על הנקם האלוקי כבסיס להתעלות העולם

פורה דרכתי לבדי

בהפטרת "כי תצא" עסקנו ביכולת להעלות ולרומם נטיות לאומיות טבעיות אצל העמים ולהזין בהם לאומיות של קודש. בהפטרת כי תבוא תארנו כיצד לאומיות הקודש של ישראל תחיה ותאיר לגויים אשר ילכו לאורה. בהפטרתינו, אנו לומדים על הנהגה אחרת, הנהגת הנקם והכליון:

מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת: פּוּרָ֣ה׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־ בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי: כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה:

(ישעיהו פרק סג פסוק ב - ה)

תיאור זה מקורו כבר בשירת האזינו:

אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם: אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב: הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ: פ

(דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק מא - מד)

לא כל הגויים יזכו ללכת לאורה של כנסת ישראל. ויהיו כאלו אשר תיקונם הוא כליונם ונקמתם.

הנבואה משתמשת בדימוי מיוחד, הקב"ה מגיע בלבוש אדום, מדמם של אומות העולם. דימוי זה מכוון אותנו לערך העצמי בנקמה ובכליון. לא רק סילוק מפריע יש כאן אלא התעטרות ב"דמם" וב"נצחם" של אומות העולם. משל הדריכה בגת מחדד עוד יותר את הנקודה הזו. הדורך בגת לוקח את הענבים הגולמיים ומעלה אותם לדרגת יין. נראה, שבנקם באומות העולם, ישנה התעלות מהותית של העולם, המהווה ממש "לבוש", כביכול, להנהגה האלוקית.

אשור ומצרים כמשל

הנבואה עסוקה רבות בהתעלות אומות העולם. דוגמא בולטת לכך היא הנבואות על מצרים ואשור בספר ישעיה. נבואות המכוונות את המעצמות העתיקות אל תיקונן וקריאתן בשם ד':

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיקֹוָ֔ק בְּת֖וֹךְ אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּמַצֵּבָ֥ה אֵֽצֶל־גְּבוּלָ֖הּ לַֽיקֹוָֽק... וְנוֹדַ֤ע יְקֹוָק֙ לְמִצְרַ֔יִם וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֛יִם אֶת־יְקֹוָ֖ק בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְעָֽבְדוּ֙ זֶ֣בַח וּמִנְחָ֔ה וְנָדְרוּ־נֵ֥דֶר לַֽיקֹוָ֖ק וְשִׁלֵּֽמוּ... בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא תִּהְיֶ֨ה מְסִלָּ֤ה מִמִּצְרַ֙יִם֙ אַשּׁ֔וּרָה וּבָֽא־אַשּׁ֥וּר בְּמִצְרַ֖יִם וּמִצְרַ֣יִם בְּאַשּׁ֑וּר וְעָבְד֥וּ מִצְרַ֖יִם אֶת־אַשּֽׁוּר: ס בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלִ֣ישִׁיָּ֔ה לְמִצְרַ֖יִם וּלְאַשּׁ֑וּר בְּרָכָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: אֲשֶׁ֧ר בֵּרֲכ֛וֹ יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִם וּמַעֲשֵׂ֤ה יָדַי֙ אַשּׁ֔וּר וְנַחֲלָתִ֖י יִשְׂרָאֵֽל: ס

(ישעיהו פרק יט פסוק יט – כה)

חז"ל עסקו בבחינת הישום של הנבואות הללו. ר' מאיר מזהה אותם עם תהליך תיקון המתרחש כתוצאה מהנס המשיחי של חזקיהו:

לאחר מפלתו של סנחריב, יצא חזקיה ומצא בני מלכים שהיו יושבין בקרונות של זהב, הדירן שלא לעבוד עבודת כוכבים, שנאמר: ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען

(תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קט עמוד ב)

ר' יהודה מצרף לתהליך גם את המתרחש בבית חוניו, בתקופת שלטון יוון במצרים:

הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: (והיה) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'

(תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קט עמוד ב)

שני התהליכים היו חלקיים וזמניים. לגבי התהליך הראשון כבר מסכם רב יוסף בסוגיא שם, שהוא עתיד להחרב בגלל חלקיותו, כמו שרמוז בפרשיה עצמה "עיר ההרס יאמר לאחת". חלקיותו של התהליך בבית חוניו באה לידי ביטוי בהדרה של הכהנים שמשתתפים בו מן העבודה במקדש האמיתי בירושלים.

אכן, בשלבים מאוחרים יותר מסכמת הנבואה  את חורבנם של מצרים ואשור במילים קשות ונוקבות:

וְֽהַיּ֨וֹם הַה֜וּא לַאדֹנָ֧י יְקֹוִ֣ק צְבָא֗וֹת י֤וֹם נְקָמָה֙ לְהִנָּקֵ֣ם מִצָּרָ֔יו וְאָכְלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ וְשָׂ֣בְעָ֔ה וְרָוְתָ֖ה מִדָּמָ֑ם ... לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

(ירמיהו פרק מו פסוק י, יג)

 מזבח לד' בארץ מצרים מופיע כאן בהקשר חדש. מצרים אינם המקריבים בו, הם הקורבן עצמו.

הרב זצ"ל, מבאר שכשלונם של תהליכי התיקון של אשור ומצרים, מובלים אותם לתיקון עמוק ופנימי יותר. תיקון של פשיטה מוחלטת של הזהות הראשונה והופעתה של הנקודה הטובה הפנימית בתוך ישראל:

רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.

