הקדמה
כתבו ה"טור" וה"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן תכח): "מי"ז בתמוז ואילך מפטירין תלתא דפורענותא, ושבע דנחמתא".
כלומר: שלש הפטרות של תוכחה ופורענות, ושבע הפטרות של נחמה.
ומפרטים ה"טור" וה"שולחן ערוך": "תלתא דפורענותא: 'דברי ירמיהו' (ירמיהו א, א), 'שמעו דבר ד'' (שם ב, ד), 'חזון ישעיהו' (ישעיהו א, א).
שבע דנחמתא: 'נחמו' (ישעיהו מ, א), 'ותאמר ציון' (שם מט, יד), 'עניה סוערה' (שם נד, יא),
'אנכי' (שם נא, יב), 'רני עקרה' (שם נד, א), 'קומי אורי' (שם ס, א), 'שוש אשיש' (שם סא, י)".
יש לשאול על כך מספר שאלות:
- מדוע קבעו חז"ל דווקא שלש הפטרות של פורענות ושבע הפטרות של נחמה?
- מדוע כל שבע הפטרות הנחמה הן מספר ישעיהו?
- מדוע שבע ההפטרות אינן נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו?
(יש לציין שכאשר מתבוננים היטב רואים ששש הפטרות נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו, ורק הפטרה אחת אינה נקראת לפי הסדר, והיא ההפטרה השלישית, "עניה סוערה", שלפי מיקומה בספר ישעיהו היא היתה צריכה להיות ההפטרה החמישית. )
- האם יש הדרגה בנחמות?
- האם יש קשר בין ההפטרות לבין פרשיות השבוע שבהן הן נקראות?
- האם הנבואות נאמרו לזמנו של ישעיהו, או לדורות?
- מדוע חלק מההפטרות פותחות בכפל המלה הראשונה: "נחמו נחמו עמי" (מ, א), "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (נא, יב), "שוש אשיש" (סא, י)?
יש לציין שגם בתוך ההפטרות אנו מוצאים מלים כפולות: "התעוררי התעוררי, קומי ירושלים" (נא, יז), "עורי עורי לבשי עֻזך ציון" (נב, א)?
א. מדוע קבעו חז"ל דווקא שלש הפטרות של פורענות ושבע הפטרות של נחמה?
על השאלה הראשונה, מדוע קבעו חז"ל דווקא שלש הפטרות של פורענות ושבע הפטרות של נחמה, יש לענות תשובה פשוטה: שלש הפטרות הפורענות נקראות בשבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ואילו שבע הפטרות הנחמה נקראות מאחרי תשעה באב עד לפני ראש השנה!
אלא שיש לשאול: מדוע קבעו לקרוא שבע הפטרות נחמה מאחרי תשעה באב ועד לפני ראש השנה? היה אפשר לקבוע שיקראו שלש הפטרות נחמה כנגד שלש הפטרות של פורענות, ואחר כך יחזרו להפטיר מול הפרשה, כמו שעשינו כל השנה עד י"ז בתמוז!
1. הסבר ה"חזון למקרא"
כתב הרב יששכר יעקבסון בספרו "חזון המקרא" (חלק ב' עמ' 15) שניתן ללמוד מכך שמספר ההפטרות של הנחמה כפול ויותר ממספר ההפטרות של הפורענות, שמדה טובה יתירה על מדת פורענות, כמו שכתב רש"י בפרשת יתרו (שמות כ, ו).
מקור הדברים כתוב בספר "בינה לעיתים" לרבי עזריה פיג'ו, בדרוש נ"ה: "ואם קדמו תלתא דפורענותא, באו אחר כך יותר מכפליים של נחמה, דהוו שבע דנחמתא".
2. הסבר ה"עלי תמר"
הסבר אחר כתב בפירוש "עלי תמר" לירושלמי מגילה פ"ג ה"ג): "אחר תשעה באב מתחילין שבע דנחמתא, על דרך שבעה ימי תנחומין. ואכן הפטרה הראשונה מתחילה 'נחמו נחמו עמי', ונחמתה השישית בפרשת כי תבא, מתקרבת לנחמה השביעית הסופית, ומתחילים הפסוקים: 'לא יבוא עוד שמשך וגו' ושלמו ימי אבלך, אני ד' בעתה אחישנה' (ס, כ-כב), ונחמה השביעית גומרת בתקוה: 'שוש אשיש בד'' (סא, י), 'למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער' (סב, א), 'וינטלם וינשאם כל ימי עולם' (סג, ט)".
