שלושת תפקידי הנביא

בתקופה הפותחת את ימי בין המצרים. קוראים ישראל את נבואת הקדשתו של ירמיהו לנביא החורבן. לפני שהחורבן מופיע בפועל מוריד הקב"ה לעולם את הנשמה המלווה אותו. בטרם אצורך בבטן ידעתיך. שלושה תפקידים לנביא החורבן: אזהרה מפני העונש, נתינת המשמעות לעונש, וחיזוק הנשמה הישראלית לקראת הגלות.

אזהרה- צופה נתתיך לבית ישראל

הנביא נשלח להזהיר את ישראל כדי למנוע את החורבן.

וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי:

(יחזקאל פרק לג פסוק ז - ח, ז-ח)

אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיקֹוָ֖ק לֹ֥א עָשָֽׂה: כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְקֹוִ֖ק דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים: אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְקֹוִק֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא:

(עמוס פרק ג פסוק ו - ט, ו-ט)

משמעות – כאשר זמם ד' כן עשה

בנוסף, תפקידו לתת את המשמעות לאירועי החורבן. זכריה מתאר את חשיבות תפקידם של הנביאים, גם אם לא זכו ישראל לשמוע בקולם:

אַל־תִּהְי֣וּ כַאֲבֹֽתֵיכֶ֡ם אֲשֶׁ֣ר קָרְאֽוּ־אֲלֵיהֶם֩ הַנְּבִיאִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת שׁ֤וּבוּ נָא֙ מִדַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם הָֽרָעִ֑ים וְלֹ֥א שָׁמְע֛וּ וְלֹֽא־הִקְשִׁ֥יבוּ אֵלַ֖י נְאֻם־ יְקֹוָֽק:

(זכריה פרק א פסוק ד - ז, ד-ז)

למרות הכשלון כביכול במניעת החורבן, תפקידם של הנביאם חשוב ביותר. הם מפענחים את משמעות האירועים ובכך מאפשרים לישראל תשובה ארוכת טווח:

אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַיֵּה־הֵ֑ם וְהַ֨נְּבִאִ֔ים הַלְעוֹלָ֖ם יִֽחְיֽוּ: אַ֣ךְ׀ דְּבָרַ֣י וְחֻקַּ֗י אֲשֶׁ֤ר צִוִּ֙יתִי֙ אֶת־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הֲל֥וֹא הִשִּׂ֖יגוּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיֹּאמְר֗וּ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜ם יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔נוּ כִּדְרָכֵ֙ינוּ֙ וּכְמַ֣עֲלָלֵ֔ינוּ כֵּ֖ן עָשָׂ֥ה אִתָּֽנוּ: 

לאחר שהתקיימו הנבואות, יודעים ישראל לתת לאירועים את משמעותם האמיתית, בעקבות דברי הנביאים.כשאנו חוזרים וקוראים מידי שנה את אזהרות הנביאים לקראת החורבן, אנו מחדדים ומהדהדים את הקריאה המופיע בדברי זכריה, כאשר זמם ד' צבאות לעשות לנו כן עשה. הכרה זו היא חלק מהותי ביכולתנו לצאת מן הגלות:

וְהִתְוַ֤דּוּ אֶת־עֲוֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם

(ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק מ - מא, מ-מא)

קיומינו הנצחי בזכות הבנת המשמעות

למדנו בהפטרת קדושים את דבריו של עמוס הנביא:

הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י׀ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְקֹוָֽק: כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֤ר יִנּ֙וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ:

(עמוס פרק ט פסוק ח - י, ח-י)

עןבדת היותם של ישראל סגולה מכל העמים אין משמעה שמובטח לישראל שלא יחטאו. בודאי  שאין משמעה שיוותר הקב"ה על חטאינו. ישראל חוטאים יחד עם העמים אשר סביבותיהם, ואף הולכים לגלות יחד עמם. הסגולה היא הבטחת הנצחיות גם בעת גלות וחורבן. אומות העולם רואות בחורבן ממלכתם הוכחה לחולשת לאומיותם ואלוהיהם ולכן נטמעים בסופו של דבר בתוך האמפריות המנצחות. לעומתם, ישראל רואים בגלותם חלק מדו שיח מתמשך עם אלוקיהם. דו שיח שתכליתו תיקון ותשובה. וכך מתאר ירמיהו באגרת ששלח לגולים הראשונים:

כִּי֩ אָנֹכִ֨י יָדַ֜עְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹ֗ת אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י חֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם נְאֻם־יְקֹוָ֑ק מַחְשְׁב֤וֹת שָׁלוֹם֙ וְלֹ֣א לְרָעָ֔ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה: וּקְרָאתֶ֤ם אֹתִי֙ וַֽהֲלַכְתֶּ֔ם וְהִתְפַּלַּלְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וְשָׁמַעְתִּ֖י אֲלֵיכֶֽם: וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם אֹתִ֖י וּמְצָאתֶ֑ם כִּ֥י תִדְרְשֻׁ֖נִי בְּכָל־לְבַבְכֶֽם: וְנִמְצֵ֣אתִי לָכֶם֘ נְאֻם־יְקֹוָק֒ וְשַׁבְתִּ֣י אֶת־שְׁבוּתְכֶ֗ם וְקִבַּצְתִּ֣י אֶ֠תְכֶם מִֽכָּל־הַגּוֹיִ֞ם וּמִכָּל־ הַמְּקוֹמ֗וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּ֧חְתִּי אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖ם נְאֻם־יְקֹוָ֑ק וַהֲשִׁבֹתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מִשָּֽׁם:

(ירמיהו פרק כט פסוק יא - יד,)

באזני ירושלים – דיבור אל הנשמה

עסקנו בשני תהליכים גלויים המוטלים על הנביא. האזהרה לפני החורבן ונתינת המשמעות לדורות. ההפטרה נחתמת במטלה פנימית עמוקה יותר המוטלת על הנביא. בניית האמון של ישראל בסגולתם הפנימית:

 הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה: קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיקֹוָ֔ק רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְקֹוָֽק:

(ירמיהו פרק ב פסוק ב - ג, ב-ג)

יציאתם של ישראל ממצרים וההליכה במדבר מהווה אות ומופת לשמירת זהותם הנצחית גם בהיותם בלועים בתוך עם אחר:

א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒

(דברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק לד, לד)

בני דורו של ירמיה יפגשו את הקב"ה במפגש קשה וכואב של חורבן, בנהרות של דם ודמעות. סביר שכאנשים פרטיים הם יתקשו לראות את אהבת ד' הגנוזה בכל אלו. ירמיהו מקדים נבואה כללית המיועדת לאזני ירושלים, לשורש הפנימי של הדור.

וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך חסד נעורייך... לכתך אחרי במדבר .... כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ"א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ"י. ולזה נקראת ירושלים של מעלה..

(נפש החיים שער ב - הערות פרק יז)

פניה פנימית כל כך צריכה לנבוע מן המקום הפנימי של הנביא. לא רק מן ידיעות המודעות שרכש בימי חייו אלא מן העמדה הפנימית הקיימת אצלו עוד בטרם נוצר בבטן.

בְּטֶ֨רֶם אֶצָּרְךָ֤ בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ:

(ירמיהו פרק א פסוק ה - ו, ה-ו)

 וכך מלמדת אותנו הגמרא בברכות לגבי שירת הים:

היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים - שנאמר: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל.

(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ עמוד א)

ומבאר הרב בעין אי"ה:

 אמנם עוברים שבמעי אמן להם אינו נמצא כ"א ההרגשה התכונית הכמוסה רק מפני שהם ממקור ישראל. ועל הים נתעורר זה הכח הצפון שהתרגשו הנפשות לשירה מפני שהם ממקור ישראל

דיבור אל אזני ירושלים הוא מפגש עם הסגולה הפנימית של האומה. מפגש זה נובע ממקור ישראל. בטרם אצורך בבטן ידעתיך. כך יוצאים אנו אל ימי בין המצרים ותיקונם. מתוך הקשבה פנימית. באזני ירושלים. מתוך אמון בסגולתנו, בתיקוננו. ובברית הנצחית הזוכרת לנו חסד נעורים ואהבת כלולות.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.