע שלא נמצא אצלו כן נמצא אצלו אזי הולכים שוב לבית הדין ואם ירשיעו אותו עליו לשלם כדין גנב תשלומי כפל.

נשים לב לביטוי המיוחד שנותנת התורה לדיינים בבית הדין- 'אלוקים'! התורה מלמדת אותנו עד כמה חשובים הדיינים- הרי הם שליחי ה' בעולם כדי להדריך אותנו במסילות האמת והיושר שקבע לנו ה'!

שומר שכר

{ט} כִּֽי-יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל-רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ-שׁ֥וֹר אוֹ-שֶׂ֛ה וְכָל-בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אֽוֹ-נִשְׁבַּ֥ר אֽוֹ-נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה:

ואם יהיה מקרה אחר- שאדם יבקש מחברו לשמור על בהמתו תמורת שכר ואז פתאום בגלל איזה מקרה אונס הבהמה מתה או נפצעה או נשבתה ואף אחד אינו יודע מה קרה.

{י} שְׁבֻעַ֣ת ה' תִּֽהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם-לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם:

על השומר להישבע שהדברים הם באמת כמו שנאמר והוא לא עשה שום דבר רע לבהמת חברו ואז יקח הבעלים את הבהמה והשומר לא צריך לשלם.

{יא} וְאִם-גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵֽעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו:

אך אם תיגנב הבהמה, אזי מכיוון שמדובר בשומר שמקבל שכר עבור שמירתו- היה עליו להשגיח יותר ולדאוג שלא תהיה שום אפשרות של גניבה. על כן, אם נגנבה הבהמה ישלם השומר את שווי הנזק לבעלים.

{יב} אִם-טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם: (ס)

אך במקרה של אונס, ויש עדים למקרה השומר יהיה פטור. אמנם, זה דווקא במקרה שהשומר היה באמת אנוס. הרי אם הוא טוען שבאה חתולה וטרפה את השור אז היה ראוי שהוא יבריח את החתולה...                           

שואל

{יג} וְכִֽי-יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ-מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין-עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם:

אם יבוא אדם ויבקש להשאיל מחברו בחינם דבר כלשהו ואז אותו דבר נשבר או מת. אם קרה הדבר שלא תוך כדי העבודה עם הבעלים עצמו אז בכל מקרה צריך השואל לשלם- אפילו שמדובר במקרה של אונס מכיוון שברגע ששאל את החפץ נעשה החפץ כאילו הוא שייך לשואל ולכן הוא אחראי על דבר שיכול לקרות לחפץ.

שואל ושוכר

{יד} אִם-בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם-שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ: (ס)

אמנם, אם הבעלים היו איתו בזמן העבודה, קובעת התורה שהשואל פטור. ואם הבהמה או החפץ נמצאים אצל אותו אדם בשכירות אזי מכיוון שהוא משלם עבור השימוש בחפץ ואינו רק שומר הוא חייב כמו שומר שכר (ויהיה פטור מאונס).

עד כה עסקנו הרבה בדינים שונים- דינים אלו ניתנו לבי"ד כדי למנוע מצב שהרשע משתלט ופוגע בחברה.

12.  דין המפתה ושלושה חייבי מיתה

{טו} וְכִֽי-יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה:

אם יבוא בן ישראל ויפתה נערה בתולה שאפילו לא התארסה וישכב עימה בלי להתחתן איתה דינו שעליו להתחתן דווקא איתה.

איזו בושה ופחיתו של אדם שמגיע לעשות מעשה נבלה שכזה. וגם איזו מסכנה הבחורה ואיזו נמיכות קומה שלה שהגיעה למצב כזה ושהסכימה לדבריו.

למרות המצב המאוד לא פשוט הזה התורה חסה על הנערה הצעירה והמבויישת הזו ומחייבת את המפתה לשאת דווקא אותה לאישה וישלם לה כתובה כמו לכל אישה (כמובן, בתנאי שהיא רוצה).

{טז} אִם-מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת: (ס)

אמנם, אם אבי הנערה יסרב שאותו מפתה ישא אותה לאישה על המפתה יהיה לשלם כפי הדין למי ששכב באונס עם נערה בתולה [אולי עדיף להגיד בכתה: "כפי הדין למי שפגע בנערה בתולה"].  

בפס' הבאים התורה עוסקת בכמה דינים שונים ומזעזעים:

{יז} מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה: (ס)

מי שעושה מעשה מכשפות דינו מיתה (הפס' נוקט לשון נקבה כי דיבר כפי ההווה).

{יח} כָּל-שֹׁכֵ֥ב עִם-בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת: (ס)

כל השוכב עם בהמה דינו במיתה.

{יט} זֹבֵ֥חַ לָֽאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לה' לְבַדּֽוֹ:

מי שעובד לעבודה זרה יומת, שרק את ה' מותר לעבוד בזביחת קרבנות, הקטרה, ניסוך וכדו'.

אלו 3 דינים מזעזעים של מצב רוחני נמוך מאוד שאדם הגיע אליו, ה' ישמור!

