האמונה בגאולה

פרק זה בישעיהו מגיעה כחתימה לחטיבת פרקים גדולה בספר (מט-נד) אשר עוסקת בהעמדת אמונת ישראל בגאולה, אל מול פחדיהם שהגלות הפכה להיות המצב הטבעי שלהם, והם לא יוכלו עוד להיגאל. לאורך החטיבה הגיעו ייעודים רבים על כך שהגאולה תיתכן ואף תגיע בודאות:

"כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ" (מט, ז);

"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי:  הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (שם, יד-טו);

"שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ:  כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים" (נא, ז-ח);

ועוד יעודים דומים רבים.

בפרק נד מגיע השיא של הודעת ה' על ודאות הגאולה. בפרק זה הפניה היא לישראל שכבר נגאלו. ניתן היה לחשוב שכאשר ישראל פוגשים את הגאולה באופן חי, ומוצאים עצמם מושלים על עצמם בארצם, יסתיימו פחדי הגלות שלהם. אך מתברר שגם כשהגאולה מגיעה, ההתמודדות עם ספיחי הגלות, השורשים הרוחניים הרעים שהיא הותירה, לא תמה. בתחילת זמן הגאולה ההתמודדות היא מול הפחד שהגאולה תיפסק והגלות תחזור. שורשו של פחד זה הוא המחשבה שיש לגלות אפשרות קיום גם בעידן הגאולה.

אל מול פחד זה אומר ישעיהו: "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי [= לא תבושי לעולם. אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם - רד"ק] וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ד-ה).

הפחד מגלות נוספת הוא שורשי ומהותי: כשישראל פוחדים מחזרת הגלות הם בעצם פוחדים שהגאולה איננה שינוי סדרי העולם שהם מכירים במשך שנים רבות, אלא תופעה היסטורית אשר תחלוף כשאר התופעות. לפי מבט זה ה' לא שינה את סדרי העולם של הגלות; הוא פעל באופן חד נס חד פעמי להושיע את ישראל, ולאחר מכן ממשיך העולם לנהוג באופן עיוור.

הגאולה היא האפשרות היחידה

כנגד השקפה זאת מחדש הקב"ה שהגאולה היא מעבר לעידן חדש, בו חוקק ה' בסדרים היסודיים של העולם את עליונות ישראל. הגלות פוסקת מלהיות אפשרות מציאותית והיא מתגלה כרגע קטן וחולף מבחינה היסטורית – "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף [=בכעס מועט בלבד – רש"י] הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'" (ז-ח).

המבט הבריא והנורמלי על המציאות הוא, שאפשרות הקיום היחידה של ישראל היא הגאולה, ואילו הגלות היא תופעה חולפת אשר לא תתאפשר עוד.

בפסוק ט הקב"ה כורת  ברית עם ישראל על נצחיות הגאולה, תוך השוואת שבועתו לירושלים עם השבועה שנשבע לנֹח - "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי [=הכעס שלי אליך דומה להבאת מי המבול בזמן נח – מצודת דוד] אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ". שבועת ה' לנוח שהאנושות לא תיחרב עוד, היא חלק מן הסיפור הארוך של הבריאה, והיא עומדת ביסוד ההיסטוריה האנושית כולה. כעת מגלה ה' כי גם גאולת ישראל תזכה למעמד דומה – היא תחקק כאחד מן הכוחות הבסיסיים ביותר של החיים.

אולם בפסוק י מגיע חידוש גדול אף יותר - הברית עִם ישראל יציבה אף יותר מחוקי המציאות עצמם! לו יצוייר שהמציאות תקרוס, אפילו אז תישאר גאולת ישראל על עומדה: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'".        

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.