שנאה שאינה תלויה בדבר

בהפטרה מתוארת שנאת עם עשיו לעם יעקב. הלכה היא, עשיו שונא ליעקב, אמרו חז"ל. אין זו שנאה "התלויה בדבר" שאם יבוטל הדבר תבוטל השנאה. אלא היא תכונה מתחייבת מעצם מצב עשיו. עשיו, הבכור הרוצה מאד את מעלות אבותיו אך אינו מסוגל כלל להגיע אליהן, מקנא לנצח ביעקב. ממילא שמח עשיו מאד לאידו של יעקב ומסייע ככל יכולתו לגויים הבאים להכרית את יעקב ולהחריבו.

בהצבת "הלכה" זו מיד עולה לנו השאלה, על מה עשה השם ככה. מדוע נברא עשיו עם תכונה נוראה זו? והתשובה המתחייבת כנראה היא שהמטרה החיובית הגדולה והנישאה להעמיד את עם ישראל כ"גוי אחד בארץ" מגיעה וצולחת ומשתלמת על ידי התנגדות מהותית וטורדנית זו של עשיו. עמדת עשיו מציבה, כביכול, סימן שאלה על זכותו וסיכויו של יעקב לשרוד, להתקיים ולהתפתח. כך, מוצא יעקב  הכרח קיומי להשתפר תמיד. יעקב מרגיש שהוא צריך להתקדם כדי לחוש את צדקתו, את מעלתו ואת תקוותיו וחלומותיו. יחסו המעליב של עשיו מביא להתאמצות בלתי פוסקת של יעקב ולמיצוי כל הפוטנציאל המבורך שלו.

אך כל הנ"ל אינו אלא סתרי ההשגחה. ואלו במישור הגלוי חוטא עשיו חטא חמור בהתנכלותו ליעקב, ועל כן נגזרת עליו כלייה. ולא יהיה שריד לבית עשיו אומר הנביא עובדיה. אולם עונשו של עשיו מתאחר, משום שמציאותו בעולם ממלאת תפקיד מסויים. כאשר ישראל יהיו ראויים להיגאל מגיע זמן הפורענות לעשיו.

היעוד: עשיו ישמש את יעקב

מה היה יכול למנוע, לפחות תיאורטית, את חטאי עשיו וממילא את גזר דינו הקשה? מה היה משחרר את עשיו ואת אדום מקנאתו הפטלית כלפי ישראל.  הנבואה מסיימת ועלו מושיעים מהר ציון לשפוט את הר עשיו. חז"ל אומרים שהקיסר אנטונינוס שימש את רבי יהודה הנשיא ובכך זכה לעולם הבא. נראה, אם כן, שכאשר יעקב ראוי וזוכה בברכות ומתקיים "ישתחוו לך בני אמך" נוצר יחס חיובי בין עשיו ליעקב. במקום לקנא ביעקב מרגיש עשיו כחלק מהברכה האלוקית של יעקב. במצב זה, לא ימיר עשיו אושר זה, כדוגמת אושרו של אנטונינוס, בשום טינה וקנאות שאינה אלא ריקבון ואיבוד שני העולמות, עולם הזה ועולם הבא.

במבט ראשון נראה שלקיחת הברכות על ידי יעקב הוא גורם המלבה את שנאת עשיו ומביא לקנאה. אך כאשר מעמיקים מבינים שההפך הוא הנכון. סיבת השנאה אינה הברכות אלא התסכול המולד של עשיו. הברכות פותחים פתח תקווה לעשיו. הברכות נותנות לעשיו אפשרות להשתלב ולהתאחד עם יעקב ובכך להשתחרר מהתסכול ומהקנאה. החלק של עשיו המצליח לגלות ולהתוודע וממילא להתחבר לברכות שיעקב קיבל הוא חלק הפליטה של עשיו. לולא גאוותו של עשיו המביא אותו לעמוד מנגד ולהצר לישראל, היו יכולים אחוזים גדולים מבית עשיו לזכות לעולם הבא עם יעקב ודרכו, ולהינצל מהמאירה הקשה המלווה את גורל עשיו.

הפטרה נאמרה בתקופה ההיסטורית שבה בחר אדום למרוד ולפרוק את עול מלכות יהודה. אומר הנביא, הרווח הדמיוני ביציאה מרשות ישראל היא השגיאה הכי קשה של אדום וסופה אבדון. ואילו התקווה הוא רק בהודאה במעלת ישראל ובברכותיו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.