13.  אזהרות על הגר, היתום והאלמנה

{כ} וְגֵ֥ר לֹֽא-תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

{כא} כָּל-אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן:

{כב} אִם-עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם-צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַֽעֲקָתֽוֹ:

{כג} וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָֽרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים: (ס)

14. דיני הלוואה

{כד} אִם-כֶּ֣סֶף | תַּלְוֶ֣ה אֶת-עַמִּ֗י אֶת-הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא-תִֽהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא-תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ:

{כה} אִם-חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד-בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ:

{כו} כִּ֣י הִ֤וא (כסותה) כְסוּתוֹ֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי-יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָֽׁמַעְתִּ֖י כִּֽי-חַנּ֥וּן אָֽנִי: (ס)

15.  דינים שונים

{כז}  רביעי  אֱלֹקִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר:

אסור בתכלית האיסור לאדם לקלל את הדיין. אפילו אם אירע שנפסק כנגדו בבית הדין- לא יתכן בשום צורה ואופן שהאדם הזה יעיז לקלל תלמיד חכם גדול המוסר נפשו למען התורה, ירא שמיים שקיבל מינוי משמיים להיות דיין על עם ישראל. אדם זה היה צריך להתגבר על כעסו, ובכל מקרה לקבל באהבה את פסיקת חכמים.

בנוסף, אומרת התורה- "נשיא בעמך לא תאור"- נשיא הכוונה למלך ישראל. זה אדם שאף הוא קיבל מינוי משמיים- להיות אחראי על עם ישראל. לדאוג לכל צורכי האומה ולהגן עליה מפני האויבים.

{כח} מְלֵאָֽתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן-לִֽי:

מלאתך = ביכורים.

דמעך = תרומה.

את הביכורים והתרומה יש להביא בסדר מסויים ואסור לשנותו.

ועוד דין- פידיון הבן. כמו שכבר למדנו, במכת בכורות שמר ה' על כל בכורות ישראל ובכך קנה ה' את כל הבכורות- לכן נאמר 'בכור בניך תתן לי'. בהמשך התורה מצווה אותנו ה' לפדותו. על כן, כל אדם מישראל שנולד לו בן בכור צריך לפדות את בנו מן הכהן בגיל 30 יום תמורת 5 סלעי כסף.

{כט} כֵּן-תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְשֹֽׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם-אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ-לִֽי:

וכמו בבכור אדם, כך גם בבכור בהמה תתן לה' את הבכורות. אך, בשונה מאדם שאצלו קבעה התורה שיש לפדותו בגיל 30 יום בבהמה יש לעשות זאת מגיל 8 ימים ואילך (הטעם לכך מפני בגיל זה הוא כבר לא נחשב נפל).

לאחר שעסקנו בכמה דינים לא קלים ומקרים מכוערים מצווה אותנו ה' (רמב"ן):

{ל} וְאַנְשֵׁי-קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ: (ס)

ה' מצווה אותנו להיות אנשי קודש ולא לאכול בשר של טריפה אלא להשליכו לכלבים (או לתת אותה לגוי (רש"י)).

טריפה = בהמה או חיה שנטרפה על ידי חיית טרף. בפסוק הזה אנו זוכים לראות כמה אנחנו חייבים את הדרכת חז"ל שדורשים שהכוונה אינה רק לבע"ח שנטרף אלא גם לבהמה שנפגעה ויש לה מום שמעמיד אותה בסכנת חיים.

ה' מצווה אותנו- בני ישראל, מטרתכם בעולם היא להידבק בי ולהיות אנשים קדושים כדי שתהיו ראויים באמת להידבק בי ולכן עליכם להישמר שלא לאכול מהטריפה שלא נשחטה כדין. דומה לציווי הזה יש גם את איסור אכילת השרצים והשקצים- שהם ממש מקלקלים ומטמאים את הנפש של האדם (רמב"ן).

וראוי לשאול ולהבין, למה בחר ה' דווקא בכלב שאליו ישליכו את הטריפה? הרי באותה מידה אפשר לתת אותה לגוי?

אלא, שמכאן אנו רואים כמה מידת הכרת הטוב היא מידה חשובה ביותר, שראוי להכיר טובה לכלב בכך שאנו נותנים לו את הבשר של הטריפה. חז"ל נותנים כמה הסברים לכך:

רש"י-    ביציאת מצרים הכלבים לא נבחו כשבני ישראל יצאו מצרים ועל כן כעת זוכים לקבל על כך שכר.

ראב"ע-  הכלב שומר לאדם על הצאן והבקר ומן הראוי להכיר לו טובה על כך ולתת לו לאכול.

דעת זקנים מבעלי התוספות-           כאשר הכלב שומר לאדם על הצאן ומגיעה חיה רעה כדי לטרוף את הצאן אזי הכלב שומר במסירות נפש על הצאן וכשכר על כך ראוי לתת לו מבשר הטריפה.

16.  משפטי הדיינים, השבת אבידה, מצוות פריקה ואיסור לחיצת גר

כפי שאמרנו, הרב גדי מסביר שכל הדינים שאנו לומדים עוסקים בציווי לדיינים.

