קודש בונה טבע
משה עבדי מת
בסיום קריאת התורה אנו פותחים בנביא וקוראים את הפרק הראשון של ספר יהושע. דווקא הספר הראשון בנביאים פותח בהדגשת מקומו הגדול של משה רבנו.
וַיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י מ֥וֹת מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְקֹוָ֑ק וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹֽר: מֹשֶׁ֥ה עַבְדִּ֖י מֵ֑ת וְעַתָּה֩ ק֨וּם עֲבֹ֜ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֗ה... כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־מֹשֶֽׁה... כַּֽאֲשֶׁ֨ר הָיִ֤יתִי עִם־מֹשֶׁה֙ אֶהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ ...
(יהושע פרק א פסוק א - ה)
רש"י מביא בשם חז"ל שני גוונים של הדגשת החשיבות הזו והם קשורים למעמדו המכונן של משה
ואילו היה קיים בו הייתי חפץ ורבותינו דרשוהו על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה בא יהושע ושאל אמר לו הקדוש ברוך הוא משה עבדי מת והתורה על שמו נקראת לומר לך אי אפשר צא וטורדן במלחמה:
(רש"י יהושע פרק א פסוק ב)
בנוהג שבעולם, חוקי עם ועם נועדו לסדר ולשפר את חייו בארצו. נתייחדו ישראל בכך שאצלם הסדר הפוך. אנו מקבלים את התורה והחוקים לפני הכניסה לארץ ומכחם נכנסים לארץ. נמצא אם כן שמבחינה מסויימת נתינת התורה של משה היא התכלית, והכניסה לארץ ישראל היא הישום שלה.
משה רבינו חפץ מאד להכנס לארץ ישראל. אך במובן מסויים, מעלתו גדולה ממעלת הנכנסים לארץ. דבר דומה אנו מוצאים אצל דוד ושלמה. דוד משתוקק מאד לבנות את בית המקדש, ומבחינה זו ניתן לומר שימי שלמה הם התכלית של ימי דוד. אך מבחינה מסויימת גדולים ימי הצפיה ובניין התורה של בית המקדש מן הבניין בפועל.
וא"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.
(תלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד א)
הכינו לכם צידה
הכניסה לארץ ישראל משיבה את ההנהגה והאחריות לידי ישראל עצמם. אל התנהלותם הטבעית. בניגוד ליציאת מצרים בה הודגש החפזון והבטחון בד' בכך שלא הכינו להם צידה.
כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
(שמות פרשת בא פרק יב פסוק לט - מ)
עם הכניסה לארץ מודגשת ההכנה מראש והכנת הצידה
עִבְר֣וּ׀ בְּקֶ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֗ה וְצַוּ֤וּ אֶת־הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר הָכִ֥ינוּ לָכֶ֖ם צֵידָ֑ה כִּ֞י בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים אַתֶּם֙ עֹֽבְרִים֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה לָבוֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ: ס
(יהושע פרק א פסוק יא - יב)
עוד ימים ספורים תפסק גם אכילת המן:
וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמָּחֳרָ֗ת בְּאָכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא:
(יהושע פרק ה פסוק יב)
עינוי בלשון המקרא פרושו שינוי מההתנהלות הרגילה והטבעית. מבחינה זו אכילת המן במדבר הייתה עינוי:
וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ
(דברים פרשת עקב פרק ח פסוק ג, ג)
תכליתו של העינוי ליצור עמדה נכונה אל החיים הטבעיים אותם נבנה בארץ ישראל
לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְקֹוָ֖ק יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם... אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם... וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:
(דברים פרשת עקב פרק ח פסוק ט - יא)
היחס בין המן ללחם, בין המצה לצידה ובין החפזון להכנה אינו רק יחס בין שני שלבים חינוכיים. הקדושה המצויה בהתנהלות שבנגוד לטבע נחשפת ומתגלה בתוך הטבע עצמו:
כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם פירוש, שעל ידי הַמָּן שהוא מאכל מזוכך שגם חיצוניות שבו אין בו תערובת סיגים, ונקל למצוא בו הפנימיות שבו - על ידי זה תשיגו כי לא על הלחם לבדו שהוא גשמיות המאכל לבדו הוא חיותו של האדם, אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שהעיקר החיות הוא הניצוץ שבהמאכל שהוא מוצא פי ה' וגו'.
(מאור ושמש דברים פרשת עקב)
המעבר מן החיפזון אל הצידה, מן המן אל הלחם הוא מבוא ושורש לכל קדושת הטבע המתגלה בארץ ישראל.
בני גד ובני ראובן
תחילת בניין הצבא של יהושע נעשית דווקא בפניה לבני גד ובני ראובן.