3. הסבר נוסף
נראה לומר הסבר נוסף, על פי מה שהתבאר במאמר "מדוע נצטוינו לתקוע בשופר בראש השנה?" בספרי "הדר המועדים ירח האיתנים", שכל פסוקי השופרות המובאים מהנביאים עוסקים בקיבוץ גלויות, ויש קשר מהותי בין קיבוץ הגלויות לראש השנה, כיון שעל ידי קיבוץ הגלויות מתגלה מלכות ד' בעולם, וכך יש לומר שכל "שבע דנחמתא", שעוסקות בגאולה, הן ההכנה להמלכת ד' בראש השנה.
לפי פירוש זה גם אם היה אפשר להסתפק בפחות הפטרות של נחמה, אבל חכמים רצו לחזק את ההכנות להמלכת ד' בעולם בסמוך לראש השנה, ולכן קבעו לקרוא עוד הפטרות של נחמה, עד ראש השנה.
ב. מדוע כל שבע הפטרות הנחמה הן מספר ישעיהו?
על השאלה השניה, מדוע כל שבע הפטרות הנחמה הן מספר ישעיהו, נראה לענות על פי מה שאמרה הגמרא במסכת בבא בתרא (יד ע"ב): "תנו רבנן: סדרן של נביאים: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר".
שאלה על כך הגמרא: "מכדי ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל, ליקדמיה לישעיה ברישא"!
[תרגום: הרי ישעיה קדם לירמיה וליחזקאל, "שהרי ישעיה בימי עוזיה, וירמיה בימי יאשיה ובניו נתנבא בירושלים, ויחזקאל בגולה בימי צדקיה" (רש"י), אם כן ראוי להקדים את ספר ישעיהו שיהיה ראשון!]
ענתה על כך הגמרא: "כיון דמלכים סופיה חורבנא, וירמיה כוליה חורבנא, ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא, וישעיה כוליה נחמתא, סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא".
[תרגום: כיון שספר מלכים סופו עוסק בחורבן, וספר ירמיהו כולו עוסק בחורבן, וספר יחזקאל ראשו עוסק בחורבן וסופו עוסק בנחמה, וספר ישעיהו כולו עוסק בנחמה, סומכים חורבן לחורבן ונחמה לנחמה].
אם כן הגמרא אומרת שישעיהו כולו נחמה. על פי זה נראה לומר שלכן בחרו לקרוא את כל נבואות הנחמה מספר ישעיהו, שכולו נחמה.
יש לציין שהתנ"כים שלנו אינם מסודרים על פי הגמרא, אלא כמו ההוה אמינא של הגמרא, שישעיהו קודם לירמיהו וליחזקאל, וכבר האריך בענין האברבנאל בהקדמה לפירושו לספר ישעיהו.
יש לדון בדברי הגמרא, גם ביחס לספר ירמיהו וגם ביחס לספר ישעיהו.
1. האם ספר ירמיהו כולו עוסק בחורבן?
יש לשאול: האם ספר ירמיהו כולו עוסק בחורבן? והרי יש בו נבואות נחמה רבות!
דבר זה נאמר במפורש במסכת תענית (ל ע"א): "תנו רבנן: כל מצוות הנוהגות באבל - נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא... בקינות, באיוב, ובדברים הרעים שבירמיה".
הגמרא אומרת שמותר ללמוד בתשעה באב בקינות, כלומר: באיכה, וכן באיוב, אבל לגבי ספר ירמיהו אמרה הגמרא: "ובדברים הרעים שבירמיה"! כיון שיש בו גם דברים טובים!
[עיין ב"דעת מקרא" לירמיהו עמ' תלג, והערה 32 שם שסיכם את נבואות הנחמה בספר ירמיהו]
2. האם ספר ישעיהו כולו עוסק בנחמה?
עוד יש לשאול: האם ספר ישעיהו כולו עוסק בנחמה? והרי יש בו נבואות פורענות!
הרי למדנו בהקדמה שהפטרת "חזון ישעיהו" נקראת בשבת שלפני תשעה באב, והיא נבואת פורענות!
כתב המהרש"א בחידושי אגדות למסכת בבא בתרא שם: "ירמיה כוליה חורבנא כו' - לאו דווקא כוליה, אלא רוביה ככוליה, דהא אשכחן כמה נבואות דנחמות בירמיה.
וכן 'ישעיה כוליה נחמתא' לאו דווקא, דכמה נבואות דחורבנא איכא התם, אלא רובא ככוליה נחמתא".
אם כן הסביר המהרש"א שהגמרא לא התכוונה לומר