על החפץ המצמיח את ציורי הגאולה

ושמתי כדכד שמשותייך

הפטרתינו פותחת בתיאור ירושלים כמעוטרת באבני חן וחפץ:

וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ:

(ישעיהו פרק נד פסוק יב - יג, יב-יג)

המילה כדכד היא מילה יחידאית במקרא. ועל כן מביאה הגמרא דיון מיוחד על משמעותה:

ושמתי כדכד שמשותיך - א"ר שמואל בר נחמני: פליגי תרי מלאכי ברקיעא, גבריאל ומיכאל, ואמרי לה: תרי אמוראי במערבא, ומאן אינון? יהודה וחזקיה בני רבי חייא, חד אמר: שוהם, וחד אמר: ישפה, אמר להו הקדוש ברוך הוא: להוי כדין וכדין.

(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א)

הגמרא מציגה מחלוקת בין אמוראים או בין מלאכים, ומבארת שהמילה כדכד משמעותה "כדין וכדין"- כלומר כזה וכזה, כשתי הדעות.

ואף על פי שמקרא זה קדם לבני ר' חייא טובא יש לומר שכך נתנבא ישעיה שכדברי כל המפרשים עתידה להבנות.

(רשב"ם מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א)

נראה שכוונת הגמרא ללמדנו שלא לחינם ציורי הגאולה מתוארים בציורים סתומים ובמילים יחידאיות. יש בכך פתח לדורות הבאים להעמיק ולהגדיל את ציורי הגאולה, וככל שיעמיקו יותר, כן תעמיק הגאולה יותר. יתכן, שאמירה כזו מאפיינת במיוחד את התאורים של "אבני החפץ". יחודם של אבני החן הוא שאין להם ערך חומרי ממשי. יקרתם וערכם היא בערך שבני האדם מעניקים להם. מכאן מקום גדול ללימוד על כל ציורי הגאולה, ערכם ויופיים, בחפץ הדורות המשוקע בהם, המגדיל אותם ומצמיח אותם.

לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו

בהלכות מלכים מלמדנו הרמב"ם כלל גדול בהבנת מקומם של תיאורי הגאולה בנביאים:

וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו.

(רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב)

המצוות המעשיות ניתנות ברמה העקרונית בתורה שבכתב ומלוות בתורה שבעל פה המדרכה אותנו כיצד לקיימן בדיוק. לעומתם, תיאורי הגאולה אינם מלווים בתורה שבעל פה. המציאות, הבחירה האנושית , היא המפרשת אותם, היא ההופכת אותם מקריאות כיוון עקרוניות של תורה שבכתב, לתורה שבעל פה המתיישמת במציאות.

אי ידיעת היישום המפורט של  ציורי הגאולה יש בה חיזוק המימד של האחריות האנושית:

המדרש מספר על יעקב המבקש לגלות לבניו את הקץ:

ואף יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר האספו ואגידה לכם וגו', למה הדבר דומה, לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו, בא אותו העבד למות, קרא לבניו לעשותן בני חורין, ולומר להם היכן הוא דייתיקי שלהם, עמד המלך למעלה ממנו, ראה אותו העבד והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם, התחיל אמר להם בבקשה מכם עבדיו של מלך אתם היו מכבדין אותו, כדרך שכיבדתיו אני כל ימי.

(מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויחי סימן ט)

ידיעה מפורשת של הקץ מראש, כמוה כשיחרור האדם מאחריותו, ובכך דומה לגט שחרור של העבד. השארת הקץ סתום, משאירה את האחריות על האנושות, על ישראל. ובכך אנו נשארים עבדי עולם של המגמה האלוקית, הנושאים באחריות עמה.[1]

נושא כליו של בר כוזיבא

הרמב"ם מתאר את משיחותו של בר כוכבא כמודל אפשרי לדמותו של המשיח, הפועל בתוך חוקי הטבע:

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.

(רמב"ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג)

הראב"ד מקשה עליו ומוכיח שחכמים דווקא תבעו מבר כוכבא יכולות ניסיות, וכיוון שלא הוכיח יכולות כאלו הרגו אותו:

והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו?

(רמב"ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג)

הרדב"ז מבאר, שאכן התהליך של בר כוכבא היה תהליך ראוי לצמיחה משיחית, ולא החכמים הרגו אותו חלילה אלא הרומאים, משמעות הגמרא המטילה את האחריות על הרג בר כוכבא על החכמים היא שהבחירה של חלק מחכמי הדור שלא לתת אמון בתהליך זה, אלא לצפות לתהליך על טבעי – היא זו שהביאה לכשלונו ולהריגתו בידי הרומאים.

ויש לפרש .. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוה כלומר רפו ידיהם ממנו ובאו הגוים והרגוהו ...

(רדב"ז הלכות מלכים פרק יא הלכה ג)

למדנו מדבריו, שהאחריות המוטלת על החכמים בפירוש ובפיתוח ציורי הגאולה, יכולה לשאת אופי גורלי ומעשי מאד. אם לא יתנו החכמים אמון בתהליך גאולי מסויים, הוא עלול להכשל וליפול חלילה. מה גדולה משמעות הדברים לדורינו המתחבט בחבלי לידת גאולתו.

לפי ערך ציפיתנו כך תהיה ערך הגאולה

באגרת של הרב חרל"פ לסבינו ר' משה ליב שחור ולחבריו הלומדים בחבורה בירושלים, הוא מפציר בהם להעמיק בציורי הגאולה ולצפות לגאולה שלא בדרך הטבע. ציפיה כזו, כך מסביר להם, תכונן את הגאולה  בצורה המצופה, ותחלץ את העולם כולו מכבלי הטבע.

"נדעה נא בבירור כי אופני הגאולה בידינו הוא, לפי ערך ציפיתנו כן תהיה פועל הגאולה, בעת שנאדיר ציפייתנו כן בערך הזה תהיה הישועה. חלילה לנו מלצייר דברים טבעיים באופני פדותינו חוב גדול מוטל כעת לשנן ציורי הגאולה ציורי העתיד המזהיר למען שיביא זה הצפיה לידי פועל"

(ישלח ממרום עמ' 66-67)

הראי"ה הגיב לרב חרל"פ ובאר שאומנם כן הוא, וציורי הגאולה יתכוננו ויבנו באופי שיתנו להם יחידי הסגולה של הדור בציפייתם.  תפקיד זה שייך גם ללומדי תורה צעירים:

במושג צפית ישועה, שהעיר חביבי במכתב קדשו, אין ספק שהרוממות וההשפלה
של תכונת הישועה תלויה היא בעומק מחשבת-הקודש אשר לאומה, המתגלה ע"י
שרידיה, נושאי המחשבה הכללית של נשמת ישראל, החבויה בכל לב תמים, ומפי
עוללים ויונקים יוסד עז...

אלא, שדווקא בשל כך יש ליחידי הדור לצפות לישועה בדרך הטבע דווקא, כי ישועה זו גדולה יותר:

חלילה לנו להשאיר את הטבע במעמדו השפל, מבלי לקשרו בקשר-הקודש אשר
לאור עולם שבאוצר חיים, שבו דוד מלך ישראל חי וקיים. לא חלישות-כח
הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא-קמעא כי אם גבורת-גבורות,
כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל. והמחשבה באיתניותה, לפי עומק
גדולת תלמודה, לפי הדור הכרעת בינתה, ולפי גדולת טהרת אדירות רצונה,
המשוגב בשגוב אלהי, היא היא המרוממת את הטבע וכל תוצאותיו.

(אגרות הראי"ה ג, תשנג)

הנה כן, כרבי עקיבא בשעתו הנותן עינו הטובה בבר כוכבא על כוחותיו הטבעיים, פעל מרן הרב זצ"ל עבודת קודש של אמונה בקדושת הטבע, בכביריות העליונה המקפת כל וממלאה את הכל. פעולה זו כוחה רב, להכוונת מהלך הגאולה, ולהצמחת קרן ישועה מתוך כוחות הטבע המתקדש ומתעלה.

ונתת את הברכה

לימוד תפקידם הגדול של ישראל בהצמחת אופי הגאולה, מתאים במיוחד לפרשת ראה. בפרשה נצטוונו על נתינת הברכה בהר גריזים והקללה בהר עיבל. כביכול מפקיד הקב"ה את מפתחות הנהגתו בידי שבטי ישראל, הם הקובעים את חותם חוקי הברכה והקללה בכניסתם לארץ. ברכתם ברכה וקללתם קללה. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוקיו.

[1] ראה במדרש זה דברי הרב זצ"ל במדבר שור עמ' רעג

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.