יחודם של ישראל בין האומות – להפטרת פרשת תולדות.

תחייתם הלאומית של ישראל

70 שנה לאחר החורבן שהמיט מלך בבל על עמי האזור. נוקט כורש מלך פרס בגישה פייסנית יותר. הוא מאפשר לעמים השונים לבנות מחדש את מדינתם שחרבה, ולחלקם אף מציע אפשרות לבנות את מרכזיהם הדתיים. שבי ציון, חוזרים מן הגולה ובידיהם הצהרת כורש: הכותים, היושבים באזור, המנסים גם הם לנצל את המצב ולחבור לשבי ציון בבניין המקדש. בכך להיות חלק מתחיית האזור ולזכות לתחיה מדינית ולאומית. "וַיִּגְּשׁ֨וּ אֶל־זְרֻבָּבֶ֜ל וְאֶל־רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת וַיֹּאמְר֤וּ לָהֶם֙ נִבְנֶ֣ה עִמָּכֶ֔ם כִּ֣י כָכֶ֔ם נִדְר֖וֹשׁ לֵֽאלֹהֵיכֶ֑ם ולא וְל֣וֹ׀ אֲנַ֣חְנוּ זֹבְחִ֗ים מִימֵי֙ אֵסַ֤ר חַדֹּן֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ פֹּֽה" (עזרא פרק ד פסוק ב, ב)

שבי הגולה דוחים אותם. "וַיֹּאמֶר֩ לָהֶ֨ם זְרֻבָּבֶ֜ל וְיֵשׁ֗וּעַ וּשְׁאָ֨ר רָאשֵׁ֤י הָֽאָבוֹת֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־לָ֣כֶם וָלָ֔נוּ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לֵאלֹהֵ֑ינוּ כִּי֩ אֲנַ֨חְנוּ יַ֜חַד נִבְנֶ֗ה לַֽיקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל" (עזרא פרק ד פסוק ג, ג)

גם עמי האזור המנסים לשקם את מדינותיהם החרבות, רוצים לראות במהלך מהלך אזורי של שיקום האזור כולו ותחייה לאומית לכל העמים המתגוררים בו. בשל כך, בניין המקדש וחומות ירושלים הם לצנינים בעיניהם. הרי בכך מודגש  ההבדל בין ישראל לעמי האזור. "ויִּשְׁמַע֩ סַנְבַלַּ֨ט הַחֹרֹנִ֜י וְטֹבִיָּ֣ה׀ הָעֶ֣בֶד הָֽעַמּוֹנִ֗י וְגֶ֙שֶׁם֙ הָֽעַרְבִ֔י וַיַּלְעִ֣גוּ לָ֔נוּ וַיִּבְז֖וּ עָלֵ֑ינוּ וַיֹּאמְר֗וּ מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֔ים" (נחמיה פרק ב פסוק יט, יט)

מלאכי הנביא, מחדד ומדגיש את ההבדל בין ישראל לעמי האזור "אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב: וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר" (מלאכי פרק א פסוק ב - ג, ב-ג) נסיונות השיקום של עמי האזור, אינם מעמידים אותם במקום שווה לישראל. זאת ועוד, בנינם הלאומי של אומות העולם הוא זמני וחלקי, ולא יחזיק מעמד לדורות עולם. בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון. "כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְקֹוָ֖ק עַד־עוֹלָֽם" (מלאכי פרק א פסוק ד, ד)

גם תחייתנו השלישית, באה יחד עם צמיחה ובניין לאומי של עמים שכנים. ושל אומות רבות בעולם כולו. היו שרצו לפקפק בשל כך במעמדו האלוקי של מהלך הגאולה. מלאכי מעמידנו על ההבדל הפנימי בין ישראל לעמים, גם כשמבחינה חיצונית עסוקים כולם בבניין לאומי. הכרת ההבדל בין מהלך התחיה הלאומית שלנו, ובין מקבילותיה הדומות לה מבחינה חיצונית באומות העולם. נבנית מתוך הכרת אהבת ד' אותנו מכל העמים. אהבתי אתכם אמר ד'.