שמות פרק-כג

אדם שנכנס לבית הדין מגיע למקום קדוש. כה קדוש ומיוחד שאסור לדבר בו דברים בטלים ולא לעסוק בדברי צחוק והבל במקום שכזה השכינה שורה! הרי כמו שכבר ראינו התורה מכנה את הדיינים 'אלוקים' כלומר, שהרי הם מלמדים אותנו דברי אלוקים חיים! לכן, גם מסבירים חז"ל שהדיינים בוודאי הם אנשים צדיקים וקדושים בעלי יראת שמים גדולה ומיוחדת, אנשי אמת שונאי בצע. לכן, התורה גם מצווה את הדיינים בדינים מיוחדים:

{א} לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל-תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם-רָשָׁ֔ע לִֽהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס:

ראשית, הדיין מצווה שלא לקבל עדות של אדם בצורה סתמית וללא תועלת ולכן לא יקבל עדות מבלי ששני בעלי הדין נמצאים מולו. גם העדים מצווים שלא להצטרף לאדם רשע הטוען תביעת שקר על חברו ומבקש להצטרף אליו ולהיות עדי שקר (רש"י).

{ב} לֹא-תִֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרֵֽי-רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא-תַֽעֲנֶ֣ה עַל-רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת:

הדיין מצווה להקפיד לפסוק לפי דין התורה באופן ישר לגמרי. לכן אם הוא רואה שהדיינים פוסקים שלא כדין, אזי אפילו אם רוב הדיינים פוסקים שלא לפי האמת וההלכה אין לו ללכת אחרי הרוב הזה ולא תטה מדרך האמת וההלכה בגלל הרוב הזה. ומכאן חז"ל לומדים כמה וכמה כללים חשובים בדרך המשפט של התורה- שכאשר יש לנו ספק בכל מיני דינים בתורה אזי אנו פוסקים לפי הרוב. לפעמים הולכים אחר רוב של אחד ולפעמים צריך לפחות שניים.

{ג} וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ: (ס)

ואם העומד לפני הדיין במשפט הוא אדם דל ועני אזי אל תהדר אותו ותתייחס אליו בכבוד גדול ומיוחד סתם בגלל שהוא עני (רש"י).

{ד} כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ: (ס)

אם אדם הולך בדרך ומוצא שור או חמור תועה- מצווה עליו להשיב לו את אבידתו ואפילו שהוא מזהה שזה שייך לאדם אחר שהוא שונא! התורה מלמדת אותנו שעלינו לגמול חסד ולהשיב אבידה אפילו כשמדובר באדם כזה. ולא רק להשיב, אלא 'השב תשיב'- כלומר, תתאמץ ותחזיר לו ואפילו אם הבהמה בורחת עוד פעם ועוד פעם.

{ה} כִּֽי-תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַֽאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָֽדַלְתָּ֖ מֵֽעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּֽעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ: (ס)

וכן אם ראה חמור שונאו שנפל על הקרקע מחמת עומס המשא שעליו יש להסיר מהלב את מה שיש על אותו אדם (אונקלוס) ואז לעזור לו לפרוק את המשא מעל החמור.

כמה מיוחד איך שהתורה מדריכה ומצווה עלינו להתנהג:

ראשית, מידת החמלה- לא יכול להיות שיהיה אדם שרואה את חמור חברו קורס מרוב עומס ולא יתעכב ויסייע בידו להתרומם ולעמוד על רגליו.

בנוסף, מידת הגבורה- שאפילו אם מדובר בשונאו- מצווה עליו להתגבר על יצרו ולעזור לשונאו לפרוק את המשא ולהרים את חמור שונאו ואז להעמיס בשנית את המשא על החמור. שהרי הרבה יותר חשוב שהאדם הזה יחזק ויבנה את מידת השלום ויתגבר על יצרו הרע מאשר שיחזק את יצר השנאה שבליבו.

{ו}  חמישי  לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ:

ולא רק שאצל עניים יש להקפיד שלא לתת להם יחס מיוחד ומכבד אלא אפילו עני גדול מאוד- אביון. אין להטות המשפט לטובתו אלא לדון דין אמת על פי התורה (רש"י).

{ז} מִדְּבַר-שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל-תַּֽהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹֽא-אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע:

ועוד, על הדיין להיזהר ולהתרחק מאוד מכל דבר שקר! שהדיין חייב להקפיד ולדון דין אמת ויושר ושלא לפסוק דין שקר! על הדיין יש אחריות גדולה- חז"ל אומרים שדיין שלא דן דין אמת גורם להסתלקות השכינה ולהפך- אם דן דין אמת הוא גורם להשראת השכינה על עם ישראל!

מכאן, אנו לומדים לכל אדם- שלא רק אסור לומר דבר שקר אלא האדם צריך להתרחק מכל דבר שקר!

ונקי וצדיק אל תהרוג- כלומר, בית הדין צריכים להיזהר מאוד לדון רק על פי המקרה שלפניהם. לכן, אם במקרה הזה הוא 'נקי וצדיק' אזי אסור לדיין להתחיל לחשוב עליו שבטח הוא חייב שהרי בין כה וכה הוא רשע וחייב בדין אלא כל מקרה יהיה לגופו. ואין לדיין ממה לחשוש מכיוון שה' לא יתן לרשע לצאת זכאי בדין ואפילו אם ייצא זכאי בדין ה' כבר יביא עליו את הדין הראוי לו (רש"י).

