דמויותיהם של אישי התנ"ך

התנ"ך מתייחס לתקלות ולשגיאות של אישיו החיוביים, אולם גם כשהוא מבקר צדיק, הצדיק נשאר צדיק, ודווקא משום כך הוא מדקדק אתו כחוט השערה. הביקורת היא נקודתית ולא גורפת כדי שנוכל ללמוד ממנה. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. הדורות הבאים אינם צריכים לחזור על אותו כשל נקודתי. לחז"ל ולפרשני המקרא הקלאסיים ממשיכי דרכם הייתה אחריות חינוכית. גם אם הרשו לעצמם לבקר את גדולי האומה, הם עשו זאת בזהירות על סמך המסרים העולים מתוך התנ"ך עצמו במקומות אחרים.

לעומת זאת, יחסו של התנ"ך לאישים שליליים מחייבת אמנם הסתייגות מהפן השלילי, אך אין התעלמות מנקודות חיוביות באישים אלו, כגון שעשו נהג כבוד באביו. חז"ל ראו נקודת זכות אפילו באיזבל המרשעת שהייתה משמחת חתן וכלה. הדמויות בתנ"ך אינן צבועות בשחור לבן. יש גם אפור בגוונים שונים, אולם מי שצדקותו היא הדומיננטית יש להתייחס אליו בהתאם, ומי שרשעותו היא הדומיננטית יש להתייחס אליו בהתאם.[63]

תיתכנה שתי גישות חינוכיות. האחת מרוממת את אישי התנ"ך לרמה על-אנושית ומתוך כך יש לראות את החסרונות רק יחסית לרמתם הרוחנית הגבוהה. אך במישור האנושי שלנו הם אינם חסרונות כלל. תיתכן גם גישה חינוכית אחרת הרואה אף היא באישי התנ"ך החיוביים צדיקים נעלים, אולם הם חיו גם במישור האנושי והפגמים הם חלק מאנושיותם.

לא ניכנס למחלוקת זו. המכנה המשותף לכל הדעות חייב להתייחס לאישי התנ"ך הצדיקים, דמויות מופת הראויות לחיקוי וללימוד. לכן יש צורך להיזהר מאוד בתיאוריהם ולשמור על אחריותנו החינוכית שלנו ושל צאצאי הדורות הבאים.

לדוגמה, הרשב"ם[64] מפרש את ניסיון העקדה כעונש לאברהם על שהבטיח לאבימלך שאין לו תביעה על ארצו בשם נכדו ונינו. המלבי"ם[65] מפרש שאברהם פירש את דבר ה' "והעלהו שם לעולה" שלא על פי רצון ה' עצמו. לא עלתה על לבו של ה' לשחוט את יצחק, אלא רק להעלותו על המזבח כדי לקדשו ותו לא.[66] אך האם מישהו מהם פקפק בגודל הניסיון? האם ערכו של אברהם ירד בכך או להפך? התורה עצמה מעידה על גודל אישיותו של אברהם בעקבות העקדה: "בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך".[67]

במסורת ישראל העקדה היא ערך מקודש. הרמב"ם פסק להלכה שרק שופר של איל כשר לברכה, מדאורייתא, כזכר לעקדה.[68] יהודים מסרו את נפשם ואת נפש ילדיהם על קידוש ה' בהשראת העקדה. לעומת זאת, מסוגל מי שמכנה את עצמו חוקר תנ"ך בדורנו לומר שאברהם "נכשל" בניסיון, בניגוד מוחלט למה שהכתוב עצמו אומר מפורשות, ולחלל ערך מקודש זה. אכן יש בימינו גישה אידיאולוגית השוללת את ערכי התנ"ך בכלל ואת ערך העקדה בפרט. לדעתה, כל מסירות נפש למען ערכים נעלים פסולה. החיים, גם אם הם חסרי משמעות, הם לדעתה מעל לכול.[69] גישה זו היא עמדה אקס-תנ"כית ואינה "מחקר מדעי" אובייקטיבי.

חז"ל והפרשנים שהלכו בדרכם הוסיפו פה ושם "חטאים" לאישי התנ"ך, לאברהם, לשרה, למשה וכהנה רבות. אולם כל זאת נעשה מתוך אחריות חינוכית שלא לפגוע בגדלותם ובדוגמתם האישית. לא כדרכם של חוקרי תנ"ך המגבבים חטאים שונים ומשונים, ללא אסמכתאות מוצדקות, רק מתוך זווית עיניהם הטרוטות.

דוד ושלמה, לדוגמה, הפכו לשק חבטותיהם של חוקרים רבים. הם לא הסתפקו בביקורתו של התנ"ך עצמו עליהם, שהיא עצמה חריפה דיה, אלא מוסיפים עליהם כהנה וכהנה. כשחז"ל אמרו:[70] "כל האומר דוד חוטא אינו אלא טועה" פירש רש"י: "בבת שבע קודם שקיבלה גט". כלומר איסור פורמלי של אשת איש לא היה שם, שהרי הילד שנולד באיסור היה ממזר וטוב שמת, ובת-שבע הייתה צריכה להיות אסורה לדוד.[71] רק חטא אוריה נזקף לחובתו, "רק בדבר אוריה החתי".[72] ובאותו פסוק נאמר "אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו". גם חטא זה לא היה רצח ממש, שהרי "כזה וכזה תאכל החרב", וגם התנהגותו של אוריה לא הייתה ללא דופי.[73] ובכל זאת נתן מוכיח את דוד במשל כבשת הרש.[74] התנ"ך מקדיש תשעה פרקים[75] למירוק טעותו היחידה של דוד, לעומת פרק אחד בלבד[76] לכיבושיו הנרחבים. אך חוץ מזה הוא מתאר אותו כ"משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, צדיק ומושל יראת אלהים".[77] חז"ל מתארים אותו כתלמיד חכם העוסק בתורה וידיו מלוכלכות בשפיר ושליה.[78] מקובלנו מפי מסורת הגאונים, הרמב"ם והמהר"ל שאת אגדות חז"ל יש לפרש לפי עומק פשוטן. אין ספק שהיו פוסקי הלכות רבים בירושלים, ולא מסתבר שכל אישה פנתה לדוד המלך בשאלות הלכתיות. כוונתם של חז"ל, כמוסרים נאמנים של רוח התנ"ך, היא רק להדגיש שדוד היה איש רוח, אבי שושלת המלוכה האידיאלית, שמצאצאיו יצא המשיח, שיביא תיקון לעולם. גם הפגם היחיד שנמצא באישיותו טוהר על ידי תשובתו הכנה.[79] אף זו הפכה למסר לדורות שניתן לתקן כל חטא בתשובה. כל המוסיף חטאים נוספים לדוד גורע מדמותו החינוכית וגורם לתוצאות חינוכיות שליליות ללומדי התנ"ך.

התנ"ך אינו חוסך את ביקורתו משלמה המלך,[80] ובעקבותיו חז"ל. ובכל זאת כל האומר ששלמה חטא בחטאים המיוחסים לו אינו אלא טועה. וכי באמת עבד שלמה בעצמו עבודה זרה? האם באמת היה בעל תאווה כה מוגזמת עד שלא הסתפק בפחות מאלף נשים? האם באמת היה החכם מכל אדם בעל גאווה ורודף כבוד שהרבה לו סוסים וכסף וזהב? כל המכיר את לשון התנ"ך יודע שסגנון הביקורת בתנ"ך הוא חריף במיוחד. לדוגמה, "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם".[81] האומנם כל עם ישראל חטא בחטאים המיוחסים לו?! או תוכחתו של יחזקאל לירושלים "מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני אביך האמרי ואמך חתית".[82] האומנם זהו ייחוסה האמתי של ירושלים? וכהנה רבות.

דווקא במקרה של נשות שלמה יכול המחקר לסייע לנו בטיהור שמו. ידוע שהנוהג הדיפלומטי שרווח בימי קדם היה כריתת בריתות בין עמים ומדינות על ידי נישואין. הרקע הגיאו-פוליטי באזור בתקופה ההיא מלמדנו ששיקוליו של שלמה נבעו משיקולים מדיניים. הוא המלך הראשון בישראל שייצב ממלכה אדירה שכל שכניה הכירו במעמדה. לשם כך היה צורך להשתדך עם כל שליט קטן כגדול ועם כל ראש שבט באזור. לכן היה צורך גם בסוסים ובזהב, ולשם הבנייה המפוארת הוא נאלץ לגייס כוח אדם רב. למרות השיקול המדיני היה עליו לשקול גם שיקולים מוסריים-ערכיים המחייבים את המלך יותר מאחרים. שמירת האיזון העדין בין כבוד הממלכה וביטחונה ובין הדוגמה הערכית החינוכית שעל המלך להקרין היא משימה מורכבת וקשה מאוד לביצוע. התורה דרשה לרסן את השימוש באמצעים אלו. שלמה ראה בייצוב ממלכת ישראל נושא כה חשוב עד שהרשה לעצמו לפרש את המגבלות שהטילה עליו התורה לקולא. התנ"ך מבקר אותו על כך (וחז"ל מבקרים אותו אפילו על המעשה הדיפלומטי המזהיר ביותר שעשה – נישואיו לבת פרעה).[83] אך מכאן ועד הטחת גנאי בחכם מכל אדם רחוקה מאוד הדרך.[84]

לימוד התנ"ך כערך חינוכי מחייב גישה נכונה, אחראית וזהירה. התנ"ך צריך לרומם אותנו לגבהים רוחניים ואין להורידו לרמתנו. את התנ"ך יש ללמוד בגובה של עצמו בלי להיכנס לשאלה אם ב"גובה העיניים" או לא.

[63]      ראו ש' מלצר, ספר השירות והבלדות, תל אביב תשי"א, עמ' 20, בתוך "אשירה לרש"י": "השנאת בנה של הגר המצרית, בצדק, בצדק השנאת!". אין חובה להסכים עם מסקנתו זו. עם זאת, יש להביא את דברי הרמב"ן (בראשית טז, ו): "ותענה שרה – חטאה אמנו בענוי הזה, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". הרמב"ן לא חזר על כך בגירוש ישמעאל. סוגיה זו, של יחס התנ"ך לדמויות שליליות, טעונה ליבון. יש לה השלכות חינוכיות רלבנטיות. זו דוגמה כיצד ללמוד תנ"ך.

[64]      בראשית כב, א.

[65]      בראשית כב, ב ד"ה והעלהו.

[66]      ראו רש"י זוין, לאור ההלכה, "העקדה" בשם ר' חיים מבריסק שנתן לכך הסבר הלכתי: כיוון שיצחק התקדש בקדושת עולה, ממילא סבר אברהם שחל עליו דין עולה, ומסתבר שכוונת ה' הייתה ללמדנו את ערך הקרבן. לא השחיטה היא המטרה, אלא התקרבות האדם עצמו אל ה'. "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א ,ב). האדם צריך להקריב את עצמו.

[67]      בראשית כב, טז.

[68]      רמב"ם, הלכות שופר פרק א.

[69]      גם מיתוסים חילוניים מודרניים נפלו קרבן לתפיסה זו. את מקומה של האִמרה המיוחסת לטרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" תופסת אִמרה אחרת, אנטי תנ"כית, "טוב לחיות בעד עצמנו".

[70]      בבלי, שבת נו ע"ב.

[71]      ראו בבלי, כתובות ט ע"א.

[72]      מלכים א טו, ה ודוק: מעשה בת שבע לא נזכר.

[73]      בבלי, קידושין מג ע"א.

[74]      שמואל ב פרק יב.

[75]      שמואל ב פרקים יב–כ.

[76]      שמואל ב פרק ח. עמד על כך יהודה אליצור.

[77]      שמואל ב כג, א–ג.

[78]      בבלי, ברכות ד ע"א.

[79]      תהלים פרק נא.

[80]      מלכים א פרק יא.

[81]      יהושע ז, יא.

[82]      יחזקאל טז, ג.

[83]      בבלי, סנהדרין כא ע"ב.

[84]      ולקח לדורות: לא רק שיקולי מדיניות וביטחון מצומצמים צריכים לעמוד בפני המנהיגות. יש לשקול גם את ההשלכות הערכיות והחינוכיות. משום כך נוסח התפילה לשלום המדינה שאני משתמש בו הוא: "ותקנם בעצה טובה מלפניך לעשות רצונך בלבב שלם".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

מתוך 'אורשת' כרך ד - בהוצאת מכללת אורות ישראל