עבודת ד' בישראל ובאומות

בירור ההבדל בין ישראל לאומות העולם אינו מתמצה רק בעניין התחיה הלאומית. גם העולם הדתי משתנה בימיו של כורש מלך פרס. תפיסתו של כורש מלך פרס מהווה גם מהפכה דתית עולמית.  מלך בבל- שבבסיס מלכותו ניסה להתחרות כביכול עם אלוקי ישראל. לעומתו כורש מלך פרס, יוצר תרבות דתית בינלאומית בה כל עם עובד לאלוקיו, אך מעל כולם עומדת מלכות ד' אלוקי ישראל. "כֹּ֚ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ נָ֣תַן לִ֔י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְהֽוּא־פָקַ֤ד עָלַי֙ לִבְנֽוֹת־ל֣וֹ בַ֔יִת בִּירוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֥ר בִּֽיהוּדָֽה" (עזרא פרק א פסוק ב, ב)

מלאכי, בהפטרתנו, מציג את התפיסה האמונית החדשה הזו שמוביל כורש בעולם כולו: "כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת" (מלאכי פרק א פסוק יא, יא) וכמו שמבארת הגמרא במנחות: "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה! ... דקרו ליה אלהא דאלהא" (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א) "שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון" (רמב"ן שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק ב)

את ההבנה שכל מבקשי אלוקים בעולם, גם התועים בהבלי ע"ז ניסח הרמב"ם בפסוקיו של ישעיה הנביא: "כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה...הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא." (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א) וכך כתב ר' שלמה אבן גבירול:

"אַתָּה אֱלוֹהַּ – וְכָל­‑הַיְּצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ

 וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶיךָ

כִּי כַוָּנַת כֻּלָם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ." (כתר מלכות)

ההבנה שהעולם כולו מבקש את עבודת האלוקים , עלולה לגרום חולשה וחוסר הבנה למעמדם המרכזי של ישראל בעבודת ד' העולמית. ישראל עלולים לראות את עצמם כעוד גוון קטן וקלוש בתוך רחב עבודת ד' העולמית. מלאכי מלמדנו שההפך הוא הנכון . בגלל היותו של המקדש מרכז של העולם כולו, ממזרח שמש עד מבואו. יש צורך להתייחס אליו בכבוד עצום כיאה למרכז עולמי. אל תביטו אל מראהו הדל של הבית השני הנבנה ואל עליבותו החיצונית.  מרכז רוחני לכל דרישת האלוקים העולמית הוא הנבנה בזה. דורשי אלוקים בעולם כולו - עיניהם נשואות אליו. ביודעים ובלא יודעים. ומכאן הקריאה הגדולה לכבוד העצום שיש לרחוש לעבודת המקדש: "וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְקֹוָ֔ק מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל: בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר׀ יְקֹוָ֣ק צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ: מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְקֹוָ֖ק נִבְזֶ֥ה הֽוּא: וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת: ...כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת" (מלאכי פרק א פסוק ה - יא, ה-יא)

התביעה לכבוד העצום לקורבנות ולמקדש, נגזרת מכך ששם ד גדול ממזרח שמש עד מבואו, מעל לגבול ישראל. הבן שאביו הוא מלך העולם כולו נתבע להתייחס לאביו בכבוד ויקר. כי מלך כל הארץ אלוקים. כשהבן מכבד את אביו ומאמין שהוא בנו יחידו וחביבו, הוא בכך מכבד גם את עצמו. כך בימי כורש, וכך בימינו, בו עיקרו של עולם מאמין באופנים שונים בא- ל אחד בורא שמיים וארץ. "ביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן. והדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן...., עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני, אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי, ולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושוים, ולעולם יעמד על גורלו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב." (אורות ישראל ה)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.