{ח} וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֨חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים:

ושוחד לא תקח ואפילו כדי לדון דין אמת מכיוון שהשוחד גורם אפילו לחכמי התורה ואפילו לצדיקים לטעות בדין התורה (רש"י). ואפילו לדון מי שהדיין אוהב או שונא אין לדיין לדון מכיוון שעיניו כאילו עיוורות מלראות את הדברים באופן נכון וישר.

{ט} וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת-נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

את הגר אסור ללחוץ ולגרום לו למועקה ולהרגשה רעה. והרי אנחנו, עם ישראל יודעים במיוחד כיצד מרגיש הגר- שנמצא במקום חדש וזר, ללא משפחתו, ללא החברה הרגילה שלו שהרי אנו היינו גרים בארץ מצרים. ולכן, אנחנו במיוחד צריכים להיזהר שלא לגרום לגר צער ומועקה.

מדוע התורה חוזרת על האיסור הזה כל כך הרבה פעמים?

חז"ל אומרים שהתורה הזכירה ציווי זה כמה פעמים מפני הסיבה שאמרנו- שאצל הגר במיוחד צריך להישמר מגרימת צער (נצי"ב). או מפני שהגר עלול יותר להגיע למצב שהוא פשוט מוותר על דרכו החדשה כיהודי ולכן מאז שהוא התגייר אנו מצווים להיזהר יותר מלחיצתו (רש"י).

17.  השביעית, השבת ושלושת הרגלים

{י} וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת-אַרְצֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת-תְּבֽוּאָתָֽהּ:

שש שנים על האדם לזרוע ולעבד את ארצנו הקדושה ובהמשך לאסוף למחסנים את התבואה. בפסוק הזה לא כתובה מצווה אך היא כתובה במקום אחר- מצוות כיבוש ויישוב ארץ ישראל. זו מצווה חשובה ביותר- להפריח ולגדל את אדמת הארץ, הארץ שבעזרתה אנחנו זוכים להדבק ולהצליח לעבוד את ה'!

{יא} וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּן-תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ:

ובשביעית אתם מצווים לשמוט ולנטוש את האדמה כדי שהעניים שבעם יאכלו את התבואה הגדלה בארץ ומה שנשאר יאכלו החיות. כך בתבואה, בכרמי הענבים ובזיתים.

בשנה זו אנו מצווים להפסיק את עבודות הקרקע – לשמוט ולנטוש את האדמה ולאפשר לה מנוחה (רש"י, רמב"ן) ואפילו את הפירות הגדלים בשנה השביעית עצמה יש להפקיר לכל (ספר החינוך). כך, מחנך האדם את עצמו ומגדל בתוכו את מידת הנדיבות והוותרנות שהרי הוא עוזב את שדהו לאחרים ואינו מקבל על כך כל תמורה ויחד עם זאת מחזק את מידת הביטחון בה' כשהוא עוזב את השדה ובוטח בה' שיפרנס אותו וידאג לכל צורכו (ספר החינוך).

אמנם, מצווה זו תלויה בדבר אחד מאוד חשוב- שכל ישראל יושבים על אדמת ארץ ישראל.  

{יב} שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מַֽעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַֽחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן-אֲמָֽתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:

ששה ימים נעבוד ונדאג לכל צורכינו וענייננו וביום השביעי נעצור ונשבות מכל מלאכה כדי שלא רק אנחנו ננוח אלא המצווה היא שגם השור, החמור ואפילו בן השפחה הכנענית והגר תושב שבארץ. כך, כולם, עדים ומכירים בזה שה' ברא שמים וארץ (רמב"ן).

{יג} וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר-אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל-פִּֽיךָ:

ובכל מצוות התורה תשמרו ובמיוחד תזהרו מאוד מכל קשר ויחס אל עבודה זרה- אל תזכירו ושלא ישמע בפיכם או בגללכם בשום פנים ואופן שם עבודה זרה (רש"י).

{יד} שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה:

3 פעמים תחגגו לי בשנה- בחג המצות, בחג הקציר ובחג האסיף. בחגים אלו נודה לקב"ה על הניסים והטובות שעשה לנו ונביא קרבן חגיגה לה'.

{טו} אֶת-חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי-ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא-יֵֽרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:

בחג המצות-פסח נודה לה' על חסדיו שביציאת מצרים. שבעה ימים נאכל מצות כפי שציונו ה' לשמור שתמיד החג יחול בזמן האביב, שאז התבואה מלאה לאחר כל החורף ובחודש הזה היא מתחילה להיות כבר בשלה לאכילה ולשימוש. בחודש הזה יצאנו ממצרים ועל זה אנו מודים. וכשנבוא להודות לפניו לא נבוא בידים ריקות אלא נביא יחד איתנו קרבן עולה.

{טז} וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַֽעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת-מַֽעֲשֶׂ֖יךָ מִן-הַשָּׂדֶֽה:

אחר כך, בחג הקציר, חג השבועות, נודה לקב"ה על כך שנתן לנו ברוב אהבתו אותנו את התורה הקדושה ובחג זה גם מגיע זמן קצירת התבואה מן השדה, ולבסוף בחג האסיף, חג הסוכות, שחל בסוף השנה, נודה לה' כשכל התבואה כבר נאספת ומוכנסת לבית מן השדה, בו  גם נודה ונשבח לה' על הסוכות בהם הושיב אותנו במדבר ועל איסוף התבואה.

