עומק פשוטו של מקרא

כאמור, אין בלימוד פרשנותם של מוסרי התורה מדור לדור בלימה של לימוד פשוטו של מקרא. "אין מקרא יוצא מידי פשוטו",[35] ופשוטו של מקרא הוא הבנה אנושית הגיונית. תורה היא ולימוד היא צריכה, ולימוד משמעותו הפעלת החשיבה של הלומד: לעיין, לשאול, להבין ולהשכיל. אין אפשרות, וממילא גם אין צורך, לדכא את החשיבה האנושית שה' חנן בה את האדם כשברא אותו בצלמו. אדרבה, ה' ציווהו ללמוד תורה בכלים אלו.[36] לכל אדם כלים משלו, והכלים מכלים שונים ומגוונים. הדבר מעשיר את הבנת התורה. כל אחד וכל דור מגלה בה פן חדש משלו. זו גדלותה של התורה. לא רק שבעים פנים לתורה, אלא שבעים בחזקת שבעים ויותר, אולם כל זאת בתנאי אחד – שהפירוש העצמי יעלה בקנה אחד עם כללי הפרשנות המסורים מדור לדור, הרואים בתנ"ך את דבר ה'.

הפרשנים הקלאסיים שלנו, כגון ראב"ע, רשב"ם ואחרים, פירשו לפי מה שנראה בעיניהם פשוטו של מקרא, גם אם לא לפי דרשותיהם של חז"ל. הם לא ראו בכך בעיה, כי הם נשארו צמודים לרוח התנ"ך, למסריו השמימיים ולפרשנותה של התורה שבעל פה. אפילו רש"י ורמב"ן המרבים לפרש את התורה על פי מדרשי חז"ל מעדיפים פעמים רבות את הפשט.

הרשב"ם מוסר בשם סבו רש"י: "וגם רבנו שלמה, אבי אמי, מאיר עיני גולה שפירש תנ"ך נתן לב לפרש פשוטו של מקרא [...] הודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".[37]

ואכן רש"י עצמו מעיד על פירושו: "יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה (יט, ו) ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו".[38]

וכן הרמב"ן מרבה לפרש "על דרך הפשט" (מאות פעמים!).[39]

עם זאת פשטנים גדולים כראב"ע והרשב"ם, המפרשים פעמים רבות את הפסוקים שלא על פי מדרשי חז"ל, מאמצים את המסרים של רוח הדרשות. כגון פירושו של ראב"ע: "בלע בן בעור איננו בלעם, גם בלעם איננו בן לבן הארמי, ויתכן שדרך הדרש בעבור היותו מנחש כמוהו, כי לא יפול מדברי רבותינו ז"ל ארצה".[40]

אמנם הוא אינו מקבל את הדרשה עצמה, שבלע הוא בלעם, אך בכל זאת הוא מאמץ את תוכנה. חז"ל רצו לומר שבלעם הוא ממשיך דרכם של קוסמים ומנחשים שהיו מורשת התרבות האדומית. בכך צדקו חז"ל בדרשתם. פעמים רבות הוא חוזר בוואריאציות שונות על אמרתו "ומה שהעתיקו קדמונינו ז"ל הוא האמת" או "אם קבלה נקבל"[41] וכדומה.

הרשב"ם, שהוא כאמור פשטן עקבי, מעיד על עצמו:

יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים [...] ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מיתור המקראות או משינוי הלשון שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרשו חכמים באברהם מאריכות הלשון שלא היה צריך לכתוב בהבראם.[42]

עומק פשוטו

כשהרשב"ם מפרש פירוש פשטני מקורי הוא אינו בא לשלול את הפירוש המדרשי, הידוע מכבר, אלא להעמיק אותו על ידי רובד נוסף לפי פשוטו של מקרא. פירוש הפשט ראוי להיאמר רק אם הוא עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לתורה על ידי נותן התורה עצמו.

הדבר מתבטא לדוגמה במצוות תפילין, שאותה פירש הרשב"ם: "לאות על ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין שימני כחותם על לבך".[43] הוא לא בא לעקור את מצוות תפילין ממקומה, חלילה, אלא להוסיף לה רובד נוסף, וכלשונו "עומק פשוטו". פירושו בא לומר שהאדם לא יסתפק בהנחת תפילין כמעשה טכני בלבד, אלא יפנים את תוכנם של התפילין עמוק לתוך ראשו ולא יסור ממנו.[44] לא רק שאין סתירה בין שתי משמעויות אלו, אלא שהן משלימות זו את זו. אין ספק שזו כוונת התורה באותו פסוק: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך".[45]

בכל עשרות המקומות שבהם הרשב"ם מפרש כפשוטו, לכאורה שלא כפרשנות חז"ל, נמצא שכוונתו לרובד נוסף שאינו סותר את פרשנות חז"ל, אלא לעומק פשוטו. בפרשו את הפסוק "ועבדו לעולם": "לפי הפשט – כל ימי חייו",[46] הוא אינו סותר את דברי חז"ל שפירשו שהכוונה עד היובל, כי אכן הרציעה מצד עצמה רוצעת אותו לעולם ממש, והיובל רק מפקיע את השעבוד המוחלט. נפקא מינה למקרה שבו היובל יתבטל, ואז העבד אכן יישאר עבד לעולם.[47] הדבר מתבטא ברציעה. רושם הרציעה יישאר חקוק באוזנו לעולם ובכל זאת הוא משתחרר כי היובל הפקיע את שעבודו.

הרשב"ם עצמו, במקום אחר, אומר:

ואשר שם לבו לדבר יוצרינו אל יזוז מנימוקי זקני רבנו שלמה ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות, [ומיתורם או משינוי] הלשון יש ללמוד כולם, וטוב אשר תאחוז בזה אשר פירשתי וגם מזה אל תנח ידיך.[48]

המפרש "עין תחת עין" כ"פשוטו", מתוך הנחה שזהו פשוטו של מקרא, לכאורה, שננקר כביכול את עינו של החובל, כדי לספק את תאוות הנקם של הנחבל, מסלף את כוונת התורה, כפי שהיא משתקפת בכל דיני העונשין בין אדם לחברו (חוץ מרצח). העיקרון הגדול שלה הוא פיצוי הניזק על הנזק שנגרם לו לשם שיקומו (בניגוד לשיטת המשפט הנהוגה כיום שלפיה הניזק אינו צד כלל בדין, ורק הפושע מועמד לדין על ידי המדינה). פרשנותם של חז"ל היא האמתית והנאמנה למקור הכתוב.[49] עם זאת, "עומק פשוטו" של מקרא הוא אכן "עין תחת עין". חובת החובל לכפר על ניקור עינו של חברו כאילו הייתה זו בבת עינו שלו עצמו,[50] דבר המתבאר יותר בימינו לאור "הפשטות המתחדשים בכל יום". מי שפילח את כליותיו של חברו משימתו העיקרית חייבת להיות מציאת כליה מתאימה כדי להשתילה חלף כליותיו המפולחות.[51]

לכך אני קורא לימוד תנ"ך דינמי. כיצד עלינו לנהוג היום על פי התנ"ך, לעומת מחקר השוואתי בין משפט התורה שניתנה על ידי ה' ובין המשפט החתי, השומרי והאכדי שהיו בעת העתיקה? לא זו בלבד שאין לו שום ביסוס מדעי (אדרבה, מחקר אובייקטיבי מראה שהוא מנוגד להם), אלא שמבחינה עקרונית אין מקום כלל להשוות בין השמים לארץ. הדבר אינו תורם שום מסר ושום ערך ללומד תנ"ך בימינו. להפך, חוקרים בעלי דעה קדומה עלולים להדגיש את המשותף כביכול בין חוקי התורה לחוקים הזרים ומסלפים בכך את המסרים העולים מהתנ"ך. מגיד דברו דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללו יה.[52]

לסיכום, הפשט ייפשט והדרשה תידרש, אך על הפשטנים לשמור על שני כללי יסוד:

א.   פשוטו של מקרא חייב להיות צמוד לרוח התורה שבכתב וזו שבעל פה, שתיהן כאחת;

ב.    יש להיזהר מהתנשאות ומחדשנות יתר, שיש בה גם גאווה עצמית על היכולת לומר רעיון מקורי שאיש טרם הגה אותו. כשאדם הוגה רעיון חדש הוא עלול להתפאר בעצמו שפירושו עולה על זה של אחרים ושכל האמת נמצאת, כביכול, רק אצלו. יצר החדשנות עלול לגבור על האמת. הערכה עצמית מופרזת היא מעין עבודה זרה שעליה ניבא ישעיהו: "מעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעתיו^[53] [...] כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא – ושפל. ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".^[54]

[35]      בבלי, שבת סג ע"א.

[36]      ראו הקדמת ספר קצות החושן.

[37]      בראשית לז, ב.

[38]      רש"י בראשית ג, ח; וכן ו, ג; שמות ו, ג.

[39]      וראו גם בהקדמותיו לפירוש התורה.

[40]      אבן עזרא, בראשית לו, לב.

[41]      ראו הקדמתו, הדרך הרביעית והחמישית.

[42]      בראשית א, א.

[43]      שמות יג, ט.

[44]      בחסידות דרשו את דברי ר"א הגדול (בבלי, ברכות ו ע"א): "אלו תפילין שבראש", שהכוונה היא לתפילין שבתוך הראש ולא רק לתפילין שעל הראש (וזו גם המשמעות של דברי חז"ל שהקב"ה מניח תפילין, ראו שם).

[45]      ראו לשון הטור, אורח חיים, סימן כה, ונוסח "יהי רצון" שבסידורים הנאמר לפני הנחת תפילין.

[46]      שמות כא, ו.

[47]      ראו משך חכמה כאן; המידות לחקר ההלכה להר"מ עמיאל, מידה ב, אות לו; שיעורי ר' שמואל (רוזובסקי), קידושין, דף טז; אמרי משה יג, ח ועוד רבים אחרים.

[48]      רשב"ם, שמות מ, לה ד"ה ולא.

[49]      ראו הוכחותיהם בבבלי, בבא קמא פד ע"א.

[50]      ראו הגרש"י זוין, לאור ההלכה, "משפט שיילוק".

[51]      ואם החובל עצמו הוא המתאים והוא בריא, מסתבר שחובתו לתרום את כלייתו לחבול.

[52]      תהלים קמז, יט–כ.

[53]      ישעיה ב, ח.

[54]      שם ב, יז.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

מתוך 'אורשת' כרך ד - בהוצאת מכללת אורות ישראל