(אורות הקודש ג, צו)

המילים המתייחסות בפשטן של דברי הנבואה לתיקון לאומי של אשור ומצריים יופיעו בסופו של דבר בהתגלות תכניהם הפנימיים של העמים לאחר פשיטת צורתם, מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק. מעתה מקביל הדבר ממש לדם הקורבנות, בו הקורבן פושט את צורתו הראשונה וכוחות חייו עולים על המזבח. מבוארת גם ההקבלה ליקב, הפושט את צורתם של הענבים ומעלה אותם אל דרגת יין.

בגדי ישע ומעיל צדקה

ההפטרה פותחת בבגדי הישע ומעיל הצדקה אותם מלביש הקב"ה לכנסת ישראל:

שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיקֹוָ֗ק תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ:

(ישעיהו פרק סא פסוק י - יא)

באופן מפתיע, המילים הללו, הן הן המוזכרות בלבישת הבגדים האדומים מדמם של אומות העולם:

מִי־זֶ֣ה׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ:

(ישעיהו פרק סג פסוק א, א)

הדברים מתאימים למתבאר לעיל. תהליך כליונם של אומות העולם בכח הצדקה והישע האלוקיים, הולכים ומתווספים בפנימיותה של כנסת ישראל כבגדי ישע ומעיל צדקה.

עניין דומה ניתן ללמוד מקורבן השעירים ביום הכיפורים. מבחינה הלכתית שני הקורבנות קורבן אחד הם המחולק לשני חלקים, הפועלים יחדיו את פעולתם. לזיכוך ישראל ורוממותם. בגד השני האדום, הוא הוא הופך לבן.

שלש טעויות טעה שר של אדום

הגמרא במסכת מכות מתעכבת על בצרה,  העיר בה יתבצע הנקם בגויים ועל דמיון שמה לבצר, אחת מערי המקלט:

מִי־זֶ֣ה׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה

(ישעיהו פרק סג פסוק א)

אמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, טועה - שאינה קולטת אלא בצר, והוא גולה לבצרה; טועה - שאינה קולטת אלא שוגג, והוא מזיד היה; טועה - שאינה קולטת אלא אדם, והוא מלאך הוא

(תלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א)

נראה שהגמרא עומדת על יסוד מהותי בהבדל בין ישראל לאומות העולם. הקמת לאום כרוכה באלימות ובשפך דם. מטבע הדברים אינם יכולים להשמר תמיד בצורה נקיה. אך בעוד שבישראל הטעות נמצאת כטעות הנובעת ממגבלות האנושיות, משהו חיצוני לשאיפה הלאומית, וגולה לערי מקלט צדדיות. אצל אדום הרוע של שפך הדם שייך לשר האומה, לתוכן הפנימי של האומה. והוא שוכן בעיר הבירה של האומה כחלק מהותי ממהותה.

יש בנותן עניין להזכיר שבפתיחת מלכות שלמה והקמת המקדש, מתבצע בירור מול שר הצבא של ישראל, לניקוי כל מגמות חיצוניות שהשתרבבו בשפך הדם בהקמת המלוכה:

וַהֲסִירֹ֣תָ׀ דְּמֵ֣י חִנָּ֗ם ...מֵעָלַ֕י וּמֵעַ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽי: ...וּלְדָוִ֡ד וּ֠לְזַרְעוֹ וּלְבֵית֨וֹ וּלְכִסְא֜וֹ יִהְיֶ֥ה שָׁל֛וֹם עַד־עוֹלָ֖ם מֵעִ֥ם יְקֹוָֽק:

(מלכים א פרק ב פסוק לא - לג, לא-לג)

אהבו את ד' כל חסידיו אמונים נוצר

בזמירות שבת אנו מזכירים את פסוקי ההפטרה ואת הסוגיא במכות עליהם:

בְּבֹאוֹ מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים
זֶבַח לוֹ בְּבָצְרָה וְטֶבַח לוֹ בְּבוֹגְדִים
וְיֵז נִצְחָם מַלְבּוּשָׁיו לְהַאֲדִים
בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים
הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים

רְאוֹתוֹ כִּי כֵן אֲדֹמִי הָעוֹצֵר
יַחְשׁוֹב לוֹ בְּבָצְרָה תִּקְלֹט כְּבֶצֶר
וּמַלְאָךְ כְּאָדָם בְּתוֹכָהּ יִנָּצֵר
וּמֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג בְּמִקְלָט יֵעָצֵר
אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל חֲסִידָיו אֱמוּנִים נוֹצֵר

(פיוט ברוך ד' יום יום ר' שמעון ב"ר יצחק)

 ר' יישכר שלמה טיכטל בעל "אם הבנים שמחה" מביא[1]  שסעודה שלישית דומה ליום הכיפורים, בו אנו מזדככים כמלאכים ואין רשות לשטן לקטרג. והזכרת שרו של אדום בסעודה שלישית היא מעין שליחת השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. 

דידוע דיש יום אחד בשנה שאין שליטת היצה"ר והוא משתלח לארץ גזרה כדי שלא ישמע ולא ידע ממעשה בני ישראל ולא יהי' לו פנאי להשטין, ...כמו כן יש לומר דבזמן שישראל יושבים בשלש סעודות נתגרש השטן מהם אל ארץ גזרה, ע"כ שפיר נוכל לזמר זמירות הנ"ל ולהודות לאל על טעותו והריגתו,

(שו"ת משנה שכיר חלק אורח חיים סימן צה)

הגאון הקדוש  הזה נרצח בידי הנאצים בשואת אירופה. יהיו הזכרת דבריו כאן, להעלות חמה ולנקום נקם. ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.

[1] בשם בעל ה"ישמח משה".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.