בחגים אלו יש לנו פנאי ונחת להתרכז ולחשוב רק כיצד לעבוד את ה'. כיצד להודות ולשבח לה' על כל חסדיו וטובותיו שהיטיב איתנו ועם אבותינו, כך גם יש לנו נחת המאפשרת קירבה והתקרבות זה לזה ואנו זוכים להוסיף עוד ועוד אהבת חינם.

{יז} שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל-זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל-פְּנֵ֖י הָֽאָדֹ֥ן | ה':

שלוש פעמים בשנה אנו מצווים לעלות לרגל, כל הזכרים, להתראות לפני אדוננו ה'.

בשלוש פעמים אלו שבהם אנו חוגגים ומודים לה' על המאורעות הגדולים שבהם יצר אותנו ה' אנו זוכים להתרומם ולחזק בתוכנו את מעלתנו המיוחדת כעבדים ובנים של ה', מעלה שלא נמצאת אצל אף עם אחר. אנחנו זוכים להתרוממות הזו בעזרת זה שאנו מתראים לפניו בבית המקדש- במקום בו ה' משרה עלינו את שכינתו וכך מתחזקת בנו אהבת ה' ויראתו ובהקפדה על כל התורה כולה והכל ביחד עם התחזקות באהבת חינם בין כל חלקי עם ישראל.

איזו שמחה עצומה הייתה בקרב העם באותם ימים מיוחדים ומלאי קדושה- בהם כל העם כולו עולה ומתאסף בירושלים. משפחות משפחות מתקבצות ועולות כדי להביא את קרבנות החג. אין מלאכה, כלום, שום עיסוק. רק פנויים מכל מלאכה, אפילו את האוכל והשתיה מכינים מראש ועסוקים אך ורק בשמחה ובהודיה לה'. המונים המונים מעם ישראל עולים לירושלים עיר הקודש עם הקרבנות ורק רוצים להתקרב ולהודות לקב"ה שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו כדי שנזכה לעובדו ביראה ובאהבה.

{יח} לֹֽא-תִזְבַּ֥ח עַל-חָמֵ֖ץ דַּם-זִבְחִ֑י וְלֹֽא-יָלִ֥ין חֵֽלֶב-חַגִּ֖י עַד-בֹּֽקֶר:

בי"ד בניסן, כשתקריבו את קרבן הפסח לא תקריבו אותו אלא אחרי שתבערו את החמץ. ואת החלב, שצריך להעלות על המזבח תזהרו שלא ישאר במהלך הלילה על רצפת העזרה עד שיגיע הבוקר אלא תקפידו להעלותו שיהיה בלילה על המזבח (רש"י).

{יט} רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית ה' אֱלֹקֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (ס)

את פירותיך הראשונים והמובחרים תביא לביכורים לפני ה' אל הכהן- שעל בעל הפירות לשים לב שכאשר גדלים פירותיו יכנס לתוך שדהו ויסמן את אותם פירות ראשונים כדי להביא דווקא  מהם.

ולא תבשל גדי, והכוונה לכל בהמה (ולא רק לגדי), ביחד עם החלב שמאימו (והוא הדין לכל חלב)- איסור זה נכתב בתורה 3 פעמים: 1) לאיסור אכילה 2) לאיסור הנאה 3) לאיסור בישול.

זו מצווה חשובה שאנו מכירים כבר היטב, והיא חוק גדול וחשוב שאיננו מבינים אך הוא חשוב ויסודי מאוד מאוד בעבודת ה'.

18.  הבשורה על שליחת המלאך

{כ}  שישי  הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַֽהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי:

הנה, אני שולח לפניכם מלאך שיהיה אתכם וילך לפניכם כדי לעזור לכם כשתכנסו לארץ (רמב"ן). שישמור עליכם בדרך ויביא אתכם אל המקום בו אני משרה את שכינתי (ת"י).

{כא} הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל-תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:

השמר ממנו והקשב לו ואל תעברו על דבריו כי לא יסכים לשאת את פשעיכם מכיוון שהוא מצווה אתכם בשמי ואין לו רשות לשאת את פשעיכם (רשב"ם).

{כב} כִּ֣י אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת-אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת-צֹֽרְרֶֽיךָ:

אם תקשיבו לציוויו ותעשו כל אשר אדבר אזי לא אחוס על אויביך ומי שירצה להעיק ולפגוע בך אני אפגע בו (אונקלוס).

{כג} כִּֽי-יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶ֒יךָ֒ וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל-הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:

שהרי מלאכי ילך לפניך כשתכנסו לארץ ותלחמו בכל העמים שנמצאים בה- האמורי, חתי, פרזי, כנעני, חוי, יבוסי עד שתכחידו אותם.