וְלָרֽאוּבֵנִי֙ וְלַגָּדִ֔י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה אָמַ֥ר יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: זָכוֹר֙ אֶת־הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֶתְכֶ֛ם מֹשֶׁ֥ה עֶֽבֶד־יְקֹוָ֖ק... וְאַתֶּם֩ תַּעַבְר֨וּ חֲמֻשִׁ֜ים לִפְנֵ֣י אֲחֵיכֶ֗ם כֹּ֚ל גִּבּוֹרֵ֣י הַחַ֔יִל וַעֲזַרְתֶּ֖ם אוֹתָֽם: עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְקֹוָ֥ק׀ לַֽאֲחֵיכֶם֘ כָּכֶם֒ ...
(יהושע פרק א פסוק יב - טז,)
בכך משמר יהושע את רוחו של משה רבינו גם בתוך הצבא. הגרעין המוביל של הצבא הם חיילים שהופקדו לכך על ידי משה רבינו. זאת ועוד, בני גד ובני ראובן הם גרעין היוצא למלחמה באופן הנקי משאיפה פרטית לנחלה, שהרי הם כבר נחלו בעבר הירדן. מלחמתם איפה היא מלחמה מתוך נאמנות לאחיהם ולמגמה האלוקית בכיבוש הארץ. אלו חלוצי צבא ישראל המובילים את העם כולו למלחמה.
רק חזק ואמץ
בני גד ובני ראובן מקבלים את מנהיגותו של יהושע בצורה מוחלטת:
כֹּ֤ל אֲשֶׁר־צִוִּיתָ֙נוּ֙ נַֽעֲשֶׂ֔ה וְאֶֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁלָחֵ֖נוּ נֵלֵֽךְ... כְּכֹ֤ל אֲשֶׁר־שָׁמַ֙עְנוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֖ן נִשְׁמַ֣ע אֵלֶ֑יךָ... כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶ֣ה אֶת־פִּ֗יךָ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֧ע אֶת־דְּבָרֶ֛יךָ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּ֖נּוּ יוּמָ֑ת
אלא שמצרפים לקבלת המנהיגות הזו את הרוח, המצופה מיהושע:
רַ֠ק יִֽהְיֶ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־ מֹשֶֽׁה... רַ֖ק חֲזַ֥ק וֶאֱמָֽץ:
(יהושע פרק א פסוק יז - יח)
במנהיגות הישראלית, קבלת הנהגה אינה עומדת בפני עצמה אלא מלווה תמיד בהגדרת העמדה המצופה מהמנהיג. ומלווה במילות הגבלה ותנאי. כך בפרשיית המלך:
שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ... רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ
(דברים פרשת שופטים פרק יז פסוק טו - טז)
חז"ל גוזרים מעמדה עקרונית זו גם את החובה לסרב לפקודה הנוגדת את התורה.
כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ.
(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מט עמוד א)
מעתה, זו הופכת להיות אמת המידה למנהיגות צבאית בישראל, וכך משווה הכתוב בין יואב לשרי הצבא של ישראל:
בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ . אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה:
(מלכים א פרק ב פסוק לב - לג, לב-לג)
בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו. טובים שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש.
(ילקוט שמעוני מלכים א רמז קעב)
הגדרת איכותו של שר צבא לפי שאלת הסירוב לפקודה הנוגדת את התורה, מלמדת אותנו שעניין זה אינו עניין מקומי בעת התנגשות בין התורה לפקודה, אלא מבטא את שורש תפיסת המנהיגות ומקור סמכותה. שר צבא טוב הוא שר צבא המקשר תמיד את הנאמנות למלוכה אל המקור אל השורש. בכל פעולותיו חקוקה חותמת ה"אכין והרקין".
הקו החורז – מן הסוכה אל הבית
הפטרתינו, עוסקת בבניין העם הנערך לכיבוש ארצו. בתוך ההתנהלות הטבעית שלו גנוזה נקודה מחיה על טבעית. בתוך מנהיגות יהושע גנוזה ערגה לכוחו של משה, בתוך הצידה גנוז כוחו של המן, בתוך מלחמת כיבוש הארץ לשבטים חסרי נחלת המגורים גנוזה האחווה האידאליסטית של בני גד ובני ראובן. בתוך קבלת מנהיגותו של יהושע גנוז החיבור וההתניה לשורש ולתכלית "רק חזק ואמץ".
הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בנגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תקון עולם כולו וביסומו הגמור. והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, "ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".
(אורות, ישראל ותחייתו, כט)
בסיומו של חג הסוכות, חוזרים ישראל מן הסוכות אל הבתים. מן המחסה בצל ד' אל ההתנהלות הטבעית. סוכות מסיים את החלק הראשון של השנה- שבעה חודשים מן הראשון עד השביעי שבהם אנו נושמים ומפנימים את יציאת מצרים. בשמיני עצרת עוצרים ישראל לפני ד', ויוצאים אל חיי הטבע, שהקדושה גנוזה בהם. בתי המדרשות של חוץ לארץ נקבעים בארץ ישראל ויוצאים לשגרת יומם. הכינו לכם צידה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.