חלוקת הפרקים הרווחת כיום ברוב התנ"ך, מקורה מן הנוצרים. כיצד יש להתייחס לחלוקה זו אשר התקבלה בעם ישראל?
סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה | |
---|---|---|---|---|---|
שיעור |
היחס לחלוקת הפרקים הנוצרית של התנ"ךחלוקת הפרקים הרווחת כיום ברוב התנ"ך, מקורה מן... |
הרב יוסף קלנר | |||
שיעור |
שאלות - כמפתח לפתיחת הלבחשיבות הקניית היכולת לשאול שאלות במהלך הלימוד | |
הרב עמירם אלבה | כ-83 דק' |
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
כשאדם רוצה להבין פסוקים בתנ"ך, הוא בדרך כלל לא צריך לפרש אותם לבדו. יש לנו ברוך ה' מפרשים: רש"י, רמב"ן, מלבי"ם, וכדו'. אדם שרוצה להעמיק יותר, יכול לחפש מדרשים על הפסוק, לפתוח את הגמרות שמפרשות את הפסוק ולעיין בהן, ומי שיודע קבלה יכול ללמוד גם את מה שיש לתורת הסוד לומר על הפסוק.
אבל יש מקרים שאדם קורא את הפסוק ומבין בו הבנה שלא נכתבה עד היום, הבנה משל עצמו. לפעמים במקרה עולה לאדם הבנה שונה מהמפרשים; לפעמים עולה לאדם קושיה, והמפרשים הראשונים לא נגעו בה; לפעמים אדם רוצה להבין למה נכתב דווקא כך ולא כך, או למה בכלל התורה נדרשה לעסוק בענין מסוים, וכיון שהוא לא מוצא תשובה לשאלות האלו במפרשים או במדרשים, הוא מנסה להבין בעצמו את הפסוקים ולהגיע לתשובה; לפעמים יושב תלמיד חכם ורוצה ללמוד את התנ"ך בעיון, ולהבין את הפסוקים בעצמו, מעבר למה שהוא לומד במפרשים ובמדרשים.
האם זה אפשרי? האם אדם יכול להבין בעצמו את הפסוקים בצורה שתהיה נכונה? האם פירוש שאדם יפרש על דעת עצמו בפסוק יהיה אמת? האם מותר לאדם לפרש את הפסוק אחרת מהמפרשים? האם מותר לו לפרש אחרת מהמדרשים? ואם כן, באיזה תנאים?
חיפשתי והבאתי כאן מקורות מדברי רבותינו, גדולי הדורות הקודמים, שמתייחסים ללימוד תורה שבכתב. אספתי אותם, ניסיתי כמיטב יכולתי להבין אותם, ולייצר מהם כללים.
עיקר המאמר המובא כאן, הוא המקורות, המאמר עצמו מהווה רק כעין כותרות שלהם, בתקווה שהבנתי אותם נכון, ושלא פספסתי מקורות חשובים. הוספתי מעצמי מעט, רק כדי להבהיר נקודה, או לתת פתרונות מעשיים.
כדי שהמאמר יהיה קריא, הוא מובא ברצף, ללא המקורות, ולאחר מכן מובא שוב ככותרות ומקורות.
אור החיים בראשית פרק מו פסוק ח
ולא יקשה בעיניך שיהיה פרושינו הפך דברי חז"ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר (שה"ש ה') חכו ממתקים וכולו מחמדים. ויש ליישב מה שהקשינו לדבריהם ז"ל והוא דחוק והפשט כראי מוצק (איוב ל"ז) והדרשה תדרש:
אור החיים בראשית פרק א פסוק א
דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר כי ע' פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה' אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר:
ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת שלח
ובפירוש הפסוקים הרשות לכל אחד לפרש דשבעים פנים לתורה ועוד יותר גם כן וכל אחד מישראל יש לו שבעים פנים לתורה (ונתבאר במקום אחר)
שפתי כהן הקדמה
ואילו לא נשתברו הלוחות לא היה רשות לשום אדם לחדש בה שום חידוש או לעשות בה שום פירוש כי אין לבוא אחר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולא היתה יכולה לקבל שום פירוש מבשר ודם לפי שהיא שכלית ודקה בתכלית הדקות ובשר ודם גס בתכלית הגסות, אבל כשנשתברו ונעשו על ידי בשר ודם ניתנה רשות לחדש ולדרוש בה, והיינו מתוך טינוף רצה לומר היותה נדרשת על ידי בשר ודם ועל דרך שהיא עתה בו על דרך גשמות:
ובזה נבין מאמרם ז"ל שאמרו (שיר השירים רבה א', ח') קודם שבא שלמה היתה התורה דומה לאסקופה שאין לה אוזנים בא אחד ועשה לה אוזנים והיתה ניטלת על ידם. כאן רמזו ז"ל מה שאמר לא היה יכול שום אדם לעשות בה שום פירוש עד שבא שלמה והלבישה במשלים גופניים, לומר שיש רשות לבאר ולפרש...
... אם כן ניתנה רשות למי שחננו ה' קצת דעת וחכמה ובינה לבאר ולפרש מה שקיבלה נשמתו בסיני, כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה כ"ב, א') אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו הכל נאמר למשה בסיני
עקידת יצחק בראשית שער ז ד"ה לכן אנשי לבב
ומהראוי היה שלא יסופר ולא ידובר באלו הענינים רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים או מה שיקבל אדם מרבו פה אל פה: כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים שלא היו נזקקין לומר דבר שלא שמעו מפי רבם (סוכה כ"ח א) אבל בעונותינו ובעונות אבותינו אנחנו בעומק גלותנו חשכו עינינו אבדה חכמתנו. וזה כמה נסתמו מעייני קבלתנו. ואם האדם לא ידבר ולא יחבר רק ממה ששמע מפי רבו בכמו אלו הענינים, כמעט שכנה דומה נפשו ולא ישאר רק מה שנכתב מפשוטי הכתובים וגלמי המאמרים. ולזה משום עת לעשות לה' ראו כל החכמים מהמחברים והמפרשים האחרונים אשר הגיעונו דבריהם שכלם השתדלו בפרישות כפי מה שעלה ברעיוניהם ועשו ספרים הרבה מפרי עיוניהם.
גור אריה דברים פרשת ואתחנן פרק ד
ואותי צוה ללמד אתכם תורה שבעל פה. נראה לי, דדייק מדכתיב "ואותי צוה ללמד אתכם", והוי ליה למכתב 'ואותי צוה חקים ומשפטים ליתן לפניכם', כדכתיב למעלה בקרא (ר' פסוק ח) "ככל התורה אשר אנכי נותן לפניכם", ומדכתיב "ללמד אתכם", שמע מינה דקאי על התורה שבעל פה, ששייך בה למוד, ובתורה שבכתב שייך נתינה, לפי שאפשר תורה שבכתב - אחר שהיא כתובה לפני האדם - ללמוד אותה מעצמו, ושייך בה נתינה:
העמק דבר הקדמה
ואני בעניי מעולם לא הגעתי לחיפוש מטמוני התורה היינו סגולת התורה ברמזיה. וגם לא מצאתי דעת אלהים שכתבנו לעיל אות ג'. בכל זאת הודות לה' שהגיעני לבקשת טבע התורה שהוא הבנת המקרא ודקדוקיה. ובינותי בכמה מקראות להוציא מהם יראת ה' ומוסרים טובים. וזכות הרבים עמדה לי שפירשתי בכל יום הפרשה לפני היושבים לפני ה' בית התלמוד עץ החיים אשר נטע אביר הרועים הגאון מהור"ח זצ"ל. וכבר ידוע במדרש פ' תבוא בעובדא דרבי דהקהל את העם מסייע להוציא יקר בעזרו ית'. ועל פי דקדוקי הפרשה באתי הרבה פעמים להבנת כל הענין באופן אחר ממה שראיתי בפירושי רבותינו הראשונים ז"ל שהיה לפני. היינו חומש הרמב"ן ורשב"ם וספורני וראב"ע. ושאר מפרשי התורה לא נפניתי לראות כי ספרים הרבה בזה אין קץ.
שפתי כהן הקדמה
ואני מחלה ומשביע לכל הקורא בספר זה שאם יראה בו שום דבר שכתוב בשום ספר מהמפרשים שידון אותי לכף זכות, כי בלא שבועה שאין לי שום מפרש כי אם רבינו בחיי ז"ל ורש"י ז"ל ורבי מנחם ריקאנטי ז"ל והזוהר, וה' ידין אותי לכף זכות אמן נצח סלה.
אור החיים הקדמה
גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקולתם כוונתי חלילה חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם ובפתחי בספר תורת ה' לא הייתי מקדים להתחכם מהראשונים לדעת הערותיהם וישוביהם ואכניס טפח ואפרש פירוש ממוצע מביניהם ולזה יקרא אחיו של נחש הקדמוני כי ערום יערים להתגדר אלא תורת ה' כתובה לפני והיא העירה אותי והיא השיחתני והיא האירה נפשי לאור באור הערבי והרגשתי בנפשי שראתה נסתרות ותאכל ותשבע ותותר ממטעמי התורה באור פני מלך חיים.
עקידת יצחק הקדמה
ואף על פי שמצאנו בהם דרך סלולה וכבושה החזיקו בה ראשוני המפרשים ונמשכו אחריהם דעות הרבים. לא אחוש אם יטוני ממנה הספקות הגדולות הנופלות עליה והראיות החזקות המחייבות חלופה. ואל יחשב לנו לעזות לאמר ידינו רמה בדרושים האלה מידי אבירי הקדמונים. חלילה חלילה כי תלמידי תלמידיהם אנו ומימיהם אנו שותים. ונהי בעינינו בכל אלה העיונים. כעניים ואביונים. העוללים אחרי הבעלים. כי טוב להם עולליהם מבציר הראשונים:
הרב צבי יהודה (שיחת רבינו מס' 12 תלמוד תורה ב הוספה עמ' 60).
ישנם פרשנים רבים על התורה, אבל עם כל זה ומעל כל זה, יש מקום לבירור כללי לאמיתה של תורה. כל הפירושים, בין קדומים בין אחרונים, עוסקים בפרטי הדברים. עם כל חרדת הקודש כלפי הסבר פרטי תורה על-ידי הראשונים, שליחותנו המיוחדת וזכותנו המיוחדת היא בירור הדברים והתגלותם לאור 'תורת ד' תמימה' ושלמה. כל הפירושים הינם אמיתיים, אבל על גבי כל זה ובפנים לכל זה, יש לקבוע את הדברים היסודיים, ולהבין מה עניינו של דבר ד' המתגלה אלינו בכל פרשה, וחוזר משנה לשנה. יש לגשת בחרדת קודש אל כל הפירושים הקיימים, ויחד עם זה להתרגל ליסודות שקבענו, ולזכור שאנו נפגשים עם רבונו-של-עולם, המתגלה ב'שנות דֹר ודֹר' ובהופעת עם ישראל.
מלבי"ם יהושע הקדמה
שטף הפירושים והמון הבאורים, הזורם ושוטף ועובר מעת לעת, בנהרי הנביאים ונחלי הכתובים, מרבית הבאורים והתרגומים, היוצאים ונולדים וצומחים יום יום בדורנו זה, על הררי המקרא שדי תרומותיו, כגלים על תלמי שדי, המה יתנו עדיהם, כי הנפשות השוקקות להבין במקרא ולחשוף תעלומותיו, לא מצאו רויה במי באר חפרוה שרים כרוה נדיבי קדם במחוקק במשענותם, ולכן יתורו ויחפרו בארות אחרות ויבקשו מים, הוא האות והמופת כי הדור הזה, דור חכם בעיניו לבקר על שורש כל דבר ולכל תכלית הוא חוקר, לא מצא שפק ונפשו לא תרגיע בפירושים הולידו דור אבותם, לכן רבתה הדרישה ועצמה החקירה מאד, למצוא תעלומות כתבי הקדש ולפתור חידותיהם, ולכן יציצו הבארים מעיר ועיר כעשב הארץ.
אמנם כן, לב הראשונים היה פתוח כפתחו של אולם, המה ידעו חכמת הלשון, השכילו דרכיה הבינו נתיבותיה, והמה מצאו דעת קדושים בינה.
אולם באשר הם היו המתחילים במלאכה זאת, ולפניהם היתה הארץ הזאת מדבר ארץ לא זרועה, לכן שקדו שקידה עצומה ועבדו עבודה רבה, לחפור בעמק ולעדור בהרים ולשדד אדמת הכתובים, לפתור המלות הקשות ולפענח חקר המאמרים, לפתח מסגרותיהם במפתח הפשט הפשטי, בל יהיו עוד כחידות סתומות, כעס נועז עמקי שפה משמוע, על כן מעת זרע רש"י ז"ל בארץ ההיא וימצא מאה שערים, ויברכהו ה' ויעש פרי תבואה, עד בא הקמחי ויטחן קמח סולת ברחיים ויאפה עוגות מצות, היה כל עסק המפרשים ופרי עמלם, למצוא ראשית דעת פתרוני המלות ודקדוקם לבד, ולא נטו באלה להוליד ילדי הרעיונות הנשגבים, המעופפים בכח אמיץ על מרומי המליצות האלהיות, אשר גבהו מאד מן הילדים כגילם, הנולדים על ברכי רוח איש ובינת אדם, כגבוה שמים על הארץ.
ועל כן כל קורא והוגה אשר ישית לב ושום שכל להבין במקרא, ידע ויבין את זאת, כי לא לבד אשר עדן נשארו מליצות רבות, וגם פרשיות, וגם נבואות שלמות, אשר לא הוסר מעל פניהם המסכה הנסוכה הלוט הלוט על כונתם, וגם על פתרון מאמריהם ופירוש מלותיהם סגור חותם צר ופרוש מעטה עלטה, כי גם הנבואות אשר ידמה לנו בהשקפה ראשונה כי התבארו והתפרשו, גם המה לא התבררו ולא התלבנו, עת נשית לב כי המליצים האלה שרי קדש ברוח ה' השכילו, עת נזכור כי לא רוח אנוש, אך רוח אלהי רוח קדוש כביר דובר בם ומלתו על לשונם, רוח נשגב אדיר מאד נעלה מרוח בני אדם, העולה היא למעלה בתועפת הרגש על במתי המליצה, ויעף בהתנשאות הנפש על כנפי השיר, בתעצומות כח המדמה והתפעלות נפש האנושית, ואם גם אז תתעצם הנפש ותשגיב בכחה לדבר נשגבות, אף כי בעת תמלא כח את רוח ה' ומשפט וגבורה, כי יתן ה' את רוחו עליה, אם בכח אל אלים תדבר נפלאות ומלים מצד עלאה תמלל; "ואיך ינעמו לחכנו (ישאל כל מעיין) מטעמים עשו לנו בעלי הפירושים, להטעים מעדני החוזים ומליצות אנשי הרוח, בריר חלמות? ואיככה נראה בנות האדם ושיריהן כלילות יופי, ומליצותיהן מטיפות חן ואמרי נועם ורביד הזהב על גרונם, ובנות עליון קדורנית תלכנה, מדיהן קרועים, ומליצותיהן קצרי יד עמקי שפה נלעג לשון אין בינה? ואיך תקח נפשנו לקח פרושיהם, אם לפיהם יתראו מליצות הכתובים דלות ורעות תואר מאד, צנומות דקות שדופות קדים, וגם השבלים הטובות והמלאות, תבלענה אותן השבלים הדקות והרעות"? כה שאול ישאלו המעיינים, וכן התמו.
אולם לא על זה אדבר עמך עתה, לא קראתיך הלום לשחר פניך כי תטה אזנך לי, לשמוע אמרתי על פירושי ספרי הקדש הכתובים ונאמרים בדרך השיר והמליצה, להשכילך בינה את המגרעות אשר נמצאו בפירושי הספרים ההמה, ולהודיעך איך סוללתי המסלה סקלתיה מאבן, ושמתי שם מסלול ודרך חדש ודרך הקדש יקרא לה, כי לא עת עתה ולא המקום פה לדבר על אלה, כתר לי זעיר כי עוד חזון למועד ועוד לאלוה מלים בהקדמת הספרים ההם, איש על מקומו בעתו ובזמנו, כי עתה לא באתי רק להעיר את אזנך לשמוע כלמודים, את אשר הניעני לזרוע ולטעת בחלקה הזאת אשר התבכרה ראשונה, שהוא חלק נביאים ראשונים, אשר כל דבריו באו דרך ספור והגדה במאמרים פשוטים, פן ידמה לבבך כי בם אין להוסיף על דברי המפרשים דבר, אחר שהדברים פשוטים, ומבוארים בנקל לכל תלמיד עם מבין, ומה שמץ דבר נשמע בם, לכן אתן בידך אנך פלס ומאזני משפט, ושקלת במאזני שכלך וראית, כי גם הכתובים נעו מעגלותיהם, לא תדע כונתם העלומה והחתומה, עדי תשיג דברי נר לרגלך, ופירושי אור לנתיבתך
אור החיים בראשית פרק א פסוק א
דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר כי ע' פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה' אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר:
רמב"ן בראשית פרק ח פסוק ד
אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים:
שו"ת רב פעלים חלק א - סוד ישרים סימן ה [בן איש חי]
ואקדים לך מ"ש רבינו זלה"ה בשער רוה"ק הנדפס בירושלים, דף מ' ע"א וז"ל, דע כי התורה היא מחצב של נשמותיהם של ישראל כי ממנה חוצבו, ולכן היא תורה אחת וישראל גוי אחד והקב"ה אחד, הוא סוד שש ספירות חג"ת נה"י שבהם נשרשת תורה, כי על כן נקראת תורה על שמם, כי אלו השש ספירות הם עלמא דאתגלייא, שבו מתגלים הוראותיו יתברך, משא"כ בשלשה ספירות ראשונות שהם עלמא דאתכסייא, גם בחינתם ממטה למעלה וממעלה למטה הם ו' כפולה, כי משם י"ב שבטי ישראל, וכללות תכלית פרטם הם שש מאות אלף רגלי כמנין ו', והם סוד ששים רבוא שרשים של נשמות, ואין עוד. וז"ס =וזה סוד= דור הולך ודור בא, אין דור פחות מששים רבוא, והדור שהולך הוא הדור שבא כנז' בספר הבהיר, וכדוגמה זו יש ששים רבוא פירושים לתורה, שבכתב על כל פסוק ופסוק וכן נודע כי ד' מיני דרכי פירושים יש לתורה, וסימנם פרדס, פשט רמז דרש סוד, וכל דרך מארבעה דרכים אלו יש בו ששים רבוא פירושים, נמצא כל נשמה ונשמה שבששים רבוא נשמות ישראל יש לו דרך אחד בכל התורה, כפי בחינת שורש מציאות נשמתו הנקשרת בתורה, ולכן כל אדם מישראל יכול לחדש חידושים בתורה כפי חלקו מה שאין חבירו יכול לחדש, האמנם יש אדם כלול מכמה ניצוצות חלקי הנשמות, וכפי מספר הניצוצות ההם יכול לחדש פירושים בתורה, ולכן מרע"ה שהיה כלול מכל ישראל, ידע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וז"ס מ"ש רז"ל מלמד שהיה משה שקול כנגד כל ישראל, עכ"ל ע"ש
שו"ת רב פעלים חלק א - סוד ישרים סימן ה [בן איש חי]
נמצא כל נשמה ונשמה שבששים רבוא נשמות ישראל יש לו דרך אחד בכל התורה, כפי בחינת שורש מציאות נשמתו הנקשרת בתורה, ולכן כל אדם מישראל יכול לחדש חידושים בתורה כפי חלקו מה שאין חבירו יכול לחדש
שפתי כהן הקדמה
אם כן ניתנה רשות למי שחננו ה' קצת דעת וחכמה ובינה לבאר ולפרש מה שקיבלה נשמתו בסיני, כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה כ"ב, א') אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו הכל נאמר למשה בסיני, ואם לא יכתבם נראה לי שהוא נענש כמו הנביא שכובש נבואתו שחייב מיתה. ואני יודע בעצמי שאין בי לא דעת ולא תבונה לא מינה ולא מקצתה, אלא מרוב ההתלהבות והחשק אמרתי לכתוב מה שקיבלה נשמתי, וגם מפחדי מהעונש
אור חדש הקדמה ותוכן עניינים
ואיתא נמי בס' חסידים סי' תק"ל וז"ל כל מי שגלה לו הקדוש ברוך הוא איזה דבר ואינה כותבה ויכול לכתוב הרי זה גזול מי שגלה לו, כי לא גלה אלא לכתוב, דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם וכתיב יפוצו מעיינותיך חוצה, וזה שכתב יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם אם טוב שגלה לו אם רע שאינה כותבה וכו'.
מעשי ה' הקדמה
ועוד אזכירך שנית, שכשתמצא בחיבורי זה היותי מביא פירוש בכתוב אחד, אל תחשוב שכוונתי לסלק ח"ו מדרשיהם של רז"ל, ואפילו תראה שאני טוען על המדרש אין כוונתי לסלקו, אבל כוונתי להורות לך שלא היתה כוונתם ז"ל בדברים ההם שיהיה כן פשט הכתוב, כי לא יתכן לומר בפירוש פשט הכתוב מה שיהיה בו זרות יתור או חסור או חלוף כלל, אבל רבותינו היתה להם קבלה אמיתית ואסמכוה אקרא, כאשר נמצא כמה פעמים שאמרו כן בגמרא, ואין כוונתם להוציא מקרא מידי פשוטו.
אור החיים בראשית פרק מו פסוק ח
ולא יקשה בעיניך שיהיה פרושינו הפך דברי חז"ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר (שה"ש ה') חכו ממתקים וכולו מחמדים. ויש ליישב מה שהקשינו לדבריהם ז"ל והוא דחוק והפשט כראי מוצק (איוב ל"ז) והדרשה תדרש:
הכתב והקבלה דברים פרק ט
(ט) לוחות האבנים. יש להתבונן על מה שהחזיר כמה פעמים בפרשה זו שהלוחות היו של אבנים, כי מה לנו אם היו של עץ או מתכות, כי תכלית כוונתו כאן להוכיחם שבעונותם גרמו השתברות הלוחות, ולא היה מן הראוי כ"א להזכיר מה שהוא שבח להם, המגדיל יוקר ערכם, כגון לוחות העדות לוחות הברית, אמנם איכות חומרם שהיו של אבן שאין בזה שום התנשאות וחשיבות להצטער באבודם, מה לו להכפיל כ"כ, וביותר שהקדים כל פעם לוחות אבן ללוחות עדות וברית, ואין מהראוי להקדים הטפל לעיקר, לכן נ"ל שאין שם אבן בענין זה על חומר הלוחות וגשמיותם (שטיין) אבל ענינו כלשון משם רעה אבן ישראל (ס"פ ויחי) שאמרו בו בעלי הלשון שהוראתו היסוד העיקרי של פרטיו (שטאם, אורשׁטאָף) כי מהות האבן הוא קיבוץ חלקי חול שהתאחדו בו להיות עצם אחד, ככה יסוד כל דבר שפרטיו כלולים ומתעצמים בו להתאחד עמו נקרא אבן. ולהיות שעשרת הדברים הם היסוד העיקרי לכל התרי"ג מצות, כי כולם נקבצים ומתאחדים בהם (כמ"ש רש"י ס"פ משפטים, ואתנה לך לוחות האבן, וכמ"ש בכי תשא חרות על הלוחות) לכן קראם לוחות אבן כלומר לוחות שעליהם יסוד כל המצות, והודיע בזה יוקר וגודל ערך עשרת הדברות אשר כל התרי"ג מצות נכללות ותלויות בהם, והנה, כבר למדונו רבותינו (סנהדרין צ"ד) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ככתוב אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ואמרו (שבת פ"ח) כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות (כלומר לשבעים פנים) ככתוב כפטיש יפוצץ סלע, כמו שהסלע מתחלק ע"י הפטיש לכמה נצוצות כן כל דבור ודבור מתחלק לכמה פנים ע"ש רש"י ותוס' וכמ"ש בהערה שלישית למאמר התורה. ועתה נתבונן על ההתיחסות והדמיון שיש להתפוצצות האבנים, עם הפנים (התבונות והמדעות) המתחלקות בכוונת מקראות התורה. כי ארבעה מיני אבנים הן, שמתחלפים זה מזה בחוזק וקושי עד שמסבתם משתנים זה מזה בענין התפוצצותם וכח הדוחה הנצרך להתפוצצות והתפרדות מין אבן זה, אינו מספיק לפירוד והתפצצות מין אחר מן האבנים, ככה הארבעה פנים הכללים שישנם בתורה פרד"ס, מחולפים הם זה מזה בקושי תוכן ועומק כוונתם הפנימית, ומסבה זו משונים זה מזה בענין השתדלות להשגת כוונתם, וכח השתדלות העיון הנצרך להבנת המכוון הפנימי שבפנים זה, אינו מספיק להבנת פנים האחר. וזה, אחד מארבעה מיני אבנים הוא הנקרא סתם בשם אבן, ושרשו בן לשון בנין, והם אבני השדה המצויים ביותר ורוב תשמישן לבנין, והם מורכבות מן חול ועפר, לכן נקראים אבני חול (זאנדשטיינע) והם משמשים לאבני ריחיים למשקוף ולמזוזות ולשאר תשמישים בבנין. ולפי הרכבתם זאת נוחות הן להשתבר ולהתפוצץ ע"י כח הדוחה בהם בפטיש, לכן בעת שיתפוצצו אין חלקיהם נתזים למרחוק, לפי שאין חלקי הרכבתם אדוקים כ"כ בחוזק. כי החול והעפר שבהם נפרדים זה מזה בקלות, ולרכותם מוכשרות הם ביותר לחצוב בהם אותיות ושאר צורות. ככה הוא הפנים הראשון שבתורה הנקרא פשט, כי להבין המקראות בדרך זה אין צורך להשתדלות גדולה, רק כשידע פירוש המלות ויחבר אותם זה עם זה די לו לידע הכוונה הפשוטת שבמקרא, ובזה חלושי השגה כנשים וקטנים דומים לאנשי מדע, כי בדרך זה לא ישגיח אם ימצא במקראות מאמרים מתדמי המובן או שמות נרדפים וכפלי ענין במלות שונות, וגם במלות עצמן אין הבדל לו בהם אם הם מלאים או חסרים, על כל אלה לא ישים בעל הפשט עין השגחתו, כי לא ישמור רק הטעמים מבלי ליחד כוונה או ענין נרצה לכל השנויים משנויי הדבור והלשון. והמסובב מקושר עם סבתו, כקלות השתדלות העיון בדרך זה, ככה גם השגתו קלה ומעוטה מאד, כי לא ידע רק הדברים כמשמען, ולא ירד לעומק כוונת המקרא, דומה לאבני השדה אשר לקלות התפצצותם גם חלקיהם אינם נתזים למרחוק. המין השני מן האבנים הוא הנקרא סלע (פעלס) שיש בו איכות סידיי ונקראים אבני סיד (קאלקשטיינע) והרכבת אלו האבנים יותר קשה וחזק ממין אבני השדה ואינם ספוגים כ"כ, לכן קשה לשברם בהכאת הפטיש אם לא ביד חזקה, ולסבה זו חלקי השבירה יתפוצצו למרחוק מחמת חוזק כח הדוחה בחלקי הרכבתם המהודקים זה בזה מאד. ככה הוא. הפנים השני שבתורה הנקרא דרש, כי הדורש ישתדל לפלס הוראת כל תיבה ותיבה במאזני צדק, כי ידע שהתורה לא כתבה לשונה בקרי והזדמן או דרך צחות ליופי המליצה לבד, ולא על חנם מלה זו חסרה כאן ובמקום אחר היא מלאה, ורק בכוונה מיוחדת השתמשה התורה באחת מן התיבות או מן המאמרים מתדמי המובן. לרמוז ולהורות על ידו ענין מיוחד אשר לא רצה או לא יתכן לבארו באר היטב. אם לאהבת הקיצור או לתכלית אחרת, ואם המצא תמצא בלשון הכתוב מלה זרה או מליצה קשה או לשון בלתי ברור, לא יחשבו לליאות חלילה או למקרה, כי אין זה מדרכי החכמה העליונה, ובלי ספק בכוונה ורצון בחר באלה לרמוז בם על ענין נסתר במאמרו, שלא רצה לבארו בפירוש והטמינו במליצתו, ומזה יתחייב שכל דבור מדברי התורה הם אמרות טהורות ומזוקקות, ואשר יקרא זר אצל המדקדק הוא אצל הדורש לענין נאות, כי כמו שלא נברא דבר בעולם בלי תכלית מיוחד לו, ככה לא נפל בדברי אלהים חיים דבר ע"צ הקרי והזדמן, ולזה צריך אל השתדלות גדולה לעיין על כל מלה ומלה ועל כל אות ואות וגם על קוץ וקוץ, עד בוא על עומק המכוון בם. הנה ככח השתדלות העיון בדרך זה, ככה גם כח השגת עומק ענינה, דומה לסלע אשר לקושי התפוצצותו גם חלקיו נתזים למרחוק. המין השלישי מן האבנים הוא הנקרא צור, והוא יותר קשה וחזק מן הסלע, והוא מין אבן הבלתי מורכב מן חול ועפר אף לא מחלקים סידיים כי אם מן חלקי עפר בלבד, אלא שעפר ההוא אינו עכור וחשוך כשאר עפר אבל הוא זך מצוחצח, ומראהו כעין קרן השור, ונקרא אבן קרניי (האָרנארטיגער שטיין) שיש בו גם כן קליפין כמו שמצוי בקרן השור, ונקרא צור על שם שחלקי הרכבתו צרורים ומדובקים זה בזה ביותר ולחוזק קשויו אפשר שיושחז ולעשותו חד וחריף כסכין כמו שכתוב ותקח צפורה צור ותכרת. גם אפשר להשחיזו עד שלא תהיה פגימה כל עיקר, כמו שכתוב בכל שוחטין בצור. הנה להתפוצצות אבן הצור צריכה הכאה בכח יותר גדול וחזק מהתפוצצות הסלע. ככה הפנים השלישי שבתורה הנקרא רמז, והשתדלות העיון בדרך זה הוא על ראשי התיבות וסופי תיבות צירופם ומספרם, על אותיות רבתות וזעירות, ועל הנקודות שבאותיות וכדומה לאלה, אשר בלי ספק השתדלות העיון בזה הוא יותר קשה וחזק מאד, ודומה להתפוצצות הצור, לכן ככח ההשתדלות הגדולה בזה, ככה גם כח השגת ענינים יותר עמוקים, כי בעל הרמז יותר שידבק מחשבתו בדברי התורה וירגיל עצמו לחשוב בהם, יותר יוסיפו על בינה, ויותר תתעצם נפשו בהם להרגיש חכמה על חכמה ובינה על בינה. והמין הרביעי מן האבנים הוא הנקרא חלמיש (קיעזעל) והוא עוד יותר חזק ויותר קשה מן הצור, ונכלל בזה המין אבן טוב דיאמאנט, שהוא הגשם היותר חזק וקשה מכל הגשמים הנודעים לנו (עיין ברש"פ בביאור שמות ארבע מינים אבנים האלה) ולהתפוצצותו צריך כח הבלתי משוער, ככה הוא הפנים הרביעי שבתורה הנקרא סוד, והוא ענין הנדרש בדרך נפלא, הנסתר והנעלם מן ההמון ומרוב אנשי מדע, כי אין לגלותו רק לאנשי סגולה, כי יתודע להם דברים קדושים אלהיים כמעשה בראשית ומעשה מרכבה ענין הצבאות והמלאכים ומראה דמות כבוד ה', אשר לא יראו כ"א לבעלי רואי אור האמת לאמתו. וכח השתדלות העיון בכמו אלה הוא כח בלתי משוער, לכן גם ההשגה בו עמוק עמוק הוא, כי המתעסק בם בלב טהור ורעיון קדוש נובעים תוך חדרי לבבו ענינים נפלאים עד אין חקר המתגברים והולכים בכל עת לפי גודל כח השתדלות עיונו, כי אין קץ לחכמת התורה. הנה להיות חומר הלוחות רומז על מעלת פנימיות התורה אשר ליוקר ערכה הצטרך להשגתה השתדליות נפלאות, לכן בהוכיח רועה הנאמן את ישראל לעוררם על מה שגרמו בעונם לאבד, הזכיר להם כמה פעמים את חומריותם, לוחות אבנים. ולכן אמר כאן בלשון רבים לכלול כל ארבעה מיני אבן, כי שם אבן הוא שם הסוג הכולל, וסלע וצור וחלמיש הם פרטי הסוג. ובמקום אחר יקראם בלשון יחיד, לוחות אבן (משפטים כ"א י"ב כי תשא ל"א י"ח) להורות על התאחדות הארבעה פנים, כי מה שהם נפרדים זה מזה אינו רק למראית חולשת עינינו, אמנם אל הדורש חכמת התורה בכל לב לדעת האמת לאמתו, אליו הם מתאחדים מאד, כמו שהעידו בשם רבינו הגדול הגר"א שאמר סדר הלמוד הוא מלמטה למעלה, וההשגה תנחהו מלמעלה למטה שבהבין הסוד על בוריו יבין הכל על בוריו הפשט והרמז והדרוש והסוד, וכל זמן שלא יבין הסוד אפילו הפשט אינו ברור, וכדאיתא במכדרשב"י (משפטים צ"ט) אורחא דאורייתא כך היא בקדמיתא ארמיזת לי' ברמיזו וכו' עד דיסתכל זעיר זעיר ודא הוא דרשה לבתר דאיהו רגיל בגוה אתגלית לגבי' אנפין באנפין כדין חמי דעלאין אינון מלין וכדין פשטי' דקרא כמה דאיהי דלא לאוספא ולא למגרע אפי' אות חד.
בן איש חי אחרי מות קדושים הקדמה שנה ראשונה
ובזה יובן הטעם דתורה שבכתב נקראת מים, מפני כי המים יכולים לקבל כל מיני צבע, וכן מקראות התורה יכולים לקבל כמה מיני פירושים וביאורים, ובאמת פרטי מיני הצבע הם רבים, כי בשחור תוכל לעשות כמה מדרגות, וכן באדום וכן בירוק, אך כללות המינים של הצבע המה נחלקים לארבעה חלקים, שהם ירוק ככרתי, ושחור ואדום וירוק כחלמון, ולכך גם בתורה תמצא כן, דאף על פי שיש בה שבעים פנים ועוד יותר ויותר, עם כל זה בכללות נחלקת לארבע, שהם פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד), ולכך נמשלה למים שהם יכולים לקבל כל מין צבע:
מלבי"ם ויקרא הקדמה
כי אמנם כבר נבוכו הלבבות והמעיינים השתאו. על זאת נשמו אחרונים וקדמונים התפלאו, לאמר זאת התורה אשר לנו הנקראת בשם תורה שבע"פ מה יסודה ואיה משכן כבודה. מי שם ממדיה, מי ראה אבן פנתה ועל מה אדניה הטבעו. כי כל מעיין בצדק ושופט במשרים, יראה שהיא נסמכת תמיד על משענת הכתובים ונדרשת מן המקראות כמו שיראה כל העובר על הפקודים בספר מכלתא ספרא וספרי בכל דרשותיהם, וכל השט בשני התלמודים הבבלי והירושלמי בכל חלקיהם. אולם כאשר נבקר את הכתובים עצמם ונשית לב למסלה דרך הלכו בהוצאת ההלכות מן הכתוב, מעגלותיה נעו ועקבותיה לא נודעו. כי ברוב דבריהם נראה שלא לבד שאין פשט המקרא מכריח את הדרוש ההוא שהוציאו ממנו, כי גם לפעמים היה בהפך שעומק הפשט סותר את הדרוש ומתנגד אליו, וברוב פעמים תלו כל שלטי הגבורים על קורי עכביש וסמכו הלכות גדולות וקבועות על מלה או אות אחת אשר בכל אשר יעמל האדם לדעת לא יוכל למצוא באיזה אופן הכריחו דבר מן המלה או האות ההוא אשר בא כמשפטו וכהלכתו, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא מה שייכות יש להאות הנדרש אל הדרוש הנדרש ממנו. וגם לו היה הדבר כן הלא יפלא מדוע לא רקחו כמהו בכל מקום שבא האות והמופת הזה במקרא. וימצא לפעמים שדרשו מלה אחת וגם לפעמים העמיסו עליה דרושים רבים שונים משא לעיפה במקום אחד מיוחד, ובא כדבור הזה וכמתכונתו במקומות רבות למאות והונח על מכונו בשלום, לא גערו בו ולא הכלימוהו ולא דרשו בו דבר. ולפעמים דרשו דרוש א' במקום אחד ובמקומות אחרות דרשו ממלה הזאת עצמה בהפך כאילו דרשו ככל העולה על רוחם, דברים התלוים על בלימה. וכאשר שאלנו לדור ראשון ומזקנים נתבונן מה ענו על זאת, ראינו כי מלבם יוציאו מלים שהכתובים המובאים לראיה אל ההלכות הם רק ציונים ואסמכתות. אשר הציבו להם ציונים לעורר הזכרון, ועקרי ההלכות היו מקובלות בידם בעל פה. וזה רחוק מאד, כי ראינו שהם שואלים תמיד מנא לך ומשיבים מקרא פלוני, ומקשים והא האי קרא מבע"ל לכדתניא, ומתרצים ומקשים ומפלפלים, שלא יצויר שיקשו כן על דבר שהוא רק רמז וסימן לבד. וכשיש מחלוקת כ"א מביא ראיה לדעתו מן המקרא, ודוחה ראייתו של חברו, והגמ' מפלפל תמיד ביניהם בענין המקרא ומדקדק עד כחוט השערה, וסותר ובונה ומכריע ביניהם מן המקרא. עד שמבואר שעיקר ראיתם הוא מן הכתוב, ששם נוטעו ההלכות גם שורשו, ולא באו כשורש מארץ ציה. וכבר חלק הרמב"ם בהקדמת המשנה בין הדברים שאין להם שורש במקרא שנקראים בשם הלמ"מ ובין דברים שמוצאם מן הכתוב, והם נבדלים זה מזה בכמה דברים, שאין דנים ק"ו מהלכה וכדומה, והרמב"ם מנה וספר את הדברים שהם הלמ"מ והם מתי מספר, וכל המון ההלכות זולתם אשר רבו כמו רבו הם נלמדים מן הכתוב ובתורת הכתב יסודם. אבל מי כהחכם ומי יודע פשר דבר לחבר רחוקים בזרוע. וכל מעיין יודע כי הפשט והדרוש איש אל עבר פניו ילכון יתפרדו ולא יתלכדו. הדבר הזה מלבד אשר הפליא את העם הזה הפלא פלא, ובני פריצי עמנו התנשאו להעמיד חזון ונכשלו, ויצאו מהם הקראים והמכחישים אשר שברו עול נתקו מוסרות וישחיתו עצומים ועם קדושים, הנה גם מן המשכילים יכשלו לצרף ולברר וללבן, ויפסחו על שתי הסעיפים, לפעמים יטה לבבם אל חכמת הלשון ואל פשוטי המקראות והי' הדרוש בעיניהם לזרה ויקראו שמו מרה, ולפעמים ימשכו אחרי הדרוש והקבלה וינאצו כל יודע הגיון וכל משים שכל להבין במקרא, וינצו שני האחים הפשט והדרוש יחדיו וירגנו באהליהם ואין מושיע. וכאשר הייתי בימי חרפי בראותי אני את החזון ואבקשה בינה נהייתי ונחליתי ימים ואקום ואעשה את מלאכת המלך ואשתומם על המראה ואין להבין...
אברבנאל בראשית פרק ב
כי כמו שהאדם הראשון שנראה בו הוא לבושו וטליתו שמעוטף בו ואין זה עצמותו ומהותו כי הנה יש תחת הלבו' גוף האדם עצמו ובשרו ויש שם עוד נשמה אנושית יקרה היא מפנינים נשואה ונקשרת באותו גוף ושלשת הדברים אמת באדם הנראה ר"ל הלבוש והגוף והנשמה. ככה בתורת השם יש ציור המלות ומובנם שיתיצבו כמו לבוש הוראה תחלה לעיני' ויש שם עניני' עוד שיורו עליהם המלות והם הספורים גופי תורה. ויש שם עוד רמזים הפנימיים שהם במדרגת הנשמה והצורה וכמו שלא נוכל להכחיש באדם מציאות הלבוש ומציאות הגוף הנושא אותו כן לא נוכל להכחיש בתורה שלשת הענינים האלה הבנת המלות שהוא הלבוש וכוונת הספורים ואמתתם שהוא הגוף והרמז הנסתר אשר בם שהוא במדרגת הנשמה. לכן השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לשום ספק בדבר שיעידו פשוטי הכתובים ואל תבעט בביאור דעת הנסתר אשר בהם ג"כ כי הוא בלי ספק פרי הלמוד ותכליתו ואת זה לעומת זה עשה האלהים.
שפתי כהן הקדמה
ובזה נבין מאמרם ז"ל שאמרו (שיר השירים רבה א', ח') קודם שבא שלמה היתה התורה דומה לאסקופה שאין לה אוזנים בא אחד ועשה לה אוזנים והיתה ניטלת על ידם. כאן רמזו ז"ל מה שאמר לא היה יכול שום אדם לעשות בה שום פירוש עד שבא שלמה והלבישה במשלים גופניים, לומר שיש רשות לבאר ולפרש, וכן אמר משל לבור עמוק שיש בו מים עבר אדם אחד ואמר מי יוכל להוציא מים מבור זה עד שבא פקח אחד וקשר חבל בחבל וחבל בחבל ודלה מים, כאן רמזו שיכול להעמיק בה, ולזה אמר שני משלים משל לאסקופה שהיתה ניטלת על ידי אוזנים לומר שיש רשות לפרש אפילו על דרך הסוד שהוא עמוק, ולזה במשל החבל אמר בא פקח אחד, ובמשל של אסקופה אמר בא אדם אחד ולא אמר פקח, והוכרח לומר שני משלים לפי שהתורה יש בה פשט וסוד, ולמד שלא יסתפק האדם בפשט לבד אלא שצריך לטרוח אחרי רמזי הדברים ואחר סודם, ולזה בא משל לבור עמוק שצריך להביא חבלים לקשור חבל בחבל לדלות מים לרוות צמאו:
עקידת יצחק בראשית שער ז ד"ה לכן אנשי לבב
לכן אנשי לבב עם תורת יי' בלבם בראותם או בשמעם פירוש איזה פסוק או פרשה על דרך החקוי והצורה בו יוציא המפרש ממנה תועלת מושכל מאיזה עיון שהיה בה נסתר ונעלם. ישמרו להם פן יעלה על לבם דבר בליעל לשום שום ספק בשום דבר ממה שיעידו עליו פשוטי הכתובים חלילה. כי כמו שהמכיר בגוף לא יוכל הכחיש מציאות הלבוש ואמתתו. והמכיר בנפש בלתי יכול ג"כ לכחש את הגוף כי כלם הם אמתיים ונראין לעינים. כן הענין בסתרי התורה האלהית שהמכיר בגופי ההלכות והדינין היוצאין מספורי התורה, כגון פרשת נחלות שנאמר ע"י בנות צלפחד (במדבר כ"ז) והלכות פסח שני ע"י האנשים אשר היו טמאים (שם ט') וכיוצא באלו, אינו מכחיש פשוטי הספורים ההמה שהם הלבוש לאלו הגופים הנכבדים. אבל מאמין אותם כהוייתם, עם שלא תועיל מאד ידיעתם דמאי דהוה הוה. ועל זה הדרך היו רוב ספורי התורה הדומים להם שלא יוכחש נגליהם לקיום נסתרים חלילה. והנה כל ספר בראשית כפי מה שכתבוהו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ') וכפי מה שיורה האמת עליו. עם שהוא ספור מקרים ומעשים שארעו לאבות כלם. היו סימן לבנים לעתים קרובים ורחוקים. ושעבוד מצרים והגאולה ממנו הכל היה רמז אל גאולת הנפש האמתי. ועל זה היסוד בנה הרמב"ן ז"ל הרבה ממה שכתב בעיונים ההם. וכבר כתבו שששת ימי בראשית עם השבת הם רמז לימות העולם הזה והעולם הבא. ובאמת כי לא יוכחש בזה דבר ממה שאירע לאבות והשעבוד והגאולה וגם לא מבריאת שמים וארץ. אבל הכל רשום בכתב אמת שהקליפות והתוכות לא נתחלפו בענין האמות כלל רק בגלוי והסתר. כי הקליפות נראות לעין כל והתוכות למי שחננו השם דעה והשכל לתור ולדרוש מה שתחת הקליפה עד ימצא הפרי המתוק אשר בתוכה. וכענין שנאמר גל עיני ואביטה וכו' (תהלים קי"ט). וזה הענין בעצמו ביארו מרע"ה בסוף דבריו וחתימתם עד שאמר ועתה שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום וכו' (דברים ל"ב). ירצה השמרו לכם פן יפתה לב משכיליכם לאמר כי התורה הזאת לרוב מעלתה שמה מגמתה וכוונת תכליתה אל פנימי הדברים וסודותם לא אל חיצונם כמו שהיה הענין בקצת חבורי חכמי האומות שנעשו על דרך המשל והחידה שהמכוון מהם הוא הפנימי לבד והחיצוני הוא דבר שאין בו ממש. כי לא כן הדבר בענין הזה אבל ראוי לכם לשום לב אל כל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. הן מספורי הענינים ההורם מבריאת עולם עד הנה הן מהמצות והמשפטים שלמדתי אתכם אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות אותן כפשוטן ומשמען. כי לא דבר רק הוא, החיצוני מהם, מכם, כמו החבורים ההם שזכרנו. ולא עוד אלא שבדבר הזה תאריכו ימים וכו' (שם). וזה היתרון הנפלא נמצא לתורה האלהית על כל חבור ספרי שאר החכמות והנמוסים. כי מהם שיכוונו אל מה שיאמר בהם ולא על זולתו. ומהם שיכוונו אל הפנימי שבהם והחיצוני הוא דבר רק שאין בו ממש. וזאת התורה החיצוני והפנימי ממנה הכל אמת ומכוון מאתה. והוא ענין נפלא לא יאות כלל אלא אל יכולת החכמה האלהית לבד. כי הנה שלמה כבר חבר ספרים שהחיצוני מהם דברי מוסר ודרך ארץ והפנימי הוא דבר חכמה ודעת כמ"ש הוא בעצמו תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' (משלי כ"ה) וכמו שפירש הרב המורה ז"ל (בפתיחה). אמנם שיהיה החיצוני הגדות וספורים אמתיים ממה שהיה ונברא בעולם או מצות ומשפטים ויחיו בהם בעודם. והפנימי ענינים נפלאים מסודות המציאות והצלחת האדם. הוא דבר שלא נתן איפשרותו כי אם לו ית' לבדו. והוא מה שהפליג הוראתו מרי רזין דנא (במ"נ). והנה להיות הענינים הנפלאים הבאים בפרשה זו בלי ספק מעקר מה שיצדק בהם המאמר הזה וכ"ש מה שתתחיל עתה בהם אשר חוייב שיטה המעיין בם אל זה האופן מהעיון כדי להוציא התועלות האלהיות המקווה מספורים כאלו לפי טבעם. על כן קדמתי לזכור בתחלה זה המאמר המופלא עם מה שנמשך אליו מהראיות. להיות זכרונו למופת ולאות והישרה נכונה למשגיחים בחלונות ולמציצים מהחרכים להביט נפלאות מתורתינו. ולמחסה ולמסתור מהמון העם או מחכמיהם המתיהדים מאד המכחישים באלו הסתרים.
רשב"ם פרשת וישב פרק לז, פסוק ב
ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמ' במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינ' כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום.
אבן עזרא הקדמה לתורה
ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה, כי שבעים פנים לתורה
רמב"ם מלכים יב, ב
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו
לדוגמא:
אור החיים בראשית ב
ורז''ל אמרו דרשות רבות וצריכין פותר אבל פשט הכתוב לא מצאנוהו
דעת זקנים בראשית מא
אבל אין לפרש לשון בליעה ממש דאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא זהו מדרש אבל לפי הפשט הוא לשון בליעה ממש והיינו דקאמר בסוף וייקץ פרעה והנה חלום אמר פרע' מה שהפרות אוכלות זו את זו יכול להיות אבל בליעת השבלים זה ודאי חלום הוא
אבן עזרא בראשית י
וטעם לפני ה'. שהי' בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולה לשם וזו דרך הפשט. והדרש דרך אחרת
רמב"ן בראשית ו
וזה פשט הגון בפרשה הזאת אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז) הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא
אור החיים בראשית א
וזה משונה מפירושינו, זה דרך דרש, ודרכינו דרך פשט והכתוב יכוון לכל:
רלב"ג יהושע כד
וזה דרך דרש ואמנם הפשט הוא לפי מה שכתבנו
רש"י ישעיה ט
כל סאון סאן ברעש . יש פותרין אותו לשון סאה ומדה כמו שדרשוהו רבותינו אך לפי פשט ל' המקרא לא יתכן לפרש מגזרתו מאחר שאין הוי''ו והנו''ן מעיקר התיבה אלא כמו שאון מן שואה והמון מן הומה וחרון מן חרה לא יתפעל עם הנון לומר סואן אלא סואה כמו מן המון הומה ומן שאון שואה ולא יאמר שואן הומן חורן ואני אומר שפתרונו לפי הענין ואין לו דומה מן המקרא ופתרונו לשון צהלת נצחון במלחמה
של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה
'ולמדתם את בניכם' (עפ"י דברים יא, יט) כסדר הזה, הנער כשיתחיל ללמוד מקרא, לא יזוז עד גמר תורה ונביאים וכתובים היטב היטב, לא ידלג מפרשה לפרשה של שבוע, רק זה אחר זה, ולא יזוז משום פסוקים עד שידע הנער פירוש המלה עם הפעולה והחיבור, דהיינו ביאור הפסוק. וגם חלק גדול מחכמת הדקדוק טוב ללמוד בעודו נער, שאז כתובים על לוח לבו והם לזכרון תמיד. אחר כך משניות כולם מן שיתא סדרא שיהו שנונים בעל פה, ואחר כך התלמוד באורך ורוחב, ופוסקים, ואז 'מלאה הארץ דעה' (ישעיה יא, ט).
העמק דבר הקדמה
קודם שבאים לידי חקירה טבע לשון התורה וכללותיה. אם נראה מקרא משונה בלשונו כסבורים שהוא מקרה ודבר ריק ח"ו. ואם כן אי אפשר ללמוד מזה למקום אחר. אבל אחרי שנעמוד על החקירה. ויהיה נודע שכך הוא טבע הלשון והוא פשט הספר. שוב נלמוד מזה ענין רב לכמה מקראות וידיעות בהלכות או באגדה.
רש"ר הירש הקדמה
לבאר את פסוקי המקרא מתוך עצמם; לשאוב את הביאור הזה מתוך הביטוי המילולי לכל גווניו; לדלות את פירוש המילים מתוך אוצר לשון כתבי הקודש; לשאוב ולתאר, על - ידי מחקרי לשון אלה ומתוך מסורות ההלכה והאגדה שנמסרו לנו מימי קדמוניות אומתנו יחד עם נוסח התנ"ך, אותן אמיתות, אשר עליהן מושתתת השקפת העולם והחיים היהודית, ואשר הן חוקות חיי ישראל לעולם ועד - הנה זאת משאת נפשו של המחבר.
אבן עזרא הקדמה לתורה
הדרך החמישית, מוסד פירושי עליה אשית, והיא הישרה בעיני, נכח פני ד', אשר ממנה לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטיב דקדוק כל מלה בכל מאדי, ואחר כן אפרשנה כפי אשר תשיג ידי, וכל מלה שתבקשנה בפירוש המלה הראשונה תמצאנה, כפירוש שמים תמצאנו בפ' הראשון, ועל זה המשפט כל הלשון,
מלבי"ם ישעיהו הקדמה
אולם טרם אוליכך בין שורות הכרם אשר נטעתי, אשר שם עמל תשכח, אשר שם תמצא מרגוע לנפשך העיפה, שם תאכל ענבים כנפשך שבעך, וגם אל כליך תתן, חכה לי עוד רגע עד תשמע מה עשיתי לכרמי, רוב העמל אשר היה לי בעת הכינותי גדרו ומשוכתו, בעת עדרתיו זמרתיו שמרתיו, טרם הבשילו אשכלותיו ענבים, או אז ידעתי כי תשמרנו ותטרנו תנצרנו כאישון עיניך, כרם חמר תען לו גם אתה, והבאת עלי ברכה ולא קללה.
עד לא קרבתי אל המלאכה היקרה הזאת מלאכת הקדש לפרש ספרי ה' ולבארם, יצאתי תחלה לבקר לתור ולדרוש על גדרי השמות והמלות והפעלים אשר באו בספרי הקדש, עד שיתברר לי גדריהם ומהותם בידיעה ברורה, והעיון הזה השתרע כפי הדרישה על שמונה ענינים.
א] לתת גדר לכל שורש ושורש, והוא למצוא הנקודה האמתיית בה יתקבצו כל הוראת המתחלפות אשר יורה עליהם השורש הזה, עד שנוכל לגדרו בגדר לאמר כי הוא זה, ושישוה בזאת בכ"מ בואו בתנ"ך, ושכל ההוראות המסתעפות ממנו בדרך שאלה או שיתוף ידמו לפניו כקוים היוצאים ושבים אל נקודת מרכז השרפה.
ב] לבאר התחלפות כונת שורש מן השרשים לפי יחוסו, אם בא ביחוס הפעול או ביחוס שבו, או ביחוס שממנו, למשל יש הבדל בפעל שמח בין כשנקשר עם ב' או עם אל, או עם על (באור המלות לט, ב), פעל ענה יש בו הבדל בין אם נקשר עם ב', או למ"ד, או את (ג, ט) ודומיהם רבים.
ג] התחלפות הוראת הפעלים לפי צורת בניניהם, אם בא בקל או בפיעל או בהפעיל, יש הבדל בין יחלוף יחליף (ב, יח) בלע בקל בלע בכבד (ג, יב), נגע מגיע (ה, ח), צופה מצפה (כא, ו) ודומיהם.
ד] הבדלי השמות והמלות והפעלים הנרדפים, והם שני שמות שהוראתם אחת גוי עם (א, ד) זרע בנים, ה' קדוש ישראל, נאץ הכעיס (שם), נזור נסוג, מריע משחית, חטא עון (שם) ודומיהם רבים.
ה] הסגולות שיש לכל אחד מן הנרדפים שלא נמצא בזולתו, פעל ראה נקשר עם את ופעל הביט עם אל (ה, יב), פעל ראה אם נקשר עם אל מה דינו? (יז, ז).
ו] השתנות הוראת כל השמות והפעלים כשבאו אצל ה', עלילה אצל ה', גאות הבא אצל ה' (יב, ד), פעל ראה, ישב, שם כסא שבא אצל ה' (ו), שם כנפים למלאך, יחוס פנים ורגלים למלאך (שם):
ז] התחלפות הוראת השרשים בהשקף על המלות והשמות והפעלים שיתקשרו עמהם במאמר, אם בהרכבת המאמר בכלל, וקרוב לבא עתה, וימיה לא ימשכו (יג, כב), אם בהרכבת המאמר שני שמות או פעלים או שם ופעל, בדרך תואר ומתואר, פועל ופעול, סבה ומסובב ודומיהם, או סמיכת הפעל למלה מיוחדת, למשל יש הבדל בין פרש כפיו ובין נשא ידיו (א, טו). פעל מצא הנקשר עם יד יש לו הוראה אחרת (י, יד). פעל בקש הנקשר עם מלת מיד יש הוראה מיוחדת, ודומיהם רבים.
ח] קישור המאמרים והרכבתם וצירוף המשפטים וחבור המלות והסגולות הנמצאים בשימוש הלשון, למשל מה הבדל יש בין מספר מחובר אל המתואר ובין מספר מופשט מן המתואר? בין כשיקדים הנושא אל הנשוא או הנשוא אל הנושא? בין כשיקדים מלת היחוס קודם הנושא או הנשוא או מלת הצדדים, ובין כשיבוא אחריהם, ובזה יש כללים אין מספר אשר הוצרכתי אליהם ביחוד בפירוש התורה בחלק ההלכות לבאר עפ"י היסודות האלה דרשות חז"ל, וקוטב תורה שבע"פ, והדרכים אשר בהם הלכו המקבלים בהוצאת ההלכות מן המקראות.
אחרי עברתי משער לשער במחנה העברים, ודרשתי עד מקום שידי הקצרה מגעת, והוצאתי כל אשר היה בכחי להוציא באלה הענינים, אז נגשתי באימה את פני פרוכת הקדש, ואת פני האדון השוכן בארון הברית התנפלתי, יגול המסך יגול הפרוכת יגל עיני, ויראני את נוהו, אביטה נפלאות מתורתו, ואז החלותי לבאר ולפרש מקרי קדש, תנ"ך, עפ"י השלשה דרכים אשר יחדתי לשלשה חלקיהם, כפי שיעדתי להודיעך זאת ביחוד במכתב המבשר, אשר הוצאתי אל אצילי בני ישראל לוקחי המחברת. כי עתה לא באתי אך להראותך מבוא הספר אשר נתתי לפניך היום, למען תדע דרכיו ושביליו ואורחותיו, ובל תתעתע במעגלים הרבים ההולכים בלולים בתוך הגן הנה והנה. הנה אעשה לך ציונים אכין לך תמרורים להשכילך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.
[עיין שם עוד דוגמאות רבות וכללים בדרך זו. ע.ב.א.]
מלבי"ם ויקרא הקדמה
והנה פרטי הדרכים והנתיבות אשר דרכתי בכלל החיבור הלא הם כתובים וערוכים בהקדמה השניה קראתי בשם אילת השחר. בה אספתי את הכללים והחוקים והיסודות אשר היו לחכמינו ז"ל אשר באו בס' הספרא ואשר הם יסודי הקבלה ותורה שבע"פ שהשתמשו בו חז"ל בס' הזה: ועלו למספר תרי"ג כללים. והמה תרי"ג אורות מאירות ומבריקות ומתנוצצות כככבי אור על פני רקיע השמים, ויאירו כל מחשך ויגיהו כל אופל בארצות החיים. רמ"ח כללים הוסדו בשימוש הלשון, ושס"ה כללים בביאור הפעלים והשמות הנרדפים אשר באו בס' ויקרא לבדו. בכל כלל ציינתי כל המקומות שהשתמשו בו חז"ל בגוף הספר והדורש אחריהם ימצא אות ומופת כי שמרו את הכללים האלה בכ"מ והם שרשי הקבלה ויסודותיה בכלליה ופרטיה.
הרחב דבר ויקרא פרק יח פסוק ה
אלא ה"פ מגיד דבריו, הוא תורה שבכתב, ופי' מגיד מסייע להבין דקדוקי המקרא, כל' המכילתא פ' יתרו ותגד לבני ישראל תדקדק עמהם. חקיו ומשפטיו, המה דרשות עפ"י חקי המדות וההלכות שיוצא עפ"י חכמת התלמוד ע"י החקים. לא עשה כן לכל גוי, קאי על דבריו, שעובדי כוכבים אף על גב שלמדים מקרא, וכך רצונו ית', שעל כן נצטוה יהושע לכתוב על האבנים בשבעים לשון כדאי' בסוטה דל"ה, ובפי' אמר ה' למשה שעושה המופתים למען ידע פרעה כי לה' הארץ, וכן הרבה, ובס' יהושע (ד' כ"ד) כתיב למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא, והאיך אפשר לומר שלא חשש הקדוש ברוך הוא אלא לגוים שבדור ההוא, אלא ודאי שהרצון הי' שילמדו מקרא, אבל מכל מקום אין בהם תבונה לעמוד על דקדוקי המקראות, והכי אי' בש"ר פ' ל' ובכ"מ שאמר עקילס הגר להקיסר, ששאלו למאי נתגייר, והשיב לו כדי לדעת את התורה שאי אפשר בהיותו ערל שנא' מגיד דבריו ליעקב, והרי הוא למד מקרא בהיותו גוי, וכן הקיסר וכמה חכמי אוה"ע, אלא ידע עקילס פירושא דהאי קרא שאין הקדוש ברוך הוא מסייע להבין המקרא בדיוק אלא ליעקב. ומשפטים בל ידעום, מזה אין יודעים כלל ולא רצה הקדוש ברוך הוא שידעו, והנה החקים שהם הכללים כהוויתם, אין ענין אם ידעו אותם עובדי כוכבים, שהרי לא ידעו איך לדרוש ולהשתמש בהם, וע' ס' דברים ד' ו' אשר ישמעון את כל החקים האלה שביארנו על י"ג מדות יע"ש, אבל המשפטים בל ידעום שהוא התלמוד, ויבא עוד לפנינו:
ספר חובות הלבבות שער ח - שער חשבון הנפש פרק ג
והארבעה ועשרים, שתחשב עם נפשך ותתבענה על כל ענין, שנתיישב אצלה מעניני ידיעת האלהים ותורתו ודברי הראשונים וחידות החכמים ועניני התפלות, אשר ידעת מעת נערותך ובראשית גדולך והתחלת למודך, כי צורת הענינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה אינה כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה, וכל אשר תוסיף הכרת האדם, יוסיף ברור בענינים. על כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחלת למודך מן הענינים המסופקים והסברות העמוקות. אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך לעיין בספר תורת האלהים וספרי נביאיו, כמי שלא למד מהם אות, ותרגיל עצמך לפרשם ולבארם ולהתבונן במלותם ובלשונם, ומה שסובלות מן הענינים, ומה שיש מהם כפשוטו, ומה שאינו כפשוטו ומה שיש מהם נראה ומה שהוא מהם נסתר, ומה שההקשה נמצאת בו ומה שאין ההקשה נמצאת בו. וכן תעשה בתפלות ובתשבחות, מהסתכל במלותם ומגמת עניניהם, כדי שתהיה, בעת שתדבר בהם לפני אלהיך, יודע מה שמוציא לשונך מן המלות ומה שמבקש לבך בענין. ואל תנהג בכל זה כמנהג ימי הנערות, שתאמר מן המלות בלשונך מה שיזדמן לך ועל איזה דרך שיזדמן, ואינך יודע הענין. וכבר קדם לנו בענין הזה מה שיש בו די.
מלבי"ם ישעיהו הקדמה
הבאור הלז הוצאתיו עתה לאור שמש על חזון ישעיהו, וכמוהו החלקים אשר יבואו אחריו - אם רצון שוכני סנה יעזרני - הולך הוא בין בכללו בין בפרטיו במסלת הפשט הכבושה לרבים, מבקש את הדרך היותר קרוב להגיע בו אל אמתת כונת החוזה ברוח אלהים ומחשבותיו, כפי אשר יבקשהו מבקש האמת דורש הפשט הפשוט אשר לו משפט הבכורה. אינו מרחיק ללכת במעגלי הדורש, אינו מעמיק לחפור במעדר המחקר, אינו משרש כל נצר ונטע משרשיו השתרש בם מימי קדם, אינו אורג קורי עכביש לכסות בם מערומי דעות או חכמות התחדשו בדור האחרון. לא תמצא בו לא דרוש ולא מחקר, לא סוד ולא רמז, רק הפשט הפשוט, וכל זאת נעו מעגלותיו מדרך המפרשים הידועים לנו עד הנה, ועומד נפרד נבדל מהם כתורן על ראש ההר לבדנה.
עמודי התוך אשר הפירוש נשען עליהם, הם שלשה.
א] לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלות שונות, לא כפל ענין, לא כפל מאמר, ולא כפל מליצה, לא שני משפטים שענינם אחד, לא שני משלים שהנמשל אחד, ואף לא שתי מלות כפולות.
ב] לא נמצאו במליצות הנביאים ובמאמריהם, הפשוטים או הכפולים, מלות או פעלים הונחו במקרה מבלתי כונה מיוחדת, עד שכל המלות והשמות והפעלים שמהם הורכב כל מאמר, לא לבד שהם מוכרחים לבא במאמר ההוא, כי גם לא היה אפשר להמליץ האלהי להניח תחתיה מלה אחרת, כי כל מלות המליצה האלהית שקולה במאזני החכמה והדעת, ערוכים ושמורים מנוים וספורים במדת החכמה העליונה, אשר אך היא לבדה תשגיב בכחה לדבר כן.
ג] לא נמצא במליצות הנביאים קליפה בלא תוך, גויה בלא נשמה, לבוש בלא מתלבש, מאמר ריק מרעיון נשגב, דבור לא תשכון תבונה בו, כי דברות אלהים חיים כולם אל חי בקרבם, רוח חיים באפם, רוח איום אביר אדיר ונורא.
ההנחות האלה שלשתן אשר יסדנו יסוד מוסד אל מליצות והנביאים אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, יודה בם כל מאמין כי רוח ה' דבר בפי הנביאים ומלתו על לשונם, כל מאמין בלבב שלם בלא לב ולב כי הם דברי אלהים חיים, היעלה על לבך כי הדבור הנשגב אשר צוה שמים ונבראו, ארץ ותעמוד, אור ויהי, היה בפי נביאיו כבלויי הסחבות לכסות בם מערומי השיר והמליצה?, הדבורים החיים בם יפח נשמת חיים לפגרים מתים, התחשוב כי שבו כגופים דוממים מתים בפי מלאכי אל ונביאיו החיים?
אחר כי כמוך כמוני כלבבך כלבבי בלתי מכחיש השלשה יסודות אשר הנחנו, והנם עתה כחותם על לבך כטוטפות בין עיניך, נס נא עתה, דרוש מעל ספר ה' וקרא פרשה אחת מספרי הנבואה בכל מקום אשר תבחר, והעבר נא את דבריה במסורת הברית אשר כרתי עמך, אם לא תאמר עתה כי כל דברי הנבואה - הגם שדרשת אחר כל דברי המפרשים ראשונים ואחרונים - כדברי הספר החתום, כי לא תמצא מליצה אחת מן המליצות הנבואיות שימלטו משלשה אלה המחללים את שם קדשה. א] שימצאו בה מאמרים או משפטים או מלות כפולות. ב] שהמלות אשר באו בכל אחד מן המשפטים הכפולים היה ביד המליץ להציגם במשפט השני שכנגדו המגביל לו. ג] תראה בם רב דברים ומעט ענין, דבורים כבירים וכל רוח חכמה אין בהם, וזה נגד השלש פנות אשר הנחנו? - אני לא ארחיק ללכת עמך, כי נפתח את ספר ישעיהו שאנו עוסקים עתה בבאורו: "הוי גוי חוטא עם כבד עון וכו'", על אבן אחת שבעה עינים? מה הבדל בין גוי חוטא ובין עם כבד עון ובין זרע מרעים, וכן בין כל השבעה כפולים שבפסוק? וקראת הכתובים שאחריו וכולם משולשים משלש שלש כפולים, כל ראש, כל לבב, מכף רגל? פצע, חבורה, מכה טריה? לא זרו, לא חובשו, לא רוככה? ארצכם, עריכם, אדמתכם? כסוכה, כמלונה, כעיר? - זאת שנית, למה - בחר להניח שם גוי אצל חוטא ושם עם אצל כבד עון וזרע אצל מרעים, הלא כן יכול היה לאמר עם חוטא זרע חוטא בנים חוטאים, גוי כבד עון, זרע כבד עון, וכן כולם? כן היה יכול לאמר עזבו את קדוש ישראל נאצו את ה'?, ועתה תאמר כי נפלו המלות האלה מפי המליץ כפי ההזדמן, וזה הפך ההנחה השנית אשר הנחנו?. זאת שלישית, הכלים האלה ריקים מכל תוך, הדברים יגעים וכל רוח ורעיון ומושכל אין בקרבם? וכי יפגשך איש לועז, ויבקש כי תאמר לו בלשון עמו מה מצאת כתוב במקראות האלה מן פסוק ד' עד י', אז אם לא אויל שפתים אתה, לא תמצא להשיב לו רק "ה' דבר, ישראל הרבו לפשוע ולכן הוכו במכאובים וחרב ארצם", ואם ישאלך שנית ומה קראת מן פסוק י' עד פסוק ט"ז, תענה "ה' אמר שנאתי קרבנותיכם, מועדיכם, בואכם חצרי, ותפלתכם"? כשאלות האלה ישאלך לבבך עתה אם לא חסר לב אתה, בכל פרשה ובכל מאמר בכל הספר מראש עד סוף, וענית ואמרת פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה, לא אוכל כי חתום הוא, לא ידעתי ספר.
העמק דבר הקדמה
והנה בנדרים דל"ח העלו בפי' המקרא כתבו לכם את השירה. שהוא כל התורה. והביאו ראיה מסיפיה דקרא למען תהיה לי השירה הזאת לעד. [ואופן הוכחה זו מבואר במקומו של אותו מקרא]. הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה. והרי לא נכתבה בלשון של שירה. אלא ע"כ יש בה טבע וסגולת השירה. שהוא דבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה לשון המליצה מספור פרזי בשני ענינים בטבע ובסגולה. א) דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד. דזה החרוז כוון לזה הספור. וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפי' של הדיוט. ומושכל עוד דמי שיודע בטוב הענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו. מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין. כי אז עלול הוא להשערות בדויות. מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הספור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. ולו מתוק האור של הדיוק ביותר. ב) דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מענין השיר. כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר. וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בספור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט. רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד הענין המדובר בפשט המקרא. עוד יש בכל דבר הרבה סודות וענינים נעלמים אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכ"ז אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש. כמו שביארנו בס' דברים בפ' שופטים עה"פ ודבר אליהם את כל אשר אצונו בהרחב דבר. פירוש מקרא בס' יחזקאל. שהיה בספר יחזקאל מרומז סתרי הטבע וסודות התורה. מה שלא ניתן רשות להנביא לגלות לבני דורו:
מעשי ה' הקדמה
ואני הצעיר כאשר ראיתי המעשיות שסופרו בתורתנו והתועלות המופלגות הנמשכות מהם, נתתי אל לבי כל ימי חלדי להבין מהם מה שבחקי, ובכן יגעתי בהתאסף אלי כל מפרשי התורה והמדרשים, ובחרתי מכל אשר היה לפני מה שהוא פשט הכתוב והקרוב אליו, וכבר אחשוב היות ידוע לך המשכיל מה שאמרו רז"ל (מגילה יט, ב; ויק"ר כב, א) כי כל אשר נאמר על תורתנו התמימה ומה שעתיד להאמר עד סוף העולם, הכל גלוי היה לפני יתברך בנתינתו התורה, וכתב פשוטן של דברים, א"כ כל הדעות שאין בהם מכשול והם נכונות למוצאי דעת ותועלת נמשך מהם, כולם רמז הוא יתברך עליהם בתורה, אם בתוספת ענין או בתוספת תיבה או אות או חסירה או באותיות קטנות בקרי וכתיב או בנקודה או בטעם או בראשי תיבות או בסופם או בגימטריא או באלפ"א ביתו"ת המקובלות, באופן שכל דבר המועיל להשגת הנפש אשר אפשר לחשוב, כולם נרמזו בתורה, ולפי זה מאשר תמצאני מביא דברי המפרשים והמדרשים מחולקים בדעותם, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואפילו שתמצאני בוחר באחת מהן, אין הכוונה לומר שהדעות האחרות בטלות, אבל הכוונה לומר שאינם בפשט הכתוב אבל הם בכלל הרמז, ואותה הדעת אשר בחרתי היא הנכונה בפשט הכתוב, זולתי בקצת ענינים אשר מצאתי בקצת מפרשים חדשים מקרוב באו והמה בעיני דעות בלתי נכונות ליחס אותם אל תורתנו, הנה אז לא אביט אל צור חוצבו, ואם גדלו בשמות עלי אדמה אימתם אל תבעתני.
מלבי"ם אילת השחר פרק כד
וכן בכ"מ שמשמעות הלשון סובל שני פירושים יפרשו גם כוונה השני'. (בהר ס' מ"ו). כי לא לחנם כתבה תורה לשון כזה וע"כ שנבין אותו בכל ענין שנוכל להבין ממנו. ... וכ"ש במקום שנמצא איזה סירוס ועוות או נטי' מחוקי הלשון יפרשו בו גם כוונה שניה דרושיית כפי משמעות הכתוב.
ספר ישועות משיחו חלק שני העיון הראשון - פרק ה' (אברבנאל)
ויצדקו שני המאמרים יחד. ואין להפליא משיסבלו הפסוקים האלה שתי כוונות או יותר מהם, כי כן הוא טבע הדברים הנעלמים לסבול פירושים רבים מתחלפים, כ"ש בדברים העתידים שלא גלה מה' המציאות דבר עדיין:
אור החיים במדבר פרק יד
ואולי כי גם ה' אמר דבריו שקולין כמנהגו שאומר דברים סובלים ב' דרכים אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו', וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב) ביום אכלך ממנו מות תמות הזכיר יום סתם תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה וכשעשה אדם תשובה הטה ה' הכוונה לזכות שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא
אור החיים דברים פרק א פסוק יד
ואפשר לומר כי משה נתחכם לדבר דברים הנשמע מהם ב' דרכים, א' לגנאי כמו שאמרו בספרי, וא' לשבח כמו שפירשנו, וטעמו כי בישראל היו ב' סוגים א' כת הצדקת וא' כת הקנטרנית וכל א' מהם יודע עצמו וכשאמר הדברים כל אחד יבין את אשר עם לבבו, כת הצדקת דבריו להם כדרכנו כמו שפירשתי כי יודעים בעצמן מה היתה כונתם, וכת הקנטרנית יכאיבו אותם הדברים כפי מה שענו ויבינו כפי' ספרי:
שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרמג (אלף סח)
מה שמצאתי כתוב בגליון וז"ל מצאתי לאחד מן הראשונים ולא ידעתי שמו דע כי מפני שהנקוד הוא צורה ונשמה לאותיות לפיכך לא נעשה הס"ת נקוד לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים וכולם נדרשים בכל אות ואות פנים לפנים מפנים ותעלומות לפנים מתעלומות ואין לך גבול ידוע אצלנו ואמרו תהום אומר לא בי היא ואם ננקד הס"ת היה לו גבול ושיעור כדמיון החומר שהגיעה לו צורה ידועה ולא היה אפשר לו להיות נדרש כי אם לפי הניקוד המסויים באותה תיבה אבל מפני שס"ת בלול ומובלל בכל מיני שלימות ובכל מלה ומלה נתלים בה תלי תלים לא נעשה מנוקדים כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות ולפיכך אמרו אל תקרי כך אלא כך ואלו היה מסויים לא נוכל לומר כך והנה חכמים ז"ל נתעוררו בכמה מקומות לזה על צד הדרש המעולה ויתד תהיה לך על אזנך אל תיקרי אזנך אלא אזניך מלמד שכשישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו ובמקום הזה העירו אותנו על סוד טעם היות הס"ת בלתי נקוד ונתנו לפתאים במדרש פסוק זה לחם סובין ולחכמים נתנו בזה לחם אבירים והכל מתוך פשטיה דקרא וכל התורה נוהגת על דרך זה ולפיכך אחז"ל שבעים פנים לתורה והבן. עכ"ל:
בבלי גיטין ו ע"ב
ותזנה עליו פילגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה ואשכחיה ר' אביתר לאליהו א"ל מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא א"ל עסיק בפילגש בגבעה ומאי קאמר אמר ליה אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר א"ל ח"ו ומי איכא ספיקא קמי שמיא א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד אמר רב יהודה זבוב בקערה ונימא באותו מקום זבוב מאיסותא ונימא סכנתא איכא דאמרי אידי ואידי בקערה זבוב אונסא ונימא פשיעותא
מלבי"ם ירמיהו הקדמה
ולא לבד שמשרשי הנבואה שהנביא השיג את דברי ה' על אמתתם מבלי יצוייר אצלו שום שגיאה או סכלות או ספק כלל, כי גם הלשון שבו דבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המלות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו, הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קדש לא תגרע ולא תוסיף, כמ"ש ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר, ואמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, ואמר מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר ובדיו, שירמיה קרא בפיו הדובר ברוח ה' עליו לפני ברוך את המלות אשר יכתוב, וברוך הגם שהיה סופר מהיר לא היה לו רשות להוסיף או לתקן אף אות אחת מדעתו. שאם תחשוב כי יצוייר טעות ושגיאה אל הנביא בדבריו או בספרו, הלא אז יזיד איש ואיש להוסיף ולגרוע בכתבי הקדש כפי מה שידמה בעיניו לתקן המליצה ולישר עוות הלשון, ויהיו ספרי הקדש כעיר פרוצה אין חומה, שועלים מחבלים כרמים ילכו בם לחבל ולהשחית ולקצץ בנטיעות ולבלע את הקדש, ואנחנו מוזהרים שלא לשנות אף אות אחת, והמסורה עשתה סייג וגדר סביב כתבי הקדש, חומה בצורה סביב, הכל בכתב מיד ה' עליה השכיל, ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר, לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזנים? ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו, כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, באשר ההשפעה החלה על הנביאים יש לה גבולות ומדרגות וסדרים ידועים אצל ה' הדובר בם. ורשות בידך לאמר שהם נערכים לפי הכנת הנביא, או שהם משתנים לפי רצון ה' המנבא אותם, אבל לא לאמר שהם חסרים או בלתי שלמים ומתוקנים, כי לא יצא דבר חסר מאת השלם הבלתי בעל תכלית, ואם ידמה לך שבמאמר אחד ממאמרי הנביאים יש שם חסרון מלות או דברים הבלתי מיושרים לפי חוקי המליצה, עליך לתלות הדברים בחסרון הבנתך, לא בדברי אלהים חיים השלמים והתמימים אשר אין בם נפתל ועקש.
עין איה ברכות פרק תשיעי ע.
וכן הוא בדרכה של תורה, שאמנם עניני התורה יוכלו לעורר רעיונות רבים בנפש לפי מצב הנפש, אבל אינה נקראת בשם תורה והרחבת ידיעתה כ"א אותם הענינים שיש להם יחש ישר אל התורה מצד כחה של תורה וכללותה, והמרחיק ללכת להרחיב דברים רק ע"פ חזון רוחו, מפני שלפי תכונותיו ודיעותיו גרמו אותם הענינים התוריים להולד בלבו אותם המחשבות הוא קרוב להיות מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ומדין החלומות וערכם הכללי, שהוא אחד מכחות האיתנים שבנפש האדם למדנו ערך ענין הביאור של דברים סתומים, כענין ביאורי תורה, ביאור דברי חכמים וחדותם, שהם לוקחים חלק גדול בשלימות האנושי, שההולך בהם ע"פ דרך הישרה ופותרם מעין ענינם, הוא ישכיל על דבר וימצא טוב, וע"פ סוד החכמה העליונה הונחו כך עניני החכמה באופן שיהי' אפשר להתעסק בהם ע"פ דרכים מתחלפים, ובזה ימצא כל אחד מקום להגדיל ולהאדיר תורת אמת, ורב תבואות יבאו לנו ע"י הגיונה של תורה ה"שדה אשר ברכו ד'".
הרחב דבר דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק ג ד"ה (א) והיינו
כך מי שאינו תלמיד חכם אין לו להיות זריז לפרש כ"ד ספרים, ואם יפרש אזי יהא חשוד שסר מן הדרך, והוא אפיקורס, באשר הטעות מצוי לפרש בדרך לא טוב ונושא דרך אמונה, ואין לו רשות כי אם להיות בקי בכ"ד ספרים, אבל לא לפרש, אם לא שהוא תלמיד חכם בקי בתלמוד ובדברי אגדה.
לדוגמא (מודגשות המילים שפשטם בתמיהה למרות שלא נכתב בפסוק ה' התמיהה או סימן אחר):
כִּֽי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַֽאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָֽדַלְתָּ מֵֽעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּֽעֲזֹב עִמּֽוֹ
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם
וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה: אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים
וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ: הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ בֵאלֹהִים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר
וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי
כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל
איגרת תימן
דע שלא יעבור לשום אדם לקחת מלה אחת מענין שכלו דבק ומתחבר להיות לו לראיה ולסמוך עליה, אבל ראוי לו לעיין במה שקדם מן הענין ומה שאחריו, כלומר שיעיין בתחלת המלה ההיא שסמך עליה מתחלת ענינה ובאי זה ענין ופסוק עד שישלים הענין, ואז ידע כונת אומר הענין ואז יקח ראיה ממנו, ואין ראוי לשום אדם לקחת ראיה מדבר מוכרת מאשר לפניו ומאשר לאחריו, ואלו היה זה עובר כמו כן ראוי לומר שהקדוש ברוך הוא הזהירנו שלא נשמע מן הנביא, שכן הוא אומר (דברים י"ג ב'): "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא", וכן נוכל לומר שהקדוש ברוך הוא צונו לעבוד עבודה זרה חס וחלילה שכן כתיב (דברים י"א ט"ז): "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" והרבה כיוצא בזה. ודבר זה מבואר בטולו שאין לוקחים ראיה משום פסוק בשום פנים, עד שידעו כונת הענין מתחלתו ועד סופו, ואז יובן ענינו.
איגרת תחית המתים
איננו רחוק שיכון אדם לברר ענין הקדמה מן ההקדמות בלשון מבוארה פשוטה, וישתדל בו לדחות הספקות ולהסיר הפירושים, ויבינו חולי הנפשות מין הלשון ההיא ההקדמה אשר כיון לבארה והנה אירע כיוצא בזה בדברי השם יתברך שהוא אחד ואין שני לו, ולהסיר מנפשותינו הדעות הנפסדות אשר האמינום המשנים אמר מבאר לזאת הפנה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", והביאו ראיה מזה הפסוק על שהאל הוא שלשה, ואמרו: אמר "ה' אלהינו" ואמר "ה'" הרי אלו שלשה שמות, ואמר אחר כך "אחד" ראיה שהם שלשה והשלשה אחד, וחלילה לאל! וכשאירע דבר זה בדברי השם יתברך, כל שכן וכל שכן שיארע בכיוצא בו בדברי בשר ודם, כאשר אירע בקצת האמונה בפירוש דברינו בפינה מפינות התורה, שאנחנו כיוננו להעיר על פינה גדולה שלא היו משגיחים אליה, וספקו מפני זה בפינה מבוארת גלויה באומה אין ספק בה.
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו. שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה זו תורה שבכתב. והמצוה זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו'. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע.
רמב"ם תשובה ג, ח
שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
איגרת תימן
ומה שראוי לך לדעת כי כאשר אין תוספות בתורת משה ולא גרעון בכתובים, כמו כן אין תוספות וגרעון בפירושה המקובל, והוא שקבלו החכמים איש מפי איש, והיא תורה שבעל פה.
ספר העיקרים מאמר ג פרק כג
הדבר השלם הוא אשר לא ידומה עליו תוספת ולא חסרון. ואחר שנמצא דוד יתאר תורת השם בשהיא תמימה, הנה אי אפשר שיהיה בה שום חסרון להגעת שלמותה ותכליתה. ומאשר כל דבר הנכתב מאיזה מין שיהיה כבר אפשר שיובן בשתי הבנות מתחלפות, עד שאפשר שתהיה ההבנה האחת מסכמת לכונת האומר והשנית מתחלפת לה מכל וכל, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל באגרת תחית המתים כי שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד העברים יבינו ממנו האחדות הגמורה והנוצרים יפרשו אותו על כונת השלוש, בעבור זה היה מחוייב, כדי שתהיה תורת ה' תמימה ותובן על הכונה הראויה, שבתת השם יתברך אותה אל משה בכתב יפרש אותה לו על הכונה הראויה, וכן משה ליהושע וכן יהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכן דור אחר דור, כדי שלא יפול שום ספק בהבנת הכתב כפי מה שראוי.
ולפירוש הזה מתורה שבכתב שמסר משה ליהושע ויהושע לבאים אחריו הוא שקראו תורה שבעל פה, לפי שאי אפשר שיבא הפירוש הזה בכתב, כי בכתב ההוא יפול גם כן הספק שאמרנו שיפול במכתב הראשון, ויצטרך פירוש לפירוש וכן לבלתי תכלית, כמו שקרה לחבור המשניות שהוא פירוש תורה שבכתב שנפל בו מן הספק והמבוכה עד שהוצרך לפירוש אחר, והוא חבור התלמוד שעשה רב אשי לפרש המשניות, וכן התלמוד שהוא פירוש המשניות הוצרך לפירוש גם כן ורבו עליו הפירושים וחלוקי הסברות, וכן על הפירושים גם כן, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שתהיה התורה שבכתב שלמה אם לא בהמצא עמה הפירוש הזה על פה, וזהו הנקרא תורה שבעל פה.
ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, וזה לפי שאין מציאות להבנת התורה שבכתב אלא עם תורה שבעל פה. ועוד לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים. לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני האנשים, במשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים...
ולפי שאפשר שיפול מחלוקת בין חכמי ישראל בדבר שלא בא הקבלה בו אלא שיוצא באחת מהי"ג מדות או באחת משאר דרכי ההבנה, הסכימה החכמה האלהית כדי שתהיה תורת השם יתברך תמימה לסלק המחלוקת ההוא במה שאפשר, וזה בשנתנה ההכרעה בכל דור ודור לרוב החכמים ואמרה אחרי רבים להטות (שמות כ"ג ב'), ואמרה גם כן לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים י"ז י"א), ובארו רבותינו ז"ל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכונתם בזה לומר כי לפי שכל אדם מדרכו לחשוב מחשבות וליחס לעצמו ההתבוננות והסברא וההשכל יותר מכל מה שזולתו, עד שתמצא כמה פתאים ונשים ועמי הארץ מדברים תועה על החכמים ויחשבו עצמם משכילים יותר מהם, אמר הכתוב כי אף אם יראה לחולק שהחכמים אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא יזוז מדבריהם לעולם, אבל תהיה ההכרעה מסורה תמיד אל רוב החכמים, ואף אם אפשר שיהיה היחיד יותר חכם מכל אחד מהם ויהיה יותר מסכים אל האמת מכולם, תהיה ההלכה כהכרעת הרוב, ואין היחיד רשאי לחלוק עליהם לעשות מעשה כדבריו כלל.
משנת רבי אליעזר פרשה יג עמוד 257
יתברך שמו שלמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות, שנ' כי חלק ייי עמו יעקב חבל נחלתו, ונתן להן תורה ברמז סתומה וצפונה, ופירשן בתורה שבעלפה, וגילה אותן לישראל. ולא עוד, אלא תורה שבכתב כללות ותורה שבעלפה פרטות, ותורה שבכתב מעט ותורה שבעלפה ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים.
משנת רבי אליעזר פרשה יג עמוד 247
לפי שנתן הקדוש ברוך הוא תורה שבכתב כלל ותורה שבעלפה פרט. ומנ' שנתן הקדוש ברוך הוא למשה תורה שבכתב ותורה על פה, שנ' ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים, הרי בכתב. ואתי צוה ייי בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים. חקים בצווי בלבד, הרי על פה, שהוא פירושה שלתורה שבכתב. כיצד. בסכות תשבו, ולא פירש. היכן פירש להן, עשרה טפחים גובה, שבעה טפחים אורך, ושלש דפנות. כיוצא בו, ושחט את בן הבקר, ולא פירש. היכן פירש, להלן, שהיה, חלדה, דרסה, הגרמה, ועיקור. כיוצא בו, כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ולא פירש. היכן פירש, ימים שנים, רבים שלשה.
מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צט עמוד א
ומ"ד כל מי שאינו משגיח כו' כי המשנה היא פירושה של תורה שבכתב וזה שאינו משגיח בפירושה שהיא המשנה הרי הוא מבזה דבר ה'
ספר מלמד התלמידים פרשת ואתחנן
והכלל הגדול שידיעת כל המצות תלויה בתורה שבעל פה ועליה סמך משה רבינו ע"ה בקצורו בתורה שבכתב הלא תראה שהוא היה מאריך מאד בספורי התורה להחזיק באמתתם ולהראות החבוב בכל דרכי השם. אבל במצות היה מקצר בתכלית הקצור מדעתו מעלת הדבר הנאמר פה אל פה על הדבר שנכתב בספר לפי שדבר הנכתב תפול המחלוקת כפי דעות הקוראים כמו שאמרו שבעים פנים לתורה כפי מספר הלשונות. וכבר תעו רבים והתעו אחרים בדברי משה רבינו ובדברי שאר הנביאים ואל זה הענין היתה הכונה בקצור דברים במצות עד שבאו קצת מצות בדרך הרמז כדי שיקבלו האמת איש מפי איש ולא נספק בדברי הקבלה שהם העיקר במצות. ועל דרך זה באו ג"כ סודות התורה לקבל באורם מפי היחידים יודעיהם לא שנסמך במה שנראה מן הכתוב בלבד כי יש שם דברים נמנעים לפי משמעותם הפשוטה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים יהושע ושאר הזקנים והזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שבאה המשנה משה קבל תורה וכו'. ולפי אורך הגלות היתה התורה משתכחת מישראל אם לא היתה נכתבת ולפיכך התירוה לכתבה ועם כל זה כולן סמכו בבאורה שישמע האדם בכל ספקותיו אל דברי חכמים כמו שבא בתורה כי יפלא ממך דבר למשפט.
אבן עזרא הקדמה לתורה
הדרך הב' בחרוה פתלתולים, ואם הם ישראלים, אשר חשבו כי עמדו על הנקודה בעצמה, והם לא ידעו את מקומה, וזאת דרך הצדוקים, כענן ובנימין ובן משיח וישועה, וכן כל מין, אשר בדברי מעתיקי הדת לא יאמין, והוא נוטה להשמאיל או להימין, וכל איש כרצונו יפרש הפסוקים, גם במצות ובחקים, והם מדעת תוצאות לשון הקדש ריקים, על כן יתעו גם בדקדוקים. ואיך יסמכו במצות על דעתם, וכל רגע יהפכו מצד אל צד כפי מחשבתם? בעבור שלא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה.
בן איש חי אחרי מות קדושים שנה ראשונה
"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם". נראה לי בס"ד הנה נודע דתורה שבכתב דומה לארגז נאה ומפואר שיש חדרים וחדרי חדרים למאות ולאלפים, חלוקים זה מזה במדתם בארכם ורחבם וקומתם, שכל אחד ואחד מהם עשוי בחכמה נפלאה, ומתוקן לתשמיש פרטי לכמה מיני טבעות ושירים ונזמים של אבנים טובות ומרגליות, ולכמה מיני דברים סגולת מלכים, כל דבר כפי מדתו ושיעורו ויקרת ערכו, ויתן המלך לבנו יחידו את הארגז המופלא הזה, להתבונן בה ולדעת מה תשמיש ראוי להשתמש בזה החדר, ומה תשמיש ראוי להשתמש בזה החדר, ועוד מסר לו כמה מיני תכשיטין העשויים ומתוקנים באבנים טובות ומרגליות, וכמה מיני סגולת מלכים, מינים ממינים שונים, שיתבונן מדעתו להניח כל מין ומין בחדר ואוצר הראוי לו, וכן השם יתברך נתן תורה שבכתב תחלה לעמו ישראל, ועשה בה כמה אוצרות וחדרים בכל פסוק ופסוק והכל עשה בחכמה, ואח"כ מסר להם תורה שבעל פה - שהיא הקבלה והמסורת הרחבה מני ים, וצוה להם להתבונן ביגיעה רבה, למצוא מקום בתורה שבכתב אשר יכול לשום בו כל דבר ודבר מתורה שבעל פה כראוי לו, באופן שכל החדרים והאוצרות שתקן ועשה בתורה שבכתב, צריך שימלאום מדברי תורה שבעל פה:
ועל כן תורה שבכתב נקראת כלי חמדה, שהיא כמו כלים אשר ימלאום אבנים טובות ומרגליות וסגולת מלכים, ותורה שבעל פה היא נקראת חיבה יתירה, כי דבריה הן הן אשר יקרים מפנינים וסגולת מלכים, וזהו שאמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. היא תורה שבכתב, ואם תאמר והלא גם אומות העולם העתיקו כל תורה שבכתב, והיא כתובה אצלם כמו שכתובה אצלינו, לזה אמר "חיבה יתירה נודעת להם", פירוש חיבה יתירה - היא תורה שבעל פה לא נודעה אלא לישראל, דעל ידי כן ימלאו את אוצרות תורה שבכתב מתורה שבעל פה, שבכל פסוק ופסוק דורשים כמה דברים ועושים לו שבעים פנים, מה שאין כן אומות העולם אין בידם אלא הארגז שהוא כולל כלים רבים ואין להם דבר שיניחו בתוך הכלים למלאתם, ומה תועלת יש להם ממנה, ולזה אמר (תהילים קמז יט-כ): "מגיד דבריו ליעקב". אלו דברי תורה שבעל פה, ולכן נמצא חוקיו ומשפטיו שכתובים בתורה שבכתב אינם אלא רק לישראל, ולא עשה כן לכל גוי, יען דאפילו משפטים הכתובים בתורה שבכתב אשר טעמם הפשטי גלוי לכל אדם, גם כן אני קורא על הגוים בל ידעום, כאשר יראה הרואה שגם דיני ממונות ודיני נפשות הכתובים בתורה שבכתב, ישתנה פשוטם מכח הקבלה והמסרות שיש לנו בתורה שבעל פה.
רד"צ הופמן הערות מוקדמות כלליות
כל יהודי הבא לבאר את תורת משה מחויב להתחשב עם תנאי מיוחד שמוכרח להשפיע על כל מהלך ביאורו, כאילו אותו תנאי מכתיב לו חוקים לפרשנותו. תנאי זה הוא: אמונתנו באלוהותה של מסורת ישראל. היהדות האמיתית מקנה לתורה שבעל - פה אותה חשיבות שיש לתורה - שבכתב. התורה שבעל - פה כוללת בתוכה פירושים למקומות סתומים ולאמרות שבתורה הכתובה, המשתמעים לכמה פנים, וגם מצוות שלא נמצאו בפירוש בתורת משה. נמצאנו למדים: רק במקומות נדירים מוטל הדבר בספק מה רצה ה' לצוות עלינו; שהרי אם אין דבר זה מבוטא ברורות במלים שבתורה, הרי זה מוסבר לנו ע"י התורה שבע"פ. ולפיכך תפקידו של הפרשן אינו אלא לעמוד על אותם פסוקי החוקים, מפני מה נתבטא רעיון זה דווקא בצורה זו ומשום מה נבחרו לשם כך ביטויים אלה ולא אחרים.
משנה מסכת אבות פרק ג
רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא:
תפארת ישראל – יכין מסכת אבות פרק ג
והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ה) זהו כת הה' שמאמינים ג"כ שתורה משמים, אבל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שמכחיש תורה שבעל פה, והיינו הפירוש שנמסר לנו בע"פ ממשרע"ה, ואומר בה פירושים אחרים שלא כהלכה המקובלת לנו:
מאמר העיקרים
הנה האדון, ברוך הוא, לא רצה לכתוב את התורה בביאור מספיק שלא יצטרך לה פירוש, אלא אדרבה כתב בה דברים הרבה סתומים מאד, שלא היה אפשר ביד אדם בעולם לעמוד על כוונתה האמיתית, בלי שיימסר הפירוש בקבלה שתבא ממנו, יתברך, שהוא בעל הדברים, דרך משל: מצות תפלין, מצות מזוזה וכיוצא בהן, שבא הציווי עליהן ולא נתבאר בכתוב מה ענינן. אמנם האמת היא שבכוונה מכוונת העלים האדון, ברוך הוא, כוונת דבריו האמיתית, לטעמים נודעים אצלו. ואמנם כל זה שהעלים בתורה - שבכתב הנה מסרו למשה רבינו, עליו השלום, בעל - פה, וממנו נמשכה המסורת לחכמים דור אחר דור. והנה במסורת הזו נתבארה כוונת הכתובים לאמיתה, ונודעה לנו אמיתת מעשה המצוות, כמו שהאדון, ברוך הוא, רוצה בהן.
והנה נמצאו דברי התורה - שבכתב בבחינת הסכמתם עם הפירוש המקובל מתחלקים לשלשה חלקים: החלק הראשון הוא - כלל ענינים בא כללם בכתוב, אך לא פרטיהם, ונתבארו הפרטים במסורת, החלק השני הוא - כלל כתובים שביאורם מסופק, באשר יסבלו פירושים שונים, ונתבארה ההכרעה במסורת; החלק השלישי הוא - כלל כתובים, שלפי המלות באמת תהיה הכוונה אחת, ונתבאר במסורת היות הנרצה מתחלף מאד מהנראה, ועל זה אמרו, זכרונם לברכה (סוטה טז א): "הלכה עוקפת מקרא". אמנם אין פרטי החלק הזה רבים, ולא עוד אלא שאם תטרח ותעמיק בדבר, תמצא שלא יהיה הפשט מכחיש לגמרי ההלכה ולא מתנגד לה, אבל יובן באיזו בחינה ובאיזה גבול.
וממה שקבלנו, שאמנם בעל התורה, יתברך שמו, כתבה על דרכים פרטיים וחוקים מיוחדים, וכשנרצה להבין כוונת בעל הדברים, ברוך הוא הנה צריך שנהלך בהם על פי החוקים ההם ובדרכים ההם, וזולת זה, אף על פי שכבר היה אפשר שיינתן פירוש בדברים תסבולנה אותו המלות היטב, ואפשר שתורינה עליו ביותר הרווחה, אמנם על כל פנים לא יהיה הפירוש ההוא אמיתי בדברים ההם, כיון שבעל הדברים כיון בהם כוונה שונה מזו. ואמנם החוקים האלה והדרכים הם כלל השלש - עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן עם כל פרטיהן.
רד"צ הופמן הערות מוקדמות כלליות
ואולם גם באותם המקומות שאין הרעיון מבואר ע"י המסורת, מחויב הפרשן היהודי להזהר בביאוריו שלא יסתרו שום הלכה מסורה. שכן כשם שאין התורה הכתובה יכולה להכיל בתוכה שני דברים המכחישים זה את זה, כך אין היא צריכה להכחיש את התורה שבע"פ שגם מקורה בסיני. וכל פירוש שעומד בניגוד לפירוש המקובל לנו מחז"ל, או שהוא נושא בתוכו איזה רעיון שיש בו כדי לדחות איזו הלכה, הרי הוא בכלל "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" ויש להרחיק אותו מגבול ישראל.
משך חכמה שמות פרק כב
כן נראה לי לפרש פשט המקרא ואין סתירה לזה מדברי רז"ל.
אבן עזרא שמות פרק כא
והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.
ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות נו
והתורה שבעל פה אינה תורה אחרת כלל חס ושלום רק היא פירוש התורה שבכתב וכולה רמוזה בתורה שבכתב ומיוחדת בה.
של"ה תולדות אדם רמזי אותיות לחתימת ההקדמה
הנה התורה היא אחת, כמו שכתוב (במדבר טו, כט) 'תורה אחת', והיא שתי תורות, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובאמת הכל תורה אחת, כי כל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, כגון כל 'מנלן', ו'מנא הני מילי', וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה היטב, רק שנתחשך השכל, ואור השכל נתמעט בסבת חטא אדם, שנגנז 'כתנות אור' ונתלבש ב'עור' בעי"ן, 'עינים להם ולא יראו'. וזהו 'ויבדל' צפה הקדוש ברוך הוא כו' וגנזו (חגיגה יב א).
והנה מכח התמעטות שכל האדם - אינה מובנת התורה שבכתב, רק אחר היגיעה הגדולה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג ב) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) (ו) 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. ולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש, דהיינו התלמוד, שאלולא כן היתה מבוארת בעצמה, כמו שעינינו רואות בדור אחר דור, שלהקדמונים שהיה להם שכל בהיר, היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש, ואחר כך פירוש על פירוש, הכל לפי חשכת השכל. על כן אילו לא חטא אדם והיה שכל בהיר, היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל, ולא היה צריך [תורה] שבעל פה, רק מכח שחטא וסילק האור, והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה, שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה, עד שהוצרכה התורה [שבעל פה] להיותה נכתבת.
שם משמואל דברים פרשת דברים
עפ"י מאמרם ז"ל (נדרים כ"ב ב) אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע מפני תחומי הארץ. ואין הפירוש שלא היתה לישראל תורה שבע"פ, ח"ו לומר כן כי תורה שבע"פ היא פנימיות תורה שבכתב ולא יתכן זו בלי זו, ובלתי תורה שבע"פ לא תוודע שום מצוה כיצד לעשותה, תפילין מהן וציצית מהן, וכדומה... ומ"מ אלמלא חטאו בעגל היתה תורה שבכתב כ"כ מאירה לפניהם עד שהיו רואים הפירוש של המצוה נרמז בכתוב כאילו הי' כתוב מפורש. ולמשל מצות תפילין שבתיבות והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, היו רואים בעיניהם כל הלכות תפילין וכל הלכה למשה מסיני שבהן גלויין ומפורשין עד שלא נשאר ספק בצורת הבתים והפרשיות ורצועותיהן, ולא הי' נצרך לבאר להם בעל פה שפירוש מצוה זו הוא כך ומצוה זו הוא כך, כי היו להם עינים פקוחות לראות מתוך הכתב כל הרמזים לכל הפרטים. וכן כל דברי אגדה וסודות התורה, וכן כל דברי מוסר המעוררים את לב שומעם עד דכדוכה של נפש, וכל דברי הנביאים, הכל היו רואים מתוך הכתב של חמשה חומשי תורה. כי באמת הכל נרמז בתורה שבכתב כאמרם ז"ל (תענית ט' א) מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא, אלא מחמת החטא נסתמו עיניהם והיו צריכין לביאור שבע"פ, וחכמי הש"ס היו עוסקים כל ימיהם למצוא את הפירוש שבע"פ נרמז בתורה שבכתב, והיו מאחדין את תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וזה גורם יחוד בכל העולמות, ותחת אשר קודם החטא הי' תמיד באחדות, אבל אחר החטא שנרגן מפריד אלוף ונעשה פירוד בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ עד שתורה שבע"פ אינה נראית מתוך הכתב, מתקנין זה חכמי ישראל בתורתם, והדברים עתיקים. וזהו ענין רע"ק שהי' דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות (מנחות כ"ט ב):
עין איה שבת פרק חמישי מד
הרשימות הקדושות של כל המאורעות, שעל פי החכמה האלהית העליונה צריכות הנה להכתב בתורה, איך הן ראויות לעשות עלינו, שקול הכל בפלס וקו משפט אלהי. וכאשר אותו מובן של הסיפור, היסוד הפנימי שבו, שהוא צריך לרשום בנפש, אם יתואר כפי פשוטו, לא נוכל מרחוק לפעמים להבין ערכו, אז נשקל בשקל הקודש, עפ"י אל דעות באיזה לבוש יתלבש הספור. ובזה תתאחד אצלינו תורה-שבעל-פה עם תורה-שבכתב. ואם במהלך הזמנים ימצא, שאותו הרושם שהמעטפה של הענין פועל עלינו, כבר יצא מגדרו מצדנו, והדבר פועל עלינו אז שלא כפי המובן הראוי, אז הקב"ה מאיר עיני חכמים וקם ר"ש בר נחמני ותגלה לנו אורה של תורה שבעל-פה עפ"י רשומי הדרשות, להוביל את רעיוננו אל עצם המאורע כמו שהוא. אז, בקבצנו יחד את הרושם הפשטי הנראה מדברי התורה בחיצוניותם ואת הרושם החיפושי הבא מעומק הדרשה, שכל אחד מאלה יש לו נטיות מיוחדות לפעול על הנפש: המובן הפשטי- מצד פשטותו והרגלנו בו מנעורינו, והרושם המדרשי- מצד חדושו המפתיע ורוממות מחקרו, בהתחברם יחד- ישמר הרושם הנרצה כפי המחוגה האלהית הראויה לדרכי תורת-חיים על ישראל.
אור החיים בראשית פרק א פסוק א
דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר כי ע' פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה' אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר:
ספר יסוד מורא לראב"ע שער א
ויש אחרים שהוגים תמיד בתורה ובנביאים ובכתובים גם תרגומם בלשון ארמית והם חושבים בלבם בעבור שיחפשו טעמים כפי יכלתם שעלו אל מדרגה עליונה והאמת כי התורה מקור חיים והיא יסוד כל המצות רק אין כח במשכיל לדעת מצוה אחת תמימה מן התורה אם לא יעמוד על דברי תורה שבעל פה כי כתוב בשבת לא תעשה כל מלאכה ומי יפרש לנו כמה מלאכות ותולדותיהן ומדות הסוכה וכמה היא האונאה, והכלל כל המצות צריכות פירוש מקבלת האבות ואף כל המועדים אם הם תלוים במולד הלבנה האמצעי או המתוקן או על פי המרחק שהלבנה נכונה להראות, או על פי מראה העין, והשנויים רבים מפאת האורך והרוחב וקשת המראה כפי מרחב הארץ וכפי גלגל נטות הלבנה לימין קו המזלות או לשמאלו, ועל איזה מקום הוא חשבון המולד כי הנה בין ירושלם ובין זו האי ד' שעות ישרות שהשמש זורחת עליהם בתחלה כראיות גמורות מחכמת המולדות, ועוד מצות רבות לא נדע פירושם מן התורה כי אם סברא
רד"צ הופמן הערות מוקדמות כלליות
ואולם גם באותם המקומות שאין הרעיון מבואר ע"י המסורת, מחויב הפרשן היהודי להזהר בביאוריו שלא יסתרו שום הלכה מסורה. שכן כשם שאין התורה הכתובה יכולה להכיל בתוכה שני דברים המכחישים זה את זה, כך אין היא צריכה להכחיש את התורה שבע"פ שגם מקורה בסיני. וכל פירוש שעומד בניגוד לפירוש המקובל לנו מחז"ל, או שהוא נושא בתוכו איזה רעיון שיש בו כדי לדחות איזו הלכה, הרי הוא בכלל "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" ויש להרחיק אותו מגבול ישראל.
רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת יבמות דף כד עמוד א
בדרך כלל פסוקי המקרא אינם יוצאים מידי פשוטם, ואף על פי שהרבה פעמים דורשים אותם חז"ל אחרת מהפשט אין זה מפקיע חלות שם תורה מלימוד פשט הפסוקים וכשלומדים עפ"י פשט מקיים מצות תלמוד תורה. משא"כ כאן שאם מפרש את הפסוק ע"פ פשוטו כלומר שהיבם צריך לקרוא לבנו הבכור הנולד מהיבמה בשם אחיו המת הרי זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואינה מצות ת"ת כלל. בפסוק הזה לימוד הג"ש מהווה עצם פשוטו של הקרא וא"א לפרשו בפשט אחר אלא כפי הדרש ההוא.
ויעויין בהקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש בנוגע לפירושים המקובלים מפי משה וז"ל שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר א' המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנא' עין בעין ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת, ולא מצאנו ג"כ מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שיאמר א' שהוא אתרוג ויאמר אחד שהוא חבושים או רימונים וכו' עכ"ל, עיין שם שמביא רשימת פירושים ממשה. ונראה שבמקומות האלו הפירוש המקובל מפי משה מפקיע את פשוטו של מקרא מעיקרו, ולפיכך א"א שתהיה בו מחלוקת, כי רק הפירוש המקובל הוא ביאור הפסוק - גם מצד הפשט וגם מצד הדרש. ובמקומות האלו אסור לפרש את הפסוק כפי פשוטו הפשוט אלא רק לפי הפירוש המקובל בלבד, ומי שמפרשו כפשוטו מזייף את התורה ולא מקיים מצות ת"ת והוי מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.
הכתב והקבלה דברים פרק יז
ואין אנו מקבלין פירושו זה כי אין אנו רשאים לחדש במצוה פירוש שאין לו יסוד מפי מקבלי התורה שבע"פ.
שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים קמג
ואעפ"י שידעתי שאיני כדאי לחלוק על הרב ז"ל מ"מ דעתי החלושה אני כותב הואיל ואין זה תלוי בדין מדיני תורתינו:
אבן עזרא הקדמה לתורה
רק בתורות ובמשפטים ובחקים, אם מצאנו שני טעמים לפסוקים, והטעם האחד כדברי המעתיקים, שהיו כולם צדיקים, נשען על אמתם בלי ספק בידים חזקים. וחלילה חלילה מלהתערב עם הצדוקים, האומרים כי העתקתם מכחשת הכתוב, והדקדוקים. רק קדמונינו הי' אמת, וכל דבריהם אמת וד' אלהים אמת ינחה את עבדו בדרך אמת:
אור החיים שמות פרק יב
וראיתי לר' אברהם בן עזרא ז"ל שכתב כי פרשה זו נאמרה לפסח דורות והוסיף מצות אחרות וכו', ואם נתכוין לומר כי בן נכר וערל הם מצות מוספות בפסח דורות דבריו כאן בטלים הם כפי דברי רבותינו ז"ל, וגם ממה שגמר אומר הכתוב שם בפרשת ערל ובן נכר ואמר (פסוק נ') ויעשו בני ישראל כאשר וגו', ואם לפסח דורות נאמרה פרשה זו לא היה לו לומר ויעשו בני ישראל כאשר צוה וגו' שמשמע שעשו ישראל כל האמור בפרשה, גם מה שאמר שיכוין על פסח שעשו במדבר סיני הם דברים בעלמא ומי ישמע אליו ואין צריך לומר לקבל דבריו בזה, הגם שהרב ז"ל חש לקמחיה ואינו חולק על דברי רבותינו אלא בדבר שאין בו הוראה לעתיד אף על פי כן גם במה שלפנינו חולק בלא עומק המכריח וכיוצא בו:
הכתב והקבלה דברים פרק טו
וכ' התומים בחוה"מ (סי' ס"ז סקכ"ו) הראב"ע שפי' מקץ שבע שנים תחלת שבע שנים, נראה דנתכוון לדעת הרא"ש, כי ח"ו לומר שהי' בו שמץ מינות לחלוק על דעת רז"ל דסוף שמיטה משמטת כמבואר במשנה דהשוחט את הפרה (פ"י דשביעית), אבל נתכוון לדברי הרא"ש שמתחיל תיכף אפקעתא דמלכא ואין יכול לתובעו ולא יגוש את רעהו.
דרשות הר"ן דרוש ה בסגנון אחר
ואין צריך לומר בתורה שבכתב, אלא אפילו בתורה שבעל פה, אם יאמר לנו [מי] שיתנבא דברים הפך מן הכללים המסורים לנו בגמרא, נדע אשר לא דברו ה'. כגון שיתנבא ויאמר ה' צוני לעשות כרבא במה שהוא חולק עם אביי שנפסק ההלכה כמותו, נדע שהוא איש משקר באמת, שכבר צונו השם יתברך (שמות כג ב) אחרי רבים להטות, וכמו שנתבאר(ה) בתורה המצוות שצוה הקדוש ברוך הוא, נתבארו בתורה כל כללי הגמרא. (ואף אם יסכים היחיד לאמת יותר מן המרובים, יש לו לבטל דעתו אצלם). ואיך נאמין הנביא לעשות כנגד הכלל הזה.
והוא אמרם [ב]בבא בתרא (יב א) חכם עדיף מנביא שנאמר (תהלים צ יב) ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול. (וכבר אמרו בב"מ בענין ר"א עמד ר"י על רגליו ואמר לא בשמים היא, מאי לא בשמים היא, כבר נתנה לנו משה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות). והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כרחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטים שיביאהו מצד נבואתו, לא ישמע אליו כלל.
[ואף אם יסכים היחיד לאמת יותר מן המרובים, יש לו לבטל דעתו אצלם. וכבר אמרו בבבא מציעא (נט ב) בענין ר' אליעזר, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא (דברים ל יב), מאי לא בשמים היא, כבר נתנה לנו משה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות]. הנה ראו כולם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כולם אמיתים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם. שאחר ששכלם נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים להפך מן האמת, לא רצו לטהר. והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם חייב לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות, ואשר יסכימו הם, הוא אשר צוהו השם יתברך.
בית הבחירה (מאירי) מסכת אבות פרק ג
וכן ממין זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כלומר דמראה את עצמו כאלו יודע בסתרי תורה ויגלה אותן שלא כהלכה והוא (בצד) [מצד] שיכחיש הנגלה ממנה לגמרי ואומר שלא היתה כונת השם לכך אלא שהיא משל לענין אחר והנגלה איננו כלל וזהו שורש משרשי הכפירה שהמצות כולם אף על פי שיש בקצתם נסתר אין ספק שעצם המצוה הוא הנגלה ממנה:
וזה הדבר צריך לבארו והוא שבעל האמונה הזאת יאמר אין כונת התורה שלא יאכל אדם בשר חזיר אבל מה שאסרה התורה בשר חזיר הוא משל לגמרי שלא יהיו מידות מגונות ומלוכלכות וכל מי שיאמר זה אם הוא מכלל אומתינו נקרא כופר ואין לו חלק לעולם הבא אבל אם ירצה יאמר החזיר בלי ספק נאסר וטעם האיסור מפני שהוא [ו]כל הדומה לו נמאס בעיניו או טעם אחר אף על פי שאין ראוי לגלות הטעמים וכ"ש שלא נודעו אלא מדברי החכמים זה בכה וזה בכה ושמא יכשל אחד בחשבו שהטעם נודע לו אלא דאפשר לכל חכם לחשוב בעצמו הטעם שיסמוך על סברתו לגזור עליו כי כן הוא אבל שדעתו נוטה לכך ואפילו בדרך זה אין ראוי לפרסם הענין אולי יכשל בנשען אל בינתו לומר אני אקיים המובן מבלי קיום המצות והוא שאמרו ז"ל סנהדרין כ"א א' שנים נתגלה טעמן ונכשל בהם גדול הדור כמו שקרה לשלמה המלך באומר אני ארבה ולא אסור והתורה לא חששה בהזכרתן להיות מצות מסורות ליחידים ואף על פי דמצינו שאר מצות שנתגלו טעמם כמו כי בסוכות הושבתי כו' וכיוצא בה הוא טעם הניכר וטעם המצוה לזכירת הענין ואין בזה צד יראת כשלון לשום אדם אבל שאר מצות ליראת דבר כמצות לא תעשה או שהם להאמנת דעה כמצות עשה יש להכש(י)ל על דרך שביארנו ולכן אין ראוי לפרסם טעם המצות כ"ש שיש לחוש שמא לא יעלה בידינו בכיוון הטעם לגמרי ויש בה טעם אחר אבל שיאמר דרך כלל בכל מצוה יש בה טעם וסיבה בנתינתה ולא נודע לנו בבירור אלא שאנחנו מדמים וסוברים עליהם סברות יהיה כן או לא יהיה ואז ישמ(ו)ר האדם ממכשול:
רבי אליהו מזרחי שמות פרשת משפטים פרק כב
הרמב"ן ז"ל טען ואמר שזה העניין שכתב הרב דברי יחידים הם, ואינם כהלכה, ... ונראה לי שאין מזה טענה על דברי הרב, כי אף על פי שהם דברי יחידים, ... מכל מקום כבר הודיענו רש"י בפסוק (בראשית ג, ח) "וישמעו את קול ה' אלהים" ש"יש מדרשי אגדה רבים, ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא", ומפני שהמדרש של רבי חייא בר אבא והבריתא של רמי בר חמא מתישבים אחר פשוטו של מקרא, ואלו המדרש של רבי חייא ברבי יוסף שאמר ערוב פרשיות כתיב כאן הוא דבר קשה מאד, שאינו מתיישב כלל על פשוטו של מקרא, לפיכך בחר לפרש המקרא על פי המדרש של רמי בר חמא ורבי חייא בר אבא, אף על פי שהן דברי יחידים ואינם כהלכה, ... וכן בכמה מקומות, ואין מזה טענה כלל. והרי הרמב"ן עצמו כתב ... וכאלה רבים, ולכן יחוייב לומר שהמפרשים כלם לא יכוונו בפירוש התורה, רק לישב המקרא, יהיה כהלכה או שלא כהלכה.
תוספות יום טוב מסכת ברכות פרק ה
על קן צפור וכו' - פי' הר"ב כמו שהגיעו רחמיך וכו' כן חוס וכו'. כ"כ הרמב"ם וז"ל רש"י האומר בתפלתו וכו' וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה:
ריקאנטי שמות פרק כא פסוק כב
עין תחת עין וגו' [שם כ"ד]. כבר ידעת כי זה הפסוק אמרו רבותינו ז"ל [בבא קמא פ"ג ע"ב] שאינו כפשוטו אלא לממון, גם פסוק [ויקרא כ"ד, כ'] כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, הכוונה בו לממון דבר הניתן מיד ליד, וכן [דברים כ"ה, י"ב] וקצותה את כפה, וכן [להלן כ"ט] בעליו יומת. ואולי תשאל אחרי שאין הכוונה בו ככתבו למה נכתב כך לתת מקום למינים לרדות, והתשובה היא מה שאמרו רז"ל שבעים פנים לתורה, ופירוש המצוה כפי פשוטה ניתן בתורה שבעל פה ואחריה נלך. אמנם בא לשון הפסוק בענין אחר שיובנו בו הפנים האחרים שלא היו מובנים בלתי הלשון ההוא, דוגמא לדבר באומרו עין תחת עין, האמת הוא כפי הקבלה [ב"ק פ"ג ע"ב] כי החובל בחבירו חייב בחמשה דברים, אמנם נכתב כך לסוד גדול מאוד, כי כבר רמזתי כי צורת האדם כולה באיבריו ותבניתו נעשית על צורת האדם העליון, והנה בהיות איברי האדם על כוונת הבריאה יהיו איבריו דוגמת כסא לאיברים העליונים, ומוסיף בהם כח והמשכה מאפיסת האין, ובהפך הפך, זהו סוד [ויקרא כ"ד, כ'] כאשר יתן מום באדם הידוע כן ינתן, והבן זה מאוד. גם רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב בספר האמונות אילו דברה תורה כל ענינה בלשון כוללת ובכוונה אחת לא יכלנו לדעת כל סתרי החכמה והבינה, שהתורה כוונה בחכמה אף על פי שלא פירשה, כי דברי תורה יש להם פנימי וחיצון גלוי ונסתר, שנאמר [תהלים ס"ב, י"ב] אחת דבר אלהים וגו'.
ר' צדוק הכהן מלובלין - אור זרוע לצדיק מהות לשון הקודש עמוד מא
ומה שנמצא כי באגדה הרשות נתונה לחלוק על בעלי התלמוד. זהו אמנם בפירוש איזה כתוב כי שבעים פנים לתורה ולפיכך יוכל לפרש באיזה פסוק פירוש אחר ממה שפירשו בו חז"ל אבל לא להכחיש דבריהם חס ושלום:
אור החיים הקדמה
כתבתי וקבצתי על יד על יד זעיר שם זעיר שם את אשר הבינותי מהם ישוב הכתובים דרך עיון בשיעור הדיבור עצמו דרך פשט ומהם דרך דרש ומהם דרך רמז ומהם דרך סוד בדרך נסתר ונגלה לעינים לו ולפעמים אמשוך בקסת הסופר בפשטי הכתובים בדרך משונה מדרשת חז"ל וכבר גליתי דעתי שאין אני חולק ח"ו על הראשונים אפילו כמלא נימא אלא שהרשות נתונה לדורשי תורה לעובדה ולזורעה אור זרוע לצדיק וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע אשר יזרע בה בעלה בן תורה רק לדבר הלכה אל אשר יהיה שמה הרוח אשר תכנו ראשונים אחריהם לא ישנו גם לא לבדות מדעת אנוש דברים חדשים אשר לא שערום נוחלי תורה מפה אל פה אלא ע"פ הקדמותיהם אשר קבלו דלי מדלי אשר דלה לנו איש האלהים מהם יקחו הקדמותיהם בני תורה לעמול לעשות מסילת הכתובים ואורח דרך ושביל ונתיב להכנס בכתובים דברים שנאמרו בעל פה
בן איש חי אחרי מות קדושים שנה ראשונה הקדמה
ועוד נמשלה למים, לומר לך מה המים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, כן התורה מטהרת את האדם, ועוד מה המים שינוי מראה פוסל בהם לענין טהרה, דאם נשתנו מראיהם הרי אלו פסולים לטהרה, הן במי חטאת הן במי הכיור הן בטהרת ידים בנטילה, כן התורה אם עשה האדם שינוי בדבריה, שגילה פנים בתורה שלא כהלכה, ודרש את הכתוב הפך האמת המסור לנו בתורה שבעל פה, הרי דברים אלו פסולים הם, ולא עוד אלא יענש על זה עונש גדול, דאמרו רבותינו ז"ל (אבות ג, יא): "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא". ועוד כמה דברים קשים נאמר על זה:
אברבנאל שמות פרק כ
וכפי זה השמוש יזהיר שהדיבורים האלהיים לא ישא ולא יפרש האדם לשוא ולשקר והוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ונכלל בו גם כן ההשמע אל חכמי הקבלה וההודאה לדבריהם ולפירושם וכמ"ש הנביא מלאכי.
הכתב והקבלה דברים פרק כד פסוק טז
מ"מ מפשטות דבריהם יראה שיש הבדל בין הדרשות הסותרות את הפשט לבין הדרשות המתחלפות מהפשט, כי הדברים המתחלפים הם בכח האפשר להיות שניהם צודקים, לכן בכ"מ שדרך הפשט אינו אלא נוטה ומחלף מעל הדרש לא מתנגד אליו אמרי' אין מקרא יוצא מדי פשוטו, והדרשה תידרש, כי אז יהי' פשוטו של מקרא כוונה אחת והדרשה כוונה שני', וז"ל הרב מגלת אסתר (בשרש השני לסה"מ), כשאמרו בגמ' סנהדרין מה ת"ל וגו' רצונם היא אי ללמד בלבד שלא יומתו אבות בעון בנים, הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו, לפי שדוחק הוא לומר שהכל יהי' מניעה אחת והוכפל הצווי בה לעבור עליו בלאו ועשה, אבל אין כוונתם שלא יהי' לו פשט אחר זולתי זה של עדות. עיין שם. ולזה מצאנו בכמה מקומות בתלמוד אחרי שדרשו את המקרא, מקשו פשטי' דקרא במאי כתיב. ע' קדושין פ' ע"ב, עירובין ס"ג ב', חולין קל"ג א', ערכין ח' א', ולא יתעקש בזה רק איש נעוה לב.
עקידת יצחק בראשית שער ז ד"ה לכן אנשי לבב
ואני בתמי ובקוצר דעתי אמרתי אעלה בתמרות שרשי התורה האמתיים המונחים בה. אוחזה בסנסני האמונות האמתיות המקובלות ממנה. ויהיו נא אשכלות אמיריה כענבי הגפן ומאמרי סעיפיה בספוריה כתפוחים. להוציא מהם מאכל מתוק ומשקה מרפא ומבריא. בו יתחזק האדם להגיע אל הדרך הנכונה היא דרך אמת. ויי' אלהים אמת יעשה עמי אות לטובה וינחני בדרך אמת. ואף גם זאת כי עקר ושורש כל מה שאומר אותו באלו הענינים מזה המין לא אחדשהו מעצמי.
ספר תפארת ישראל פרק סט
והתשובה אל השאלה השנית, מה שנמצא מחלוקת בין החכמים, דבר זה אין קשיא. כי אף אם היו חולקים, שזה אומר כי כך ההלכה, וזה אומר כי כך ההלכה, לא היה המחלוקת בדבר שהוא עיקר אמונה בדת. ואי אפשר שלא יהיה מחלוקת באיזה דברים אשר הם שייכים למצות ולהלכות פרטיים. ואותם דברים שבא בהם המחלוקת, אינם יסוד הדת, ואין זה מעיד על חולשת הדת. דרך משל, לא יחייב באילן שהוא בעל שרשים הרבה מאד, ונופו חזק ועב מאד, שלא יהיו לו גם כן עלים ושריגים דקים חלשים, שזהו מטבע האילן כאשר הוא גדול, שיצורף אליו דבר דק גם כן. ואין זה עדות על חולשת האילן מה שיש לו גם כן שריגים קטנים, לגודל האילן. והשריגים אשר הם רחוקים מן השורש ומן עיקר נופו, כי בודאי הם חלשים. אבל בודאי דבר זה מעיד על חולשת האילן כאשר נופו, אשר עליו נסמך הכל, דק וחלש. ולפיכך במה שהיו חולקים חכמים, הם דברים שהם נחשבים כמו עלים לאילן, והם בדברים פרטיים. שאי אפשר שלא יצטרף למצוה דברים פרטיים דקים, אשר בהם המחלוקת לדקותם, לגודל התורה, שיש ענפים דקים גם כן בלי שיעור, כמו שלא ימנע באילן.
ספר העיקרים מאמר א פרק ב
ומה שראוי שנאמר בזה ללמד זכות על חכמי ישראל המדברים בזה וכיוצא בו, הוא כי כל איש ישראל חייב להאמין שכל מה שבא בתורה הוא אמת גמור, ומי שכופר בשום דבר ממה שנמצא בתורה, עם היותו יודע שזהו דעת התורה, נקרא כופר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ"ט ע"א), שכל האומר כל התורה כולה מפי הגבורה חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו, עליו נאמר כי דבר ה' בזה (במדבר ט"ו ל"א), והוא בכלל האומר אין תורה מן השמים. אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה ומאמין בעקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העקרים הוא על דרך אחרת ולא כפי המובן בתחלת הדעת, או הטהו העיון להכחיש העקר ההוא להיותו חושב שאיננו דעת בריא תכריח התורה להאמינו, או יחשוב במה שהוא עקר שאיננו עקר ויאמין אותו כשאר האמונות שבאו בתורה שאינם עקרים, או יאמין אי זו אמונה בנס מנסי התורה להיותו חושב שאיננו מכחיש בזה שום אמונה מן האמונות שיחויב להאמין מצד התורה, אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם, אף על פי שהוא טועה בעיונו, והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה...
וזהו דרך אונקלוס הגר ויונתן בן עוזיאל ושאר חכמי ישראל שפירשו כל הפסוקים שבאו בתורה ובנביאים מורים על ההגשמה באופן מסכים אל האמת, והוציאו אותן מפשוטן להיות פשוטיהן דעת כוזב, ואמרו דברה תורה כלשון בני אדם וכדי לשכך את האוזן.
וזה הדרך שכתבנו הוא בעצמו דרך קצת האחרונים שפירשו בפתיחת פ' האתון דבר בלתי מסכים לדעת רבותינו ז"ל, כונתם לומר שאין מהכרח דרכי התורה להאמין הנס ההוא אלא על הדרך שהבינוהו הם. וכן נאמר לפי זה כי מי שלא הגיעה מדרגת עיונו להאמין הכתובים בדרך מסכים אל האמת ומאמין אותם כפשטן, ועלה מזה בידו דעת כוזב להיותו חושב שזהו דעת התורה, איננו יוצא בזה מכלל בעלי התורה חלילה, ולא הותר לספר בגנותו ולקרותו מגלה פנים בתורה ולא כופר ולמנותו בכלל המינים חס ושלום.
וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המבין עקר מעקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו אין ראוי לקראו מין, שכך כתב בספר ההשגות על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהאומר שהשם יתברך הוא גוף הוא מין, וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אף על פי שעקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן, אין ראוי לקרותו מין, עד כאן לשונו.
וזה הדרך יראה אמתי ונכון ממה שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים (ירמיהו ג' כ"ב), חוץ מאלישע אחר שיודע בוראו ומתכוין למרוד בו, הנה בארו בפירוש כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה, אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור מה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו, אף על פי שיפרש אותם בחלוף האמת אינו מין ולא כופר חלילה.
ובעבור זה המאמין בתחית המתים שלא יתקיימו האנשים שיחיו לעולם בגוף ונפש אבל יחזרו לעפרם, כמו שהוא דעת הרמב"ם ז"ל באגרת תחית המתים, אף על פי שזה בחלוף האמת כפי סברת הרמב"ן ז"ל, אין זה כופר בעקר תחית המתים חלילה, וכן המאמין שעקר הגמול בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד ושאין לנפש לבדה גמול בזולת הגוף, כמו שהוא דעת הרמב"ן ז"ל וקצת חכמי הקבלה, אף על פי שזה בחלוף האמת כפי דעת הרמב"ם ז"ל, אין זה כופר בשכר והעונש הרוחני חלילה.
והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי קצת קלי עולם חכמים בעיניהם מרחיבים פה ומאריכים לשון כנגד גדולי עולם בלא דעת ובלא תבונה. ומכאן הותר לכל חכם לב לחקור בעקרי הדת ולפרש הפסוקים בדרך מסכים אל האמת לפי דעתו, ואף על פי שיאמין בקצת דברים ששמו הראשונים עקרים, כביאת המשיח והחדוש וכיוצא בהם, שאינם עקרים אלא שהן אמונות אמתיות יחויב המאמין בתורה להאמינם, כמו שיאמין בפתיחת פי הארץ במחלוקת קרח ובירידת האש מן השמים וכיוצא בהן מן הנסים או מן היעודים שנזכרו בתורה שהם אמתיים עם שאינם עקרים לתורה, אין זה כופר בתורה חלילה ולא בעקריה, שאם היה זה כופר היו מספר העקרים לתורת משה כמספר הנסים והיעודים שבאו בתורה, וזה לא עלה על לב איש מעולם.
איגרת תחית המתים
סוף דבר, כל אלה הם דברים שאינם פנות התורה, ואין להקפיד איך יאמינו בהם, וצריך שימתין האדם לגוף האמונה באלו הדברים, עד אשר יראו במהרה בימינו, ואז יתבאר אם הם משל או מופת.
הרחב דבר דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק ג ד"ה (א) והיינו
והיינו שהזהיר ר"א לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון [ברכות כ"ח], ופרש"י שלא יעסקו במקרא יותר מדי, ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא, וגם הלא לא נזכר במלת הגיון ביחוד מקרא, דמשמעות הגיון הוא עיון, כפרש"י ע"ז די"ט יהגה יעיין, אלא ה"פ מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא, מן ההגיון, שהוא העיון שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא, באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת. ואיתא בש"ר פמ"א ככלתו, אמר ר' לוי ארשב"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד קשוטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, ומזה יש להבין דכמו אשה שאינה כלה, אין לה להתקשט בכ"ד קשוטין, ואם תתקשט תהא חשודה לזונה, ורק רשאה לקפל תכשיטיה ולשאת בחיקה, כך מי שאינו תלמיד חכם אין לו להיות זריז לפרש כ"ד ספרים, ואם יפרש אזי יהא חשוד שסר מן הדרך, והוא אפיקורס, באשר הטעות מצוי לפרש בדרך לא טוב ונושא דרך אמונה, ואין לו רשות כי אם להיות בקי בכ"ד ספרים, אבל לא לפרש, אם לא שהוא תלמיד חכם בקי בתלמוד ובדברי אגדה. ובב"ר פ' תולדות אמרו ורוב דגן זה תלמוד ותירוש זה אגדה, וכן בריש ויקרא יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה, למדנו כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת, כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד, שהוא מאבד את הדעת אז. ומזה יש להבין דמכ"ש אי אפשר לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד, אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה, ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו, אז יכול להפנות גם לשערי חכמות, ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו, וה"ז האדם המעלה דומה לעץ מאכל, דכמו עץ מאכל גידולו וטובו משתלם בשלשה דברים גשם מטרות עוז טל ושמש, ושלשה אלה לא ביחד משתמשים לטובת הפרי, אלא מתחלת גידול הפרי העיקר הוא הגשם המרובה כדאי' בתענית פ"א מטרא רזיא לאילנא, ואין הטל והשמש מועילים אז כלל, עד שגדל הפרי ונצרך להמתיקו אז טוב שיבא הטל לרככו ולהמתיקו, ואח"כ בא השמש וממתיקו יותר, משא"כ בעוד לא גדל כל צרכו בגשם, אין השמש מועיל כלל, ולא עוד אלא אפילו הטל הבא לרכך, בא השמש ומגביהו וממשיכו מן הפרי, כך האדם המעלה גדל ע"י התלמוד שנמשל למטר, וע"י הבנת המקרא שהוא דברי אגדה ונמשל לטל, מגיע למוסרים טובים ואיך להתנהג בהליכות עולם ולהגביה הנפש, וע"י חכמת הטבע שנמשל לשמש, כמבואר בקהלת מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש, דמשמע הטבע מגיע עוד לכבוד לפני אוה"ע ולעשות גדולות בישראל, אבל סדר הגידול העיקר הוא הגשם, ואח"כ טוב בדברי אגדה שנמשל לטל, ואח"כ טוב להמתיק עוד כחו ע"י חכמת חיצונית שהוא השמש, משא"כ בעוד לא גדל בלימודו, אין חכמת חיצונית מועיל למעלת כבוד הישראלי כלל, ולא עוד אלא אפילו לימוד המקרא והעיון בו שנמשל לטל, באים חכמות חיצוניות ומגביהים המוסר היוצא מהם, ומטים המקראות לעקלקלות...
וכן הוכיח עמוס ליהודה על מדה טובה שלו, והוא למוד תורה, ואמר שלשה פשעי יהודה וגו', על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו, פי' תורת ה' הוא מקרא, וחקיו הוא תלמוד, ובמה שלא שמרו, המאיסו את תורת ה', ומגביהים את המוסר שהוא כלול בו, ע"י חכמת הטבע שהוא נמשל לשמש:
ריקאנטי שמות פרק יט פסוק יג
ולדברי הכל תורה שבעל פה משמעותה דין, ושבכתב חסד ורחמים, הטעם כי בתורה שבכתב אין מפורש בה דינין וגזירות כמו שיש בתורה שבעל פה, כי בכמה מקומות גזרו רז"ל ועלינו להאמין. גם לדברי הכל תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב, ועל כן בכל מקום יבקשו רז"ל בדבריהם ראיה מן הכתוב, וזהו דוגמת האצילות, ואין לה סמך רק מתורה שבכתב, ולא נתנה ליכתב, שלא לקבוע לה מקום בפני עצמה רק מתורה שבכתב מפני סוד הנשיקה, ועל כן חייב אדם ללמוד בשניהם, וכשאדם לומד תורה שבכתב ולא זכה ללמוד תורה שבעל פה הרי הוא נרגן מפריד אלוף, כמי שהזמין החתן לחופה והכלה עומדת בבית אביה, והוא מחלק רשות אחד לשנים, אבל הייחוד האמתי הוא לחבר שניהם, חתן וכלה מתעוררין פנים אל פנים ומתאחדין בנשיקה וחיבוק והיו לאחדים ופניהם איש אל אחיו, אז ברכה ושפע ניתוסף ממקור האין אל היש, וכל מדות הדין ספו תמו, ופני הלובן פני הרחמים נתרבו, וזהו [תהלים א', ב'] ובתורתו יהגה יומם ולילה, הרמז למדת יום ומדת לילה.
מגילת סתרים
באופן אחר נרמז בכאן ענין א', ואקדים מה שכתב השל"ה בעשרה מאמרות (מאמר א' בסופו) בשם הרב מנחם מרקאנטי (הקדמת ספר טעמי המצות) בענין חדושי תורה שאדם מחדש מדעתו, שהוא דבר גדול מאוד מאוד יגדיל תורה ויאדיר, אמנם יש צד אחד שהוא אש עד אבדון תאכל ואחריתו דרכי מות, וז"ל: בכל מקום שבתורה שתוכל לעלות המעשה או המצוה ההוא אל דבר עליוני ממנו העלהו וטוב לך, אף על פי שלא קבלת אותו הטעם מפי חכם מקובל, ובלבד שלא תאמר כו', פירוש שאל תעלה בדעתך שכבר השגת עד הקצה, כי זה אי אפשר שנאמר (קהלת ה, כ) 'כי גבוה מעל גבוה כו''. אלא כל מה שתוכל אמור והוי יודע שעדיין לא הגעת, ולו יתעלה החכמה המגעת, והטעם כי בעבור שכל החכמות רמוזים בתורה ואין דבר חוץ ממנה, והמצות הן דבר אחד ותלוין במרכבה עליונה כנ"ל, א"כ מה שאתה רואה בדעתך הוא הטוב והישר ודאי, ובתנאי שהענין ההוא גופו קיבל מרבו, דהיינו שמפרש איזה פסוק על פי סוד אשר קיבל, אבל המפרש על פי סברות בדויות אשר לא קיבל הוא עובר על 'לא תעשה לך פסל' (שמות כ, ד), והוא ממש עבודה זרה, והאריך מאוד בזוהר הקדוש (ח"א ד ב - ה א) כי נעשה רקיע של שוא באותו הדבר שמדבר, והוא מקבל עונש גדול מאוד ונתון בתוך כף הקלע כי דיבר סרה ודבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא.
ולדעתי זהו כוונת המגלה פנים בתורה שלא כהלכה שהחמירו רז"ל מאוד בעונשו (אבות פ"ג מי"א (טו)). וזה נמשך ממה שאינו יגע מאוד בתורה ואומר מה שלבו חפץ, אלא כבר דרשו רז"ל (ברכות סג ב, שבת פג ב) 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' (במדבר יט, יד), ומי שאינו ממית עצמו כל צרכו לידע הדברים על מכונתו יפה שתיקתו.
אמנם מי שמיגע עצמו די הצורך בתורת ה', אף שלפעמים טועה באיזה דבר מ"מ כיון שלשם שמים כוונתו מרוצה אצל הקדוש ברוך הוא, ועל זה נאמר (משלי ה, יט) 'ובאהבתה תשגה תמיד' כנודע, ויתר הדברים הצריך לענינינו יתבאר בתוך דברינו.
ובכן נבוא אל הביאור, (א) הנה מי שלא למד כל הצורך והיו סיפק בידו, יתכן לקרותו רשע, כמ"ש בזוהר הקדוש בפסוק (משלי י, ב) 'לא יועילו אוצרות רשע' בפרשת מקץ (ח"א קצט א), ופירש דהיינו שאינו עוסק בתורה, ולכן אמר 'אשרי לאיש שאינו הולך בעצת הרשעים' אלא עוסק בתורה, וכן 'במושב לצים' שמביא לבטול תורה כמ"ש רש"י ג"כ, 'לא ישב'.
(ב) אלא עסק תמיד 'בתורת ה'' היינו מה שמקובל בידו יגע בה היטב, ואז גם 'בתורתו' היינו תורה שלו שמחדש מעצמו ג"כ 'יהגה יומם ולילה', בכל פעם ימצא בה דברים חדשים, כמו שאמרו רז"ל (עירובין נד ב) שדומה כמו השדיים כל זמן שהתינוק מוצץ מוציא חלב אחרת וחדשה, וזה האיש שיגע היטב בתורת ה' יש לו רשות ג"כ לחדש מדעתו חידושי תורה, וזהו מה שאמרו רז"ל (ע"ז יט א) בתחלה נקראת תורת ה' - אינו רשאי להוסיף כלום מדעתו, ואחר שעמל בה נקרא תורתו - רשות בידו להוסיף מדעתו כאדם העושה בשלו ממש.
ספר תפארת ישראל פרק סט
האחד, כמו שאמרו חכמים ז"ל (פסחים ג ב) לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה. ואם כתב הכל בתורה, אף דברים שבעל פה, והתורה היא נתנה לכל אדם, קטן וגדול, לא היה אפשר לאדם ללמוד - מי שאינו משיג כל כך - אם נכתבו כל הדברים שבעל פה בתורה. ולכך כתב בתורה עיקרי המצות, ודבר זה ילמוד קטן וגדול. ותורה שבעל פה נתן לחכמים הגדולים, ולהם ימסרו לכל אחד ואחד כפי חכמתו; לרב תרבה, ולמעט תמעיט. כי אין ראוי דבר זה שיהיו כל בני אדם שוים בחכמה, מי שהוא חכם גדול, ומי שהוא קטן השכל. הנה זהו טעם האחד.
ועוד טעם שני; כי אין ראוי שיהיו דברי תורה, שהם דברי חכמה, ביד כסיל, שכל אחד יאמר אני כמותך. ודבר זה יתבאר בחבור באר הגולה, שזהו הסבה שהעלימו חכמים דבריהם בכמה מקומות, ולא השליטו עליהם סכלים. ואם היה נכתב הכל בתורה במפורש, לא היה ניכר עשיר בחכמה לפני דל בחכמה, והיה זה מביא לידי מחלוקת גדול. הפך הכוונה של תורה, שכל ענינה לעשות קשר וסדר ואחדות בין הבריות, כמו שעשתה בכל מקום. וחייבה התורה מיתה לזקן ממרא (דברים יז, יב), כמו שאמרו חכמים (סנהדרין פח ב) בשביל שלא ירבו מחלוקת בישראל. לכך ראוי שתהיה התורה ביד יחידים לשמוע להם, ובשביל כך לא ירבו מחלוקת, כמו שהוא בזמננו זה, שכל אחד ידמה שהוא חכם ורב מופלג, בשביל שיאמר שגם הוא יכול לקרות בספרים. והוא הגורם לכמה דברים, אין ראוי לכתוב מזה. ולכך התורה נהגה דבריה בחכמה, לתת התורה ביד יחידים אנשי הסגולה, לא ביד הכל. כי זה היה גורם שלא היו צריכים לבית דין הגדול שבירושלים, והיה כל אחד ואחד בונה במה לעצמו, ולא היה קשר ואחדות. כמו שאמר הכתוב (דברים יז, ח) "כי יפלא ממך וגו' וקמת ועלית וגו'". הרי מה שלא נכתבה תורה שבעל פה, ומסרה לחכמים, הוא דבר הכרחי לתקון ישראל.
משנת רבי אליעזר פרשה ז עמוד 132
שלמה אמר נאם הגבר. גבורתו היתה להביע חכמה מדעתו, שנ' וראיתי אני שיש [יתרון ל]חכמה מן הסכלות. ולא עוד, אלא שעשה סייגות לחכמה, כדי שלא יתעו ההלכים בדרכיה. משל לבאר עמוקה, שלא היה אדם יכול לשתות ממנה, בא פקח אחד וקשר חבל בחבל, פסקיא בפסקיא, ודלה ממנה ושתה. כך התורה נמשלה בבאר עמוקה, ואדם צריך לעשות לה חבלים ושלשלאות לדלות ממנה, שנ' מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, ואחר כך היא נעשית גלויה לכל כנחל, שנ' מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה.
משנת רבי אליעזר פרשה יג עמוד 252
היה ר' עקיבה אומ', למה נמשלו דברי תורה בבאר. לומ' לך, מה הבאר הזה בתחלה אין בה טיפת מים חיים, אלא מה שהיא מוציאה מעיני מים, אחר כך היא מנזלת מים מכל צדדיה, כך תלמיד חכם, בתחלה אין בו תורה, וכיון שלמד נמצא נובע והולך, שנ' נחל נובע מקור חכמה, ואומ' תורת חכם מקור חיים. וכן הוא אומ' אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה, אז תבין יראת יי.
אור החיים ויקרא פרק כו פסוק ג אות ה
ה) עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ל"ד) שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו, ויצו ה' כאן באומרו אם בחקתי שהיא התורה תלכו בפרדסה תנאי הוא הדבר ואת מצותי וגו', פירוש שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא ועשיתם אותם שלא לטמא את הטהור, והוא מאמרם ז"ל (אבות פ"ג) המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא:
רד"צ הופמן הערות מוקדמות כלליות
מכל האמור עד כאן יוצא, כי כל יהודי שבא לפרש את תורת משה, חייב לדעת היטב את ההלכות המבארות את הכתובים ומשלימות אותם. רק בקיאות גמורה במפתח הראשי הזה נותנת את האפשרות לתפוס היטב את התוכן האמיתי ופירוש - המלים. וכל פירוש על התורה שאינו מיוסד על האקדמות האלו, הוא מנקודת ההשקפה היהודית חטא נגד האמת. והרבה הזדמנויות תהיינה לנו להעיר בכל פעם על השערות הפורחות באויר והמחוסרות תועלת שתלו בכתובים מפרשים, אשר העלימו עין מן המסורה הישראלית, או לא התחשבו עמה במידה הראויה לה.
ספר תפארת ישראל פרק נו
אך בזמננו זה היה עוד סיבה נוספת. ונמשלנו כאדם הסבל, שאין לו ממון רב כמו אדם אחר שיש לו ממון רב לעסוק בו בסחורה. ואותו שיש לו ממון רב משתכר בחריצותו ובהשתדלותו. וזה שאין לו ממון רב, מחשב בלבו; בממון זה המועט אשר יש לי אינני מגיע לעשירות גדול, ולכך הוא יושב בטל מבלי אשר הוא עושה דבר מה, ומפזר כל אשר לו, ועוסק בדבר שאין לו תועלת כלל, ומתיאש עצמו מן העשירות. ובודאי זה סכלות גדול, כי אם היה חכם, היה חושב בלבו; אם לא אוכל להגיע אל העשירות הגדול בממון המעט שיש בידי, אגיע להיות כאחד מן הבינונים, או לכל הפחות למדרגת העניים שאין חוזרין על הפתחים. מכל מקום לא אהיה חוזר על הפתחים, והיה לו דבר מה להתפרנס בו. וכך הם מעשי הדור הזה, כאשר ידעו בעצמם כי לא יגיעו אל המעלה שהגיעו אליה הראשונים בחכמתן, מפני קוטן שכלם, נתיאשו מן הדבר לגמרי, והוציאו ימיהם בדברים אין מועיל לתלמודם, בהויית משא ומתן שאין בו ממש...
ועוד דבר רע יותר מגונה, כי לפי מעוט השכל שיש לנו, היה ראוי שיהיה הלמוד מסודר, כדי לתקן חסרון השכל. כי האיש אשר אינו יכול לילך כמו שאר אדם, יש לו מקל ומשענת לתקן החסרון. ולכך הדור אשר הם חסרי השכל, היה ראוי להם שיהיה להם יותר תקון ומשענת, שיהיה הלמוד שלהם מסודר בתכלית, ובדבר זה היו מגיעים אל מדרגה מה. וגם זה רחק מאתם. כי כל הדרכים אשר תקנו הראשונים לסדר הלמוד, במה שצריך האדם החמרי תיקון אל שכלו, כמו שאמרו ז"ל (חגיגה טו א) דברי תורה קשים לקנותם כזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית. ולכך הם סדרו ותקנו סדר הלמוד בכל יכולתם. וגם בזה לא הלכו, כמו שהארכנו הדבור וההתעוררות בחבור גור אריה ובכמה מקומות...
ואין לדבר הזה תקנה לצאת ממנו, אם לא שיתחברו חבורא קדישא יחד להיות תלמוד תורה שלהם כאשר היה אצל הראשונים, ללמוד מקרא משנה גמרא, ולחזור תמיד על גרסתם, ולא יסורו מזה. ומי ששונה לבנו ללמוד תורה, ילמד אותו עד שהוא בקי במסכתא אחת או שתים, שיהיה שגור מאד בגמרא. ואם הולכים בדרך הזה, ומלמדים לאחרים שילכו גם כן בעקבות הראשונים, בודאי עליהם אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט סוף ה"ה) תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, אם ראית דור שנתייאשו מן התורה, עמוד התחזק בה, ואת מקבל שכר כלם. מאי טעמא, "הפרו תורתך" "עת לעשות לה'" (עפ"י תהלים קיט, קכו), עד כאן. ואין "הפרו תורתך" יותר מזה, כאשר אין התורה נמצא אצל האדם. וכלל הדבר, כל מה שלמד האדם לא יוסר ממנו ולא יאבד מה שטרח וקנה, ובזה יהיה עולה מדרגה אחר מדרגה. לא כמו הטפשים בדור זה, יחשבו כי יקנו התורה במעט זמן, עד שיהיה נחשב כאחד מן החשובים, לבסוף לא נמצא אצלו אף דבר מן התורה. כל זה ראיתי בעוונתי הרבים, ועל עצמי אתאונן ואקונן על חסרוני. והוא יתברך המשלים חסרון ברואיו, ישלים חסרוננו, וימול את ערלת לבבנו במהרה בימינו, אמן.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנז
והיא נחשבת סעודת מצוה כשגומרין איזה ספר כשלמדו בעיון. אבל פשוט שהוא רק כשלמדו כפי פירוש אמת שהוא כאחד מפירושי רבותינו הראשונים ולא בפירושים מאנשים דעלמא שרובן בדואים ואינם אמת והרבה יש גם כעין מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.
העמק דבר הקדמה
ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. ולו מתוק האור של הדיוק ביותר.
תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק יט הלכה א
ר' זעירה בשם ר"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה
קרבן העדה שם
שאין לה בית אב. כלומר שלא קיבלה מרבותיו אינה תורה ואין לסמוך עליה
פני משה שם
כל תורה שאין לה בית אב. שאינו מקובל איש מפי איש אינה תורה לסמוך עליה שהרי לא רצו לסמוך על כל הראיות והוכחות שדרש להם עד שאמר כך שמעתי משמעיה ואבטליון:
דרשות מהר"ח אור זרוע סימן ח
כי אתה תאיר נרי וה' יגיה חשכי, זהו תלמוד תורה, כשאדם עוסק בתורה לשם שמים הקדוש ברוך הוא מגיהו חשכו שאינו בא לידי עון ואינו מורה פנים בתורה שלא כהלכה ולכך אמר הכתוב לשון והגית בו, לשון הגהה כשהקב"ה רואה שלבו של אדם לש"ש אפי' ח"ו אין בלבו של אדם לדעת עומקה של תורה הקדוש ברוך הוא מגיה דבריו שלא יצא מפיו הוראה שלא כדת. וגדולה תלמוד תורה יותר מקיום מצות, שמצוה אינה מגינה אלא בשעה שעוסק בה ות"ת מגינה על אדם אפי' כשאינו עוסק, וכל זה לפי שמתוכה נזהרים לעשות המצוה כדת.
מגילת סתרים
אמנם מי שמיגע עצמו די הצורך בתורת ה', אף שלפעמים טועה באיזה דבר מ"מ כיון שלשם שמים כוונתו מרוצה אצל הקדוש ברוך הוא, ועל זה נאמר (משלי ה, יט) 'ובאהבתה תשגה תמיד' כנודע,
העמק דבר הקדמה
כך עלינו מי שיש לו יכולת מצוה לחקור בעומק לשון התורה והוא כבוד אלהים. וכדאיתא בב"ר פ"ט כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הוא הסתר דבר. [פי' שמות שבהם. שנבראו בהם שמים וארץ. והוא מעשה בראשית ובזה כבוד להסתיר דבר]. מכאן ואילך כבוד דברי תורה שנמשלו במלכים שנאמר בי מלכים ימלוכו לחקור דבר. וכבר ביארנו שהוא מצות עשה מן התורה לשמור ולעשות את כל דברי התורה. ועל זה נכרת הברית בערבות מואב ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ופירוש לשמור ולעשות הוא לבאר ולחדש בתורה כל האפשר כמו שהוכחנו בס' ויקרא י"ח ה':
שפתי כהן הקדמה
אם כן ניתנה רשות למי שחננו ה' קצת דעת וחכמה ובינה לבאר ולפרש מה שקיבלה נשמתו בסיני, כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה כ"ב, א') אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו הכל נאמר למשה בסיני, ואם לא יכתבם נראה לי שהוא נענש כמו הנביא שכובש נבואתו שחייב מיתה. ואני יודע בעצמי שאין בי לא דעת ולא תבונה לא מינה ולא מקצתה, אלא מרוב ההתלהבות והחשק אמרתי לכתוב מה שקיבלה נשמתי, וגם מפחדי מהעונש
העמק דבר הקדמה
ואם שראוי היה לחדול מלהעמיד איזה ביאור בפרשת בראשית. אשר רבו בזה ספרים וחכמת המחקרים. בכל זאת אי אפשר להוציא דבר שאינו שלם. ויגעתי ומצאתי להעלות בפרשה זו ג"כ חדשות מה שלא ראיתי שקדמוני. ואם ימצא באיזה ספר. ידוע מאמרם ז"ל אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. אף על גב שנראה שדבריהם שוה. מכ"מ יש איזה שנוי ביניהם. וכמו כן שני מחברים שכיונו לדבר אחד. בכל זאת אין דבריהם באים בסגנון אחד ממש:
משנה ברורה סימן תקמה ס"ק מז
ואם שמע דבר חידוש - וה"ה דמותר לשמוע לכתחלה כדי לכותבו. גם אין חלוק בין אם שמע החדוש מאחר או חידשו הוא עצמו דהרבה זימנין מצוי שאדם שוכח מה שחידש כבר ואינו יכול לחדשו אח"כ. ואפילו בלא טעם שכחה כיון שבכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו אין שייך לומר ימתין עד אחר יום טוב ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אח"כ חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד בתוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שחידש מכבר וזה יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבד גדול מזה והעידו על הב"ח ז"ל שכתב חיבוריו בחוה"מ [אחרונים] ומ"מ יזהר בכתיבת חידושיו שיכתוב כתיבת משיט"א ואם יצטרך לכתוב איזה אות מרובע יכתוב אות שבור וכנ"ל:
אור חדש הקדמה ותוכן עניינים
ואיתא נמי בס' חסידים סי' תק"ל וז"ל כל מי שגלה לו הקדוש ברוך הוא איזה דבר ואינה כותבה ויכול לכתוב הרי זה גזול מי שגלה לו, כי לא גלה אלא לכתוב, דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם וכתיב יפוצו מעיינותיך חוצה, וזה שכתב יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם אם טוב שגלה לו אם רע שאינה כותבה וכו'.
חיי אדם חלק א כלל י
וגודל מעלות מי שזוכה לחדש חידוש בתורה מובא בזוהר בכמה מקומות, ומהם בהקדמת בראשית וז"ל [ח"א ד, ב], תנן בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדש מפומיה דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעדת קמיה דקב"ה, וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטיר לה בשבעין עיטורין כו', ע"ש. ואשרי לו אם מחדש על דרך האמת, אבל אם ח"ו מחדש איזה חידוש שאינו אמת ומתיצב על דרך לא טוב בפלפול של הבל, גם על זה פקח עיניך בזהר והבט נא וראה ז"ל שם, תא חזי ההוא דלאו אורחיה ברזין דאוריתא וחדש מילין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההוא מלה סלקא וכו', עי' שם מה שגורם בזה. ועיין בפרשת בלק מש"כ מזה וז"ל [קפה, ב], ואי מלה אחרא הוי, ווי ליה לההוא כיסופא דחיין ליה לבר וכו', ע"ש, ודי בהערה זו
מגילת סתרים
באופן אחר נרמז בכאן ענין א', ואקדים מה שכתב השל"ה בעשרה מאמרות (מאמר א' בסופו) בשם הרב מנחם מרקאנטי (הקדמת ספר טעמי המצות) בענין חדושי תורה שאדם מחדש מדעתו, שהוא דבר גדול מאוד מאוד יגדיל תורה ויאדיר, אמנם יש צד אחד שהוא אש עד אבדון תאכל ואחריתו דרכי מות...
ולדעתי זהו כוונת המגלה פנים בתורה שלא כהלכה שהחמירו רז"ל מאוד בעונשו (אבות פ"ג מי"א (טו)). וזה נמשך ממה שאינו יגע מאוד בתורה ואומר מה שלבו חפץ, אלא כבר דרשו רז"ל (ברכות סג ב, שבת פג ב) 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' (במדבר יט, יד), ומי שאינו ממית עצמו כל צרכו לידע הדברים על מכונתו יפה שתיקתו.
אמנם מי שמיגע עצמו די הצורך בתורת ה', אף שלפעמים טועה באיזה דבר מ"מ כיון שלשם שמים כוונתו מרוצה אצל הקדוש ברוך הוא, ועל זה נאמר (משלי ה, יט) 'ובאהבתה תשגה תמיד' כנודע...
אלא עסק תמיד 'בתורת ה'' היינו מה שמקובל בידו יגע בה היטב, ואז גם 'בתורתו' היינו תורה שלו שמחדש מעצמו ג"כ 'יהגה יומם ולילה', בכל פעם ימצא בה דברים חדשים, כמו שאמרו רז"ל (עירובין נד ב) שדומה כמו השדיים כל זמן שהתינוק מוצץ מוציא חלב אחרת וחדשה, וזה האיש שיגע היטב בתורת ה' יש לו רשות ג"כ לחדש מדעתו חידושי תורה, וזהו מה שאמרו רז"ל (ע"ז יט א) בתחלה נקראת תורת ה' - אינו רשאי להוסיף כלום מדעתו, ואחר שעמל בה נקרא תורתו - רשות בידו להוסיף מדעתו כאדם העושה בשלו ממש.
רש"ר הירש הקדמה
ישלימו נא גדולי כוח את המפעל הזה, אשר מפאת מטרתו הכבירה לא יצלח לעולם בשלמות עד בלי השאר מקום.
העמק דבר הקדמה
ה. ונקל להבין. כי כמו שאי אפשר לחכם בסתרי הטבע להתברך בלבבו כי עמד על כל סתרי הטבע. [זולת שלמה המלך שעמד על כל הברואים ותכליתן ע"י סתרי התורה כמ"ש בהע"ש סי' קע"א בס"ד]. ולא עוד אלא אפילו מה שהעלה בחקירתו. אם אין לו בחינה ברורה כי כך הוא יכול להיות שיבא רעהו או בדור שאחריו וחקרו באופן אחר ויסתור בנין הקודמו. ומכ"מ מצוה לחקור כל האפשר. כך אי אפשר להתברך לחוקר בטבע התורה ולעמוד על כל השינויים והנדרש שום לב. ולומר כי הוא עמד על כולן. וגם מה שביאר אין הוכחה שכיון לאמתה של תורה. ומכל מקום עלינו לעשות מה שבידינו:
מעשי ה' הקדמה
וכבר ידעתי ולא נעלם ממני כי גם אני לא אנצל, אבל ההשתדלות לא יבצר, ואין עלינו המלאכה לגמור, וכל אחד בודק עד מקום שידו מגעת.
ספר תפארת ישראל תוכן ענינים והקדמה
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד, מד). הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה - יזכה בה. ולכך לא אמר 'אשר שם לבני ישראל', רק "לפני בני ישראל". כמו דבר המונח לפני[הם], כל הרוצה לזכות זוכה בה. ולא יאמר האדם כי התורה לא נתנה רק לגדולי החכמים, שהם רחוקים מן הטעות, אבל התורה נתנה לכל. ולא יאמר גם כן אולי אשגה בתורה. ודבר זה פירשו במדרש (שיהש"ר ב, ד), "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שיה"ש ב, ד), רבי יונה אמר, שני חברים העוסקים בהלכה, זה אומר בית אב של הלכה, וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אומר הקדוש ברוך הוא "ודגלו עלי אהבה". אמר רב אחא, עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון "ואהבת" (דברים ו, ה) 'ואיבת', אמר הקדוש ברוך הוא "ודגלו עלי אהבה", עד כאן. פירוש 'בית אב של הלכה', שרש הלכה וטעמה.
ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה 'לעסוק בדברי תורה', ואין מברכין 'ללמוד תורה'...
אמנם נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין 'לעסוק בדברי תורה', כי 'ללמוד תורה' לא שייך רק על מי שלמד תורה ומכוין ההלכה לאמתתה, שבזה שייך למוד תורה. אבל מי שאינו מכוין ההלכה על אמיתתה, אין זה למוד. לכך מברכין 'לעסוק בדברי תורה', בין שהוא מכוין ההלכה, או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת, אף על גב שהוא שוגג. הרי כי למוד התורה לעצמו נקל מאד, ואין צריך לחוש לשום דבר.
אמנם לשום דברי תורה לפני זולתו הוא קשה מב' פנים; האחד, כי אם אינו מכוין ההלכה להאיר עיני זולתו בדבר אמת, למה לו. כי תכלית מה שיכוין המניח דברי תורה לפני זולתו, להחכים אותו בדברי אמת ויושר. ודרך האמת רחוק משימצא, ומכל שכן בדורות האלו, שאבדה חכמה מבני אדם. השני, אף אם הוא מכוין ההלכה, מי יודע אם יהיו לרצון אמרי פיו לזולתו. ואם לא יהיו לרצון, עדיין לא הועיל דבר. ואין ספק כי כל פעולה אשר רחוק שיגיע הפועל אל תכלית כוונתו, אין ראוי שיפעל אותה פעולה, שלא יהיה פעולתו לריק ולבטלה.
הראי"ה קוק, מדבר שור הדרוש השבעה עשר
חז"ל ביארו במש"כ: "התורה והמצוה", התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו תורה שבע"פ. ומדבריהם נלמד שהתחלקות שני חלקי התורה שבכתב ושבע"פ מכוון הוא נגד התחלקות של תלמוד ומעשה, ששני אלה הם יחד שלמות מוכרחת. וכאשר נתבונן נמצא שענין תורה שבע"פ מכוון לשמירת המעשה, ותורה שבכתב מכוון לענין ידיעת התורה. כי הנה הבדל יש בין ידיעת התורה למען תכלית המעשה, אל ידיעת התורה מצד עצם מעלת שלמות ידיעת התורה ותלמודה. כי ידיעת התורה למעשה, התנאי העיקרי בה שיכוון את האמת שלא יורה ח"ו שלא כהלכה ויכשיל בתורה, אבל ידיעת התורה מצד המצוה, אמרו חז"ל: אפילו ע"ה שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואייבת, עליו הכ"א ודילוגו עלי אהבה. והנה לכוין ידיעה ברורה בתורה, להורות חוקי ד' למעשה, ודאי צריך דעה שלמה ורחבה מאד, ועמל גדול בתורה דרוש לזה, עד שא"א שיהי' העם כולו ראוי לידיעת התורה למעשה. ולתכלית זו ניתנה תורה שבע"פ שאמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'. וכיון שניתנה בע"פ אי אפשר לזכות בה כ"א אחרי עמל גדול ושימוש חכמים. והי' זה לשמירה אל המעשה, כ"א הי' בכתב גם דברים שבע"פ, הי' כ"א קופץ להורות למעשה כפי שיראה לו בשכלו מראי' בעלמא לפי שעה, ובאמת מי שלא עמל בתורה והתחכם כראוי א"א לו לדעת דבר ברור למעשה. ע"כ נתנה תורה שבע"פ שממנה למעשה תוצאות, בע"פ, כדי שהזוכים בה יהיו דוקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, והמה ידעו משפט איך להורות ממנה למעשה. ועי"ז יהי' נשמר מעשה המצות כראוי, כי יעשו רק ע"פ דברי החכמים כמש"כ: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". אבל כשם שמה שנתנה תורה בע"פ מועיל לשמירת המעשה, כן הוא מניעה אל התרחבות ידיעת התורה באומה. ע"כ נתנה ג"כ תורה שבכתב בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל עכ"פ לפי ערכו, כי לענין מצות תלמוד תורה אפי' אינו מבין כראוי מ"מ מצוה היא, וכדחז"ל: "ליגריס איניש ... ואע"ג דלא ידע מאי קאמר". ע"כ היתה נחוצה מאד קבלת עול תורה שבע"פ לענין מעשה המצות שיהיו נעשים עפ"ד חכמים המצוינים, וקבלת תורה שבכתב לענין ידיעת התורה לכל העם...
והנה התכלית היא הפרי, והיא המעשה, והם קבלו תורה שבע"פ כדי שיגיע להם המאור הגדול משמשה של תורה, כי תורה שבע"פ שהיא מתהלכת בעיקר בין גדולי החכמים העמלים בתורה, תגיע ע"י ההוראה של המעשה באור גדול ומזהיר. אלא שכדי לקבל האור הגדול של תורה שבע"פ וכדי לקבע בלב שמירת התורה, צריך שתהי' עכ"פ ידיעה לכל העם בתורה שבכתב, שעי"כ הוא מוכשר לקבל אור תורה שבע"פ ע"י חכמי תורה הגדולים. ע"כ החיוב של לימוד תורה בשכר לבנו הוא על מקרא שהוא תורה שבכתב, ואע"פ שאין ממנה תכלית המעשה לבדה, אבל המאור שבה גורם שישמור משפטי התורה ע"פ תורה שבע"פ. ואע"פ שבכלל הדבר נחלק לתורה שבכתב ותורה שבע"פ, מ"מ בפרט הוא ג"כ מכוון נגד חלקי התורה הנגלים שביד כל העם להשיגם, ונגד עמקי התורה שאנו צריכים לקבלת החכמים ולסמוך עליהם בכל משפטיהם וחוקותם. שעל ההשפעה שאנו מקבלים ע"פ חכמי התורה נאות שם נעשה, אע"פ שלא נשמע ונבין ואין לנו העונג הטבעי של השגת המושכל, עכ"ז נעשה ונקיים, ונשמע היינו להבין כפי המושג משכלנו. והאדם שהולך אחר טבעו, יחבב יותר את מה שיבין בעצמו, אבל קדושת ישראל גדולה מאד, והכירו שעיקר הכל הוא לעשות חוקי תורת ד' כפי האמת המכוונת בתורה ע"פ אמתה של תורה, שא"א להשיגה כ"א ע"פ הסמכנו ע"ד החכמים. ומה שנשכיל לפי שכלנו אינו אצלנו עיקרי כ"א במה שמכשיר את הנפש לקבל את האור הגדול של תורה שבע"פ כדי להתנהג ע"פ למעשה, כי "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". א"כ עיקר התורה שממנה נדע המעשה שהוא תורה שבע"פ, שלא יוכל כל העם לדעתה, הוא הפרי שצמיחתו ומתקו "ממגד תבואות שמש". ואור התורה שבכתב, שכל העם יכולין ללמוד אע"פ שאינם יודעים עיקרו ואינם יכולין להתנהג ע"פ למעשה, הוא בדוגמת עלין שמכשירים הפרי לקבל אור השמש שלא יהי' יותר מכחה, כן יכשירו אלה הלימודים את הנפש לקבל הארת תורה שבע"פ ולקיים בכל לב. והראו ישראל אהבתם להשי"ת שהקדימו נעשה לנשמע אח"כ, כשערך לפניהם תורה שבכתב, שהתכלית בה היא למען ידע כל העם מושג מהתורה אע"פ שלא יוכלו להשתמש ממנו למעשה. מ"מ הקדימו הם נעשה לנשמע, והודו שהעיקר הוא ידיעת התורה שבלב החכמים שיודעים להורות למעשה, ואנו נעשה ע"פ דבריהם, וגם נשמע להבין כפי שכלנו. ובזה הונח יסוד קיים לדורות, שאע"פ שהחובה מוטלת על כל אחד ללמוד בתורה כפי הבנתו, מ"מ ידע שאין עיקר התורה לתכלית המעשה כ"א מה שהוא מסור מהחכמים הגדולים...
ע"כ מסיים ואומר בשביל ש"בצלו חמדתי וישבתי", פירוש שבתורה שבכתב שהיא כוללת כל חלקי התורה שביד כל העם להבינם, שהיא כעין פעולת הצל שאינו מזריח האור בטהרתו, שהרי א"א לכל העם להבין דברים לעומקם וטהרתם, עכ"ז פועל ש"פריו מתוק לחכי", היינו כי עי"ז ילכו למעשה אחר הוראת גדולי החכמים אע"פ שאינם מבינים את עומק דבריהם. ואם הי' רצון העם להתנהג ג"כ למעשה ע"פ הבנת עצמם, אע"פ שלימוד התורה הי' נמצא עמהם, שגם מאן דלא ידע מאי קאמר מ"מ שכר לימוד תורה יש בידו, אבל הפרי הי' מר ח"ו, כי המעשה שהי' מחדש ע"פ הבנתו הי' מקולקל. אבל עתה שהקדימו נעשה לנשמע, יוצאים שני מיני שלמות בהכשר טוב. כי הידיעה מתגדלת כפי ערך כל העם, שזה מחזיק את הנפש ביראת ד' ומקרב את הלבבות לתורה וכל מדה טובה, וזוהי השלמת עלין שבא מהם הצל המועיל. וגם הפרי מתוק ומוטעם כראוי, מפני שמתגדל ממגד תבואות שמשה של תורה, שמתבאר ע"פ החכמים הגדולים עמלי תורה שהם רואי השמש.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
נעסוק בכלל החשוב של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מתוך סוגיית מעמד הברכה והקללה שהוזז ממקומו בספר יהושע
במאמר זה מתלבנת שיטתו היחודית של הספורנו האומר שבתחילה היתה התורה אמורה להינתן כולה בכתב, בלא שיהיה צורך...
מאמר זה מבאר כי הרבה ממעשי האבות ודרכיהם הולידו תקנות וגזירות שקיבלו תוקף של מצוה דרבנן | מתוך הספר: "פשוטו...
במאמר זה מבואר מדוע המשמעויות המוסריות של פסוקי התנ"ך חשובות לא פחות ואף יותר מן המאורעות שהתרחשו מבחינה...