19.  עבודת ה' בארץ ישראל והשכר עליה

{כד} לֹֽא-תִשְׁתַּֽחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹֽתֵיהֶֽם:

וכשתהיו בארץ, תזהרו מאוד מאוד שלא ללכת אחרי העבודה זרה שלהם- לא להשתחוות כמנהגם ולא לעובדם אפילו בדרך שאינה מכובדת ולא תעשה כלל כמעשיהם אלא תהרוס את אותם אלוהות ותשבר את המצבות-האבנים שהם מציבים כדי לעבוד ולהשתחוות להם.

{כה} וַֽעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת-לַחְמְךָ֖ וְאֶת-מֵימֶ֑יךָ וַֽהֲסִרֹתִ֥י מַֽחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס)

ואם תעבדו את ה' ברוב שמחה ואהבה, מתוך רצון גדול (כמו שנאמר בתוכחה שבחומש דברים) אזי תזכו לברכה גדולה- שה' יברך את לחמך ואת המים שאתה שותה ולא רק במאכלים ובשתיה תהיה ברכה אלא אף בבריאות- שה' יסיר מעליך כל מחלה.

{כו}  שביעי  לֹ֥א תִֽהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַֽעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת-מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא:

ועוד תזכו לברכה, שאם תעשו רצונו אז לא יפילו הנשים ואף לא עקרות בעם אלא הזכרים והנקבות יזכו לצאצאים ותזכו לחיות חיים שלמים ולמות רק כאשר באמת יגיע זמנכם (רש"י, רשב"ם).

{כז} אֶת-אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת-כָּל-הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֧י אֶת-כָּל-אֹֽיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף:

ואת הפחד הנורא והגדול אשלח לפניך וזה יגרום לכל האויבים שבארץ להיות מהוממים מרוב פחד ואימה והם יברחו מפניך ברגע שיראו אותך.

{כח} וְשָֽׁלַחְתִּ֥י אֶת-הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵֽרְשָׁ֗ה אֶת-הַֽחִוִּ֧י אֶת-הַֽכְּנַֽעֲנִ֛י וְאֶת-הַֽחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ:

את הצרעה אשלח לפניך שתגרש מלפניך את כל עמי הארץ (רמב"ן).

{כט} לֹ֧א אֲגָֽרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן-תִּֽהְיֶ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה:

{ל} מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָֽחַלְתָּ֖ אֶת-הָאָֽרֶץ:

{לא} וְשַׁתִּ֣י אֶת-גְּבֻֽלְךָ֗ מִיַּם-סוּף֙ וְעַד-יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד-הַנָּהָ֑ר כִּ֣י | אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵֽרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ:

אמנם, לא אגרש אותם מלפניך בבת אחת, אלא, לאט לאט. כך הארץ לא תהיה ריקה ועזובה והחיות לא יתפשטו בארץ. כך, עד שתתפרו ותרבו ותתנחלו בכל הארץ ואז אשים את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר סיני ועד נהר פרת אשר אתן תחת ידכם את יושבי הארץ ותגרשו אותם מלפניכם.

נשים לב, שלאורך כל הפסוקים הללו, התורה מדברת בלשון רבים- מכיוון שאם נעבוד את ה' כל ישראל יחדיו יהיה זה לתוספת ברכה ושלמות גדולה מאוד בעבודת ה', לכלל וליחידים (ע"פ הכלי יקר).

{לב} לֹֽא-תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית:

{לג} לֹ֤א יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן-יַֽחֲטִ֥יאוּ אֹֽתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת-אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּי-יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ: (ס)

אמנם, הקפידו היטב, שלא תכרתו לא להם ולא לעבודה זרה שלהם ברית ותאפשרו להם להישאר עמכם מכיוון שאם הם יישארו בארץ הם יגרמו לכם לטעות ולחטוא לי מכיוון שיכשילו אתכם בהליכה אחרי העבודה זרה שלהם וזה יהיה לכם לנזק ולפגיעה בכם.

20.  ציווי ה' למשה והזקנים לעלות להר

שמות פרק-כד

עד עכשיו למדנו בפרשה על הרבה מאוד מצוות שה' ציוה אותנו ונתן אותם למשה במעמד הר סיני. בתורה יש הרבה צדדים כדי שנזכה לפגוש את דבר ה'. כעת, נעבור חזרה ללמוד כיצד נבנה עם ישראל, על מידותיו ועל מנהיגיו.

{א} וְאֶל-מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל-ה' אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק:

{ב} וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל-ה' וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַֽעֲל֖וּ עִמּֽוֹ:

באותו יום עצמו, בו קיבל משה רבנו את התורה כדי ליתנה וללמדה את בני ישראל, ירד משה מן ההר ולימד את כל העם את כל המצוות והדינים שכתובים בפר' משפטים. בטרם ירד, צווה ה' את משה רבנו לשוב ולעלות אל ההר לאחר שיצווה את העם, הוא ואיתו יחד גם אהרן, נדב ואביהוא ו-70 מזקני ישראל. ושמשה יגש לבדו אל הערפל, המקום שבו ה' משרה שכינתו. ואילו אהרן, נדב ואביהוא ו-70 הזקנים יעלו אך לא יגשו אל הערפל. כל שאר העם ישארו למטה, בתחתית ההר.

