על עבודת ד' מתוך זהות ישראלית

בהפטרתינו מוכיח ירמיה את ישראל בהשוואה לאומות אחרות הדבקות באלוהיהם.

כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת: הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל: שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל־זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם־יְקֹוָֽק: כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם:

(ירמיהו פרק ב פסוק י - יד, י-יד)

הגמרא  במסכת תענית מחדדת את ההשוואה הזו:

כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וגו' ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל. תנא: כותיים עובדים לאש, וקדריים עובדין למים. ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש - לא המירו אלהיהם, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל.

(תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד ב)

כל גוי דבק בזהותו הלאומית – דתית מתוך שייכות ושמחה בחלקו. גם אם יודע את מגבלותיו וחלקיותו של אלוהיו.במקומות רבים בתנ"ך, בפרט בתהילים ובישיעיה, מצינו הדגשה והבלטה של ההבדל האינסופי בין אלוקינו לאלוהי העמים:

כִּ֤י׀ כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָעַמִּ֣ים אֱלִילִ֑ים וַֽ֝יקֹוָ֗ק שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה:

(תהלים פרק צו פסוק ה, ה)

דווקא בעת משבר, חוזר ירמיה לנקודת עבודת ד' הנובעת מנקודה של זהות לאומית שלנו, נקודת ההשוואה כביכול לאלוהי העמים. נקודת העומק של זהות האדם והאומה עם עצמו, הם נקודת פנים, שאולי אינה הנקודה הגבוהה ביותר לגשת ממנה לעבודת ד', אך יש בה משהו קמאי וראשוני של הזדהות האדם והאומה עם עצמם:

כשבא הרב זצ"ל לפלס דרך תשובה לדור הגאולה, פתח דבריו בנגינה על מיתרי הזהות העצמית שלנו:

מצדדים שונים תבא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה יהיה הצער על העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שעור לעזו וכבודו. והרוח הגדול מקורו מקור חיים, המקור האלהי העליון, שהולך ונמשך מדור דור, וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה, והחושך הכפרני גרם להתלש מקרן בן שמן זה, ולתעות בשדות זרים, שאין בהם לשד וחיים בעדנו כלל.

(אורות התשובה ד, ט)

במקומות רבים מבסס הרב את תשובת הדור על חזרה אל הרוח הלאומית והזהות הישראלית שלנו. נדייק בדבריו, לא כשלב בינים מופיעה חזרה זו, אלא כרוח שיש בו כבר הכל:

וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה

(שם)

אם יפלא בעיני כל עומד מרחוק: איך אפשר, שכל הרוחות, אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, יפעם בהם רוח החיים בכחו הפנימי לא לבד לקרבת אלהים כללית כי אם לחיי ישראל האמתיים, להחטבתן של המצות בציור וברעיון, בשירה ובפועל, - אל יפלא בעיני כל הקשור במעמקי רוחו בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה

(אורות, ארץ ישראל,ח)

בעולם פוסט מודרני, בו שאלת התפיסה הסובייקטיבת עומדת בראש ולפעמים דוחקת כל התבוננות אחרת אל המציאות יש גם מפתח לתשובה גדולה. תביעת הזהות עם האני הפנימי:

ואני בתוך הגולה", - חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. חטא כשלא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלה "איכה!?". חטא עם ישראל כשהלך אחרי אל זר מפני ששכח את עצמיותו. חטאה הלבנה כשקנאה בשמש איבדה את שמחת חלקה כשהשוותה את עצמה אל זולתה. וכה הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיוון שאין אני, אין הוא, וודאי וודאי שאין אתה.

-

המפגש עם אלוקי ישראל, אינו שלב חיצוני המכין אותנו למפגש עליון יותר עם אלוקי עולם בורא קצות הארץ. אלא הוא הוא המפגש עם ד' אחד.  בנו בתוכנו הוא שוכן, בתוך זהותנו הפנימית.

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵ֖ינוּ יְקֹוָ֥ק׀ אֶחָֽד:

(דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק ד, ד)

והכוונה בזה כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי"ה הוא אלהינו,

(אור החיים דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק ד)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.