על מפגש מתוך תיקון וקבלת היסורים – להפטרת פרשת ויגש

מפגש יהודה ויוסף – שיאם של שני תהליכי תיקון

בפרשתנו נפגשים יהודה ויוסף אחרי שנים ארוכות של נתק. בשנים אלו עבר כל אחד מהם מסלול ארוך של יסורים ושל תיקון. יהודה בפרשת "וירד יהודה מעם אחיו". יוסף, מצידו, מברר ומדייק את מעלתו, מעלת כתונת הפסים, הנבחנת ונצרפת בכור הברזל המצרי.

המפגש בפרשתינו, הוא קצירת הפירות של שני מהלכי תיקון אלו. יהודה בעומק האחריות על בנימין, תוך מפגש נכון עם מפגעי הדרך: "אשמים אנחנו על אחינו" ויוסף גם הוא, באחריות הגדולה על תיקון בית יעקב והשלמתו תוך הפנמה שהמהלך הגדול מהלך אלוקי הוא "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים", "והאלוקים חשבה לטובה".

נבואות האיחוד בימי יאשיהו

בסוף ימי בית ראשון, נמצאים יהודה ויוסף בשלבים שונים של תיקון. עשרת השבטים כבר בגלות, ועסוקים בהפנמה של החטא ועונשו "מפני חטאינו גלינו מארצינו". לעומתם, מלכות יהודה עדיין בארץ ישראל וירמיה הנביא מפציר בהם להיטיב דרכיהם, פן יגלו גם המה כאחיהם. בפועל תשובתה של מלכות יהודה חלקית וחיצונית בלבד, מה שמגביר את החשש, שפניהם לגלות.

הנביאים מתנבאים על תהליך כפול , מצד אחד - עשרת השבטים מוזמנים ונקראים לחזרה אל מלכותו של יאשיהו. מלכות ישראל עברה כבר תהליך תיקון, ולכן יש התכנות לחזרתם, מתוך תשובה והכרת החטא:

"הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ אֶת־הַדְּבָרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה צָפ֗וֹנָה וְ֠אָמַרְתָּ שׁ֣וּבָה מְשֻׁבָ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק לֽוֹא־ אַפִּ֥יל פָּנַ֖י בָּכֶ֑ם כִּֽי־חָסִ֤יד אֲנִי֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק לֹ֥א אֶטּ֖וֹר לְעוֹלָֽם: אַ֚ךְ דְּעִ֣י עֲוֹנֵ֔ךְ כִּ֛י בַּיקֹוָ֥ק אֱלֹהַ֖יִךְ פָּשָׁ֑עַתְּ וַתְּפַזְּרִ֨י אֶת־דְּרָכַ֜יִךְ לַזָּרִ֗ים תַּ֚חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן וּבְקוֹלִ֥י לֹא־שְׁמַעְתֶּ֖ם נְאֻם־יְקֹוָֽק: שׁ֣וּבוּ בָנִ֤ים שׁוֹבָבִים֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק כִּ֥י אָנֹכִ֖י בָּעַ֣לְתִּי בָכֶ֑ם וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶחָ֣ד מֵעִ֗יר וּשְׁנַ֙יִם֙ מִמִּשְׁפָּחָ֔ה וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם צִיּֽוֹן: וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֛ם רֹעִ֖ים כְּלִבִּ֑י וְרָע֥וּ אֶתְכֶ֖ם דֵּעָ֥ה וְהַשְׂכֵּֽיל"

לעומתה, מלכות יהודה, לא הפיקה את הלקח הראוי מגלות מלכות ישראל, ולא חזרה בתשובה שלמה וראויה.

"וָאֵ֗רֶא כִּ֤י עַל־כָּל־אֹדוֹת֙ אֲשֶׁ֤ר נִֽאֲפָה֙ מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁלַּחְתִּ֕יהָ וָאֶתֵּ֛ן אֶת־סֵ֥פֶר כְּרִיתֻתֶ֖יהָ אֵלֶ֑יהָ וְלֹ֨א יָֽרְאָ֜ה בֹּֽגֵדָ֤ה יְהוּדָה֙ אֲחוֹתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ וַתִּ֥זֶן גַּם־הִֽיא: וְהָיָה֙ מִקֹּ֣ל זְנוּתָ֔הּ וַתֶּחֱנַ֖ף אֶת־הָאָ֑רֶץ וַתִּנְאַ֥ף אֶת־הָאֶ֖בֶן וְאֶת־הָעֵֽץ: וְגַם־בְּכָל־זֹ֗את לֹא־שָׁ֨בָה אֵלַ֜י בָּגוֹדָ֧ה אֲחוֹתָ֛הּ יְהוּדָ֖ה בְּכָל־לִבָּ֑הּ כִּ֥י אִם־בְּשֶׁ֖קֶר נְאֻם־יְקֹוָֽק"

לכן התהליך יהיה מקביל. חזרה ותחילת שיקום של עשרת השבטים מחד, ומאידך המשך הדרדרות וירידה מדינית של מלכות יהודה, מאידך. נראה שיאשיהו אמור להוביל את שני התהליכים, ובכך להגיע בסופו של דבר לממלכה שפלה וצנועה, שמורכבת מהענווים והמתקנים באמת במלכות יהודה יחד עם השבים מן הגלות של עשרת השבטים, שבים אשר הפנימו חטאם ועונשם.

חזון צפניה- איחוד המביא לענוה ושיפלות

חזון דומה מציג צפניה, רבו של ירמיה. מחד, ירושלים תעבור תהליך תיקון בו יוסרו החוטאים ובעלי הגאווה.

"וְהָיָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אֲחַפֵּ֥שׂ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּנֵּר֑וֹת וּפָקַדְתִּ֣י עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַקֹּֽפְאִים֙ עַל־ שִׁמְרֵיהֶ֔ם הָאֹֽמְרִים֙ בִּלְבָבָ֔ם לֹֽא־יֵיטִ֥יב יְקֹוָ֖ק וְלֹ֥א יָרֵֽעַ: וְהָיָ֤ה חֵילָם֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וּבָתֵּיהֶ֖ם לִשְׁמָמָ֑ה וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְלֹ֣א יֵשֵׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְלֹ֥א יִשְׁתּ֖וּ אֶת־ יֵינָֽם"

ובמקביל, יחזירו הגויים את הגולים מעבר לנהרי כוש כמנחה:

"כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְקֹוָ֔ק לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד: מֵעֵ֖בֶר לְנַֽהֲרֵי־כ֑וּשׁ עֲתָרַי֙ בַּת־פּוּצַ֔י יוֹבִל֖וּן מִנְחָתִֽי"

באותה נשימה, מוזכר התיקון הנדרש בממלכת יהודה - הסרת הגאווה ובעלי הגאווה:

"בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹ֤א תֵב֙וֹשִׁי֙ מִכֹּ֣ל עֲלִילֹתַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר פָּשַׁ֖עַתְּ בִּ֑י כִּי־אָ֣ז׀ אָסִ֣יר מִקִּרְבֵּ֗ךְ עַלִּיזֵי֙ גַּאֲוָתֵ֔ךְ וְלֹֽא־תוֹסִ֧פִי לְגָבְהָ֛ה ע֖וֹד בְּהַ֥ר קָדְשִֽׁי"

התוצאה תהיה ממלכה שפלה בציון, החוסה בשם ד':

"וְהִשְׁאַרְתִּ֣י בְקִרְבֵּ֔ךְ עַ֥ם עָנִ֖י וָדָ֑ל וְחָס֖וּ בְּשֵׁ֥ם יְקֹוָֽק: שְׁאֵרִ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־יַעֲשׂ֤וּ עַוְלָה֙ וְלֹא־יְדַבְּר֣וּ כָזָ֔ב וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית כִּֽי־הֵ֛מָּה יִרְע֥וּ וְרָבְצ֖וּ וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד"

השפלות מביאה לאמת. תשובת השקר המוזכרת בצפניה וירמיה תעלם. לא ימצא בפיהם לשון תרמית.

השלמת האיחוד מתוך הפנמת הגלות במלכות יהודה

בפועל , לא זכינו שהתקיים תהליך זה בימי יאשיהו. התבוננות בגורלה של מלכות ישראל, לא הספיק ליהודה כדי לתקן לעומק את שהיה עליה לתקן. מלכות יהודה ירדה בעצמה לגלות. בתוך גלות בבל, מגיע האיחוד המיוחל, קבלת הדין המשותפת – מצמיחה מחדש פרי מתוק של תיקון ושל צמיחה מאוחדת.

על כך מתנבא יחזקאל בהפטרת השבוע:

"וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽיו: וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ: וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ: דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִק֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑יו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי" (יחזקאל פרק לז פסוק טז - כ, טז-כ)

קבלת דין עמוקה כזו, היא מאפיין יסודי ומהותי במלכותו של דוד המלך. מלך אשר זכה למלכות נצח דרך יכולתו המופלאה לקבל יסורים באהבה. מלך שהתברך בכך שזרעו ישא גם הוא תכונה מהותית זו, ויתיחס ליסורים שיבואו עליו כתוכחת אב לבנו. "הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם". תכונה דוידית זו של קבלת היסורים וצמיחה מתוכם  – היא המאפיינת את האיחוד החדש בין יהודה ליוסף.

"ועָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה־ יִֽהְיוּ־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד: ... וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם" (יחזקאל פרק לז פסוק כב - כה, כב-כה)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.