21.  כריתת הברית עם ישראל

{ג} וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י ה' וְאֵ֖ת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל-הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל-הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר ה' נַֽעֲשֶֽׂה:

אמנם, בטרם עליית משה רבנו חזרה אל ההר, הוא קיים את ציווי ה' ובא אל העם, באהבה גדולה ובחרדת קודש נוראה עמד ולימדם את כל מה שאמר לו ה' ואת כל המשפטים והדינים שראינו עד עכשיו בפרשה. משה רבנו הסביר לעם את כל הדינים בטוב טעם ובבהירות, החל מהיסודות של הדינים על כל פרטיהם וכולל כל הטעמים והסודות ודרכי המוסר שמלמדנו ה' בתורה ממש כמו כאילו הגיש להם הכל כמאכל המוגש וערוך לפני האורח. כשהעם שמעו את הדברים קבלו את הדברים בשמחה רבה וענו בקול גדול יחדיו כל מה שאמר לך ה' נעשה כי אנחנו מאמינים לדבריך! (רמב"ן, אור החיים הק')

{ד} וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י ה' וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

לאחר שהסביר בנחת ובשמחה לכל העם את דבר ה' כתב משה רבנו לעת ערב בספר החל מבראשית ועד למתן תורה. למחרת, ז' סיוון משה רבנו השכים וקם בבוקר מוקדם ברוב אהבתו ורצונו החזק והעז להכניס את בני ישראל בברית עם ה'. באותו מקום בו עמדו במעמד מתן תורה בנה משה רבנו מזבח (ראב"ע), כדי ללמד את העם שכריתת הברית היא דווקא על התורה וכדי להודות לה' שבחר בעם ישראל וקרב אותנו לעבודתו. בנוסף, הביא משה 12 אבנים למצבה כדי שכל שבט יוכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב בכך שיקריבו קרבן חגיגה לה' ויודו על הבשורות הנפלאות האלו- על קבלת התורה וכריתת הברית (נצי"ב).

{ה} וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת-נַֽעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לה' פָּרִֽים:

משה רבנו שלח את הבכורות (אונקלוס), שהתקדשו ביציאת מצרים כשה' היכה את הבכורות המצריים והבדיל את הבכורות מעם ישראל לעבודתו, שילכו למזבחות ויקריבו עולות- שהוא קרבן שעולה כולו על המזבח לה' ואינו נאכל כלל, לא על ידי הבעלים ולא על ידי הכהנים ועוד הוסיפו קרבנות לכבוד השמחה הגדולה שבנתינת התורה וכריתת הברית- קרבנות שלמים- שמביאים שמחה לבעלים שיכולים לאכול מהם, וגם לכהנים שמקריבים וגם שעולה מהם על המזבח לה' (ע"פ האברבנאל). מכיוון שכל העם אכלו ושמחו אזי הקריבו גם פרים (ראב"ע).

{ו} וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּֽאַגָּנֹ֑ת וַֽחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

את חצי הדם לקח משה ושם בכלים שאינם ככלי המזבח ונקראים 'אגנות', מהם בהמשך הוא יזרוק על העם. את החצי השני לקח והזה על גבי המזבח.

{ז} וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר ה' נַֽעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:

כעת, משה לקח את הספר בו כתב מבראשית ועד מתן תורה, כולל כל המשפטים שלימד את העם וקרא ממנו באוזני העם- כך רצה משה לעורר את העם שוב לקבלת התורה ברוב שמחה ואהבה ואפילו שכבר עבר יום מאז המעמד הנשגב שהיה ביום מתן תורה עצמו (ע"פ האברבנאל). העם הקשיב בשמחה ונהנו לשמוע שוב את כל דברי ה' וציוויו ומתוך כך התרוממו ואמרו – כל אשר אמר ה' נעשה! ואף נשמע לעתיד את כל מה שיאמר לנו! (רשב"ם) כל אשר יאמר לנו ה' נעשה כדי לזכות לשמוע את ציווי ה' ובלי קשר לקבלת פרס ושכר! (ספורנו) העיקר הזכות לעבוד את ה'! קודם נעשה, על גבי זה נוכל גם בע"ה להבין ולשמוע את פשר הציוויים (מלבי"ם). דברים אלו הם זכות עצומה וגדולה לעם ישראל שזכו כך להתרומם ולקבל ברוב שמחה ואהבה את התורה והמצוות ועל כך חז"ל אומרים הרבה שבחים, לדוג'- שירדו 600,000 מלאכי השרת ועטרו את כל אחד ואחד מהעם בשני כתרים- אחד כנגד 'נעשה' והשני כנגד 'נשמע'. באמירה זו יש שבח גדול לעם שידעו שיש הרבה מצוות שיש לטרוח רבות עבורן ובכל זאת אמרו 'נעשה ונשמע' בשמחה וברצון!

{ח} וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת-הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל-הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם-הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת ה' עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:

לסיום המעמד, לקח משה רבנו את החצי הדם הנותר, שהיה באגנות וזרק על העם ואמר להם- הנה דם הברית שה' כורת עמכם על כל הדברים שאמרתי לפניכם. בכך תהיו קשורים ודבוקים עם ה' בקשר של אהבה וחיבה! (כלי יקר) שהרי הדם נמצא על העם וגם על מזבח ה'. כתמי הדם הללו על הבגדים היו כקישוט ותכשיט עבור העם ששמחו מאוד בזכות הגדולה להיכנס בברית עם ה'. הם נהנו מהעדות הנמצאת על בגדיהם ומעידה לפני כל על הקשר המיוחד והחשוב עם ה'.

22.  עליית משה והזקנים אל ה'

{ט} וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

כפי שראינו, משה רבנו צווה לעלות אל ההר וביחד איתו אהרן, נדב, אביהוא ו-70 מזקני ישראל. משה עלה אל הערפל. אהרן, נדב, אביהוא ו-70 מזקני ישראל עלו להר אך לא לראשו, שם השרה ה' את שכינתו. והעם נותרו למטה בתחתית ההר.

העם כולו הודה כאמור לה' ושמח מאוד בנתינת התורה. ה' ציוה את משה לשוב ולעלות ביחד עם ראשי העם, כדי שייתנו הודאה ושבח לה' על התורה אשר נתן לעמו ישראל וכמו שראינו בפסוק א' שנאמר "והשתחוויתם מרחוק".

{י} וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר:

אז, זכו אהרן, נדב, אביהוא ו-70 מזקני ישראל למראה נבואי מיוחד ביותר שאנו לא יכולים להבין מה המשמעות שלו- הם ראו את כבוד ה' (רס"ג) ותחת רגליו כמראה בהיר ומבריק של לבנת ספיר (ע"פ רס"ג, רשב"ם, חזקוני), ומתחתיה מראה יפה ומיוחד הדומה למראה השמיים נקיים ותכולים, נקיים מעננים (רשב"ם).

{יא} וְאֶל-אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת-הָ֣אֱלֹקִ֔ים וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: (ס)

אצילי בני ישראל הכוונה לנדב, אביהוא ו-70 מזקני ישראל שלמרות כל התרוממות הרוח שזכו לה נשמרו מלעלות יותר גבוה ממה שהיה מותר להם ומכיוון שכך הם היו ראויים למחזה המיוחד שראו ואז אכלו את קרבנות השלמים בתחתית ההר ושתו- כלומר, שעשו משתה ושמחה לכבודה של תורה שזכו לקבל עם כל עם ישראל (רמב"ן).

23.  עליית משה אל ההר למשך 40 יום

לאחר מתן תורה, עלו משה ואהרן והזקנים להר וזכו למראה הנבואי המיוחד. לאחר מכן ירדו כולם וחזרו למחנה. שם ציווה ה' את משה לעלות שוב אל ההר ולהתעכב שם 40 יום (רש"י).

{יב} וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶֽהְיֵה-שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת-לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהֽוֹרֹתָֽם:

ה' מצווה את משה לעלות אליו אל ההר ולהמתין שם כדי שה' יתן לו את לוחות האבן שה' כתב ואת התורה והמצוות כולן שמשה ילמד את העם בעל פה אחרי שיירד חזרה אל המחנה (רמב"ן).

{יג} וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָֽׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל-הַ֥ר הָֽאֱלֹקִֽים:

משה רבנו יוצא אל ההר ואיתו תלמידו הנאמן ביותר, 'נער לא ימיש מתוך האוהל'- יהושע שמלווה את רבו עד הקצה שאליו מותר להגיע, כלומר, ממש עד לגבול עצמו. שם המתין במשך 40 יום רצופים, עד שרבו הנערץ יחזור.

איזו הערצה של תלמיד לרבו! יהושע רוצה כל רגע, כל שניה לזכות להיות צמוד לרבו לכבדו ולהתקרב אליו ככל יכולתו. העיקר לזכות ולהדבק יותר ויותר בתורתו של רבו הנערץ.

{יד} וְאֶל-הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ-לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר-נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַֽהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי-בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם:

בטרם צאתו מן המחנה, ציוה משה את הזקנים שישארו במחנה עד שהוא ויהושע יחזרו ושהם בינתיים ישפטו את העם. ואם יהיה צורך, הנה במחנה נשארים גם אהרן וחור (בנה של מרים וכלב) ובמידה ויהיה דבר משפט שהזקנים יתקשו בו והיה ראוי להביאו אלי- אזי תגשו אליהם והם ישפטו.

איזו גדולה! כולנו מכירים את חסידותו ואהבת ישראל הגדולה היוקדת בליבו של אהרן הכהן. כאן, אנו זוכים להיפגש עם מה שבעצם הביא לגדולתו זו- והיא גדולתו העצומה בתורה שאהרן היה מגדולי ישראל עד כדי כך שמשה רבנו אומר שהוא יחליפו עכשיו!

{טו}  מפטיר  וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל-הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-הָהָֽר:

כאמור, ב-ז' סיוון עלה משה רבנו לראש ההר, לאחר כרית הברית עם ישראל ולאחר העלייה הראשונה ביחד עם הזקנים. כעת, הוא שוב עולה אל ההר אך הוא צפוי להתעכב לפני שיעלה לפסגה כדי להתכונן לבוא אל ה'.

{טז} וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד-ה' עַל-הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶֽעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל-מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶֽעָנָֽן:

{יז} וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד ה' כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

{יח} וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶֽעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל-הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: (פפפ)

 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.