למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה

מהסמיכות בין פרשת נזיר ופרשת סוטה למדו חז"ל שמוסד הנזירות מהווה תיקון לקילקולים בתחום הקדושה המוצגים בפרשת סוטה.

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה,ג לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (רש"י במדבר פרשת נשא פרק ו פסוק ב)

ההבנה הפשוטה של תפיסה זו, תנקוט שהנזיר, הפרוש מענייני העולם, מייצג פרישה גדולה יותר גם מן העריות. ואכן, במקומות רבים מצינו ששתיית יין מקושרת עם הזנות, וכך אומרים לסוטה, החכמים המשקים אותה: "בתי, הרבה יין עושה".

אומנם, הנזיר עצמו, לא נצטווה על פרישה יתרה מן העריות, יותר מכל איש ישראל, והדבר מצריך באור. יותר מכך, דמות הנזיר התנכ"י הגדול, שמשון, נכשלת דווקא בתחום זה של עריות "שמשון הלך אחר עיניו, נקרו פלישתים את עיניו".

יתכן, שדמותו של הנזיר לא מהווה אנטי תזה שלילית לדמות הסוטה אלא מהווה המשך חיובי לדמות הבעל המקנא, שעברה עליו רוח קנאה. בשתי הפרשיות הנושא הוא האיש שעוברת עליו רוח. האיש המקנא בפרשת סוטה והנזיר בפרשה הבאה.

"אִ֥ישׁ אִישׁ֙ ...וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־ אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה" (במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק יב - יד)

"אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיקֹוָֽק" (במדבר פרשת נשא פרק ו פסוק ב - ג)

וכך היא מסקנת הבבלי:

"ועבר עליו רוח קנאה... מסתברא כמאן דאמר רוח טהרה" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג עמוד א)

נאמנים פצעי אוהב

הפסוק המציג את שמשון הנושא עיניו לבנות פלישתים, מייחס את הנפילה הזאת למהלך אלוקי- שמיימי "ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא כי תואנה הוא מבקש מפלישתים". סיבבה ההשגחה האלוקית שהתואנה מפלישתים תהיה דווקא בתואנה של בעל המקנא לאשתו הנלקחת ממנו.

ישראל בתקופת פלישתים נזקקים לרוח גבורה מיוחדת, רוח נזירית, רוח נזירות זו המצא תמצא להם בדמותו של שמשון, נזיר אלוקים מרחם. תרגומה של הנזירות לרוח גבורה, יעשה על ידי הצתת קנאת הבעל באשתו, לא יצליח שמשון להוציא מקרבו את רוח הגבורה הנזירית הנדרשת, אלא על ידי רוח קנאת הבעל המפעמת בו.

הדבר מעמיד באור חדש את כל מאבקם של ישראל באומות העולם המצרים להם. בבואך לצייר את דמות הישראלי הזועם את אויבי ד', שווה בנפשך את דמות הבעל הנבגד, הכואב, אשר כל מעינות אהבתו לאשתו, מפעפעים לרוח קנאה עזה, אלוקית. נאמנים פצעי אוהב.

דמותו של הנזיר מוצגת בנבואה כחסד אלוקי עם ישראל , לצד דמותו של הנביא "ואקימה מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", בהעמידנו את דמות הנזיר בשורה אחת עם דמות הבעל המקנא, מקבלת כל פרשיית סוטה אור חדש ונוקב: רוח טהרה גדולה, אלוקית עוברת על הבעל המקנא לאשתו, בניין נכון של בתי ישראל, על נאמנותם וטהרתם, יצמיח לנו נזירים, גבורים- תובעי נאמנות גדולה מהעולם כולו אל תפקידו וטהרתו.

קריאת פרשת שמשון אחרי מגילת רות

באופן קבוע נקראת הפטרת פרשת נשוא לאחר חג השבועות. דמותו של שמשון לא זכתה לגבוי משבט יהודה , והם אף מסגירים אותו לפלישתים. נראה שלחז"ל הייתה ביקורת על התעלמותם של שבט יהודה ממצוקתם של שבט דן הנלחצים ביד הפלישתים.

"דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר: ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים, ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח, אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי. תאנא: וכולן מתו בחייו." (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א)

חז"ל מציגים את בועז כמי ששקוע במפעלו הגדול – העמדת תשתית רחבה להנהגת דרך שבט יהודה. למפעל הזה, אינו מזמן את מנוח. אכן, מפעל זה לא הניב את הפרות המצופים, לא משישים הילדים של בועז יצאה מלכות בית דוד. כאמור, נראה שבאו לכלול בבקורת זו את העולה מפשוטו של מקרא על יחסם של שבט יהודה לשמשון הגבור. הגמרא מוסיפה, שתיקון לעמדה זו ניתן למצוא במגילת רות, בה בועז נותן את ליבו למצוקתה של רות וגואל אותה. משם תצמח מלכות בית דוד.

"והיינו דאמרי אינשי: בחייך דילדת שיתין, שיתין למה ליך? איכפל ואוליד חד דמשיתין זריז" (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א)

בקריאת פרשת שמשון לאחר מגילת רות, אנו ממתיקים את המפגש הקשה עם העדר הסיוע לשמשון מן השבטים המובלים. כבר חנן בועז את גירת הצדק הבודדה. כבר נתקנה הגבורה הלאומית ונותנת עיניה גם בשבטים הכושלים. כבר הוליד עובד את ישי וישי את דוד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.