לימוד תנ"ך דורש זהירות
בבואנו לעסוק בספרי הנביאים, עלינו להעמיד לנגד עינינו דברי הדרכתם של גדולי ישראל בדבר. בספר "ארחות חיים - כתר ראש"[1] מובאת הדרכתו של הגאון מוילנא מפי תלמידו רבי חיים מוולאז'ין, בזו הלשון:
"תנ"ך ללמוד עם פירוש רש"י ומצודות דוד ומצודות ציון ורד"ק, אך כל זה אינו מעכב, ושלא לדרוש אחרי פירושים שונים שזה בכלל מאמר חז"ל 'מנעו בניכם מן ההגיון', ושלא יהיה ח"ו יצא הפסדו בשכרו".
לימוד תנ"ך דורש זהירות, יש ללמוד תנ"ך עם רש"י מצודות ורד"ק, ואין להרבות בפירושים שונים, כדי לא לבוא לידי בלבול. כשלומדים תנ"ך יש להיצמד לפרשנות המסורתית ולא לחפש הסברים שונים ומשונים מחוץ לפרשנות המסורתית.
מדרגתם הרוחנית של דמויות התנ"ך
בשנים האחרונות נושבת רוח שמנסה "להחיות" את המקראות ברוח עכשווית יותר, נוגעת יותר. מתבוננים בדמויות התנ"ך כאילו היו חברים שלנו בגן הילדים - "תנ"ך בגובה העיניים". מתבוננים בחולשות שיש לנו ובפגמים המידותיים והמוסריים שיש לנו, ומדביקים אותם לדמויות התנ"כיות.
ספר יהושע הוא הראשון שבספרי ה"נביאים". חז"ל[2] אומרים:
"אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים".
כשעסקו דורות אחרונים בבירורי הלכה של דורות קדמונים, לפעמים הזדמן להם להקשות קושיות מתוך רצון להעמיק ולברר, אך עשו זאת מתוך דרך ארץ אימה ופחד וחרדת קודש. כשרבי, ראש הישיבה הגדול, רצה להקשות קושיה על רבי יוסי שהיה בדור לפניו, הקדים ואמר: "אנן עלובייא מקשייא על דרבי יוסי"[3], ומיד באה ההגדרה: "כשם שבין זהב לעפר, כך בין דורנו לדור של אבא". התנאים והאמוראים היו ענקי רוח עצומים ונוראים, הרבה למעלה מתפיסתנו, עד כדי כך שאפילו הקטנים שבהם היה בכוחם להחיות מתים[4].
לו יצויר, שהיו מזמינים אותנו לשמוע שיעור תורה מפי רש"י בכבודו ובעצמו, או מפי רבי יוסף קארו או האר"י הקדוש, היינו עוזבים הכל ורצים לשמוע תורה גדולה בטהרתה. ואם היה מדובר ברשב"י או רבי עקיבא היינו אחוזי התפעלות ומלאי רוממות. ואם בדמויות התנ"ך עסקינן, כגון יהושע בן נון ומשה רבנו, ההתרגשות גדולה לאין ערוך.
מנעו בניכם מן ההיגיון
הדרכתו של רבי אליעזר בן הורקנוס לתלמידיו: "מנעו בניכם מן ההגיון", נזכרת במסכת ברכות[5], ורש"י שם מציע לכך שני פירושים, האחד מתייחס ללימוד מקרא: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא", והשני: "לשון אחר: משיחת ילדים", וביאר הנצי"ב[6], שיש למנוע מהקטנים שלא הגיעו עוד ללמוד גמרא ועומדים בלימוד מקרא, שלא יעיינו במקרא יותר מדאי כל עוד לא למדו גמרא בעיון, שמא לא יכוונו אל האמת מפני שלא זיקקו את מוחם על ידי עיון הגמרא. והמהר"ל[7] כתב:
"ואמר 'ומנעו בניכם מן ההגיון', פירוש דרך בני אדם שמלמדים בניהם מליצה ודיבור, ודבר זה נקרא 'הגיון', מלשון הגה, ובערוך ערך 'הג' פירש, פתרון פסוק כצורתו, ואין בזה רק דיבור בלבד, וכמו שאנחנו עושים שלומדים את הנערים רק הגיון ודיבור הפסוק, ולכך אמר 'הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ללמד אותם חכמה', והוא מביא לחיי עולם הבא, כי הוא בכלל מה שאמרו 'שלושה מנוחלי עולם הבא - המגדל בניו לתלמוד תורה' וכו'".
כלומר אין להסתפק בלימוד הפסוקים כצורתם, אלא לשבת בין ברכי תלמידי חכמים ולהיפגש עם הרוח והנשמה שבכל אות ומילה בפסוקי התנ"ך.
אש מלהטת סביבותיהם
בשיר השירים רבה[8], מתארים חז"ל תיאור מופלא שמלמדנו מהו לימוד תנ"ך, וזו לשונם:
"בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני".
בדורות קדמונים, כשהיו עוסקים בלימוד תורה, ניתן היה לראות ולהרגיש בחוש את האש המלהטת מסביב. ממשיך המדרש:
"בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו, אזלון ואמרון לרבי עקיבא, רבי בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו.
הלך אצלו ואמר לו: שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך. אמר לו: הן. אמר לו: שמא בחדרי מרכבה היית עסוק? אמר לו: לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיו ערבים כעיקר נתינתן".
המפגש עם תורה נביאים וכתובים, הוא מפגש עם דבר ה'. מי שזוכה לחרוז מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ומכוון לאמתה של תורה, דבריו ערבים ושמחים כבשעת נתינתם בסיני, ואש של תורה מלהטת סביבו.
המפגש עם דברי הנביאים הוא מפגש עם "דברי קבלה", כנזכר ברש"י במסכת חולין[9]:
"תורת משה - קרויה 'תורה' לפי שנתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא 'קבלה' שקיבלו מרוח הקדש. כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה".
ולפעמים דברי קבלה אלה אף נקראים "תורה"[10].
מעשה עכן מלמדנו על מעלת דורות קדמונים
הקדמה זו מלמדת אותנו כיצד יש לגשת ללימוד פסוקי הנביאים, ומהו היחס הנכון לדמויות התנ"ך גם בזמן שהנביא מספר על מעשה של כישלון.
ניתן להביא לכך דוגמא ממעשה עכן. בעת נפילת חומות יריחו בשעת הכיבוש, הקצה יהושע את כל רכוש העיר עבור המשכן, על ידי החרמתו. עכן לקח לעצמו "אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף, וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים"[11] וטמן אותם באוהלו, ובעקבות כך נכשלו בני ישראל בקרב נגד העי, ונאמר: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם"[12].
במבט ראשון קשה להבין על מה יצא הקצף הגדול. אדם אחד מישראל מעד ונכשל, וכל השאר קיימו את הציווי במלואו ולא נטלו דבר מן השלל. מדוע כישלונו של אדם אחד מישראל הביא מפלה וענישה לכלל האומה?! סוגיה זו מלמדת אותנו מה היתה מדרגת דורות קדמונים. די היה בכישלון של יחיד מישראל כדי להביא עונש על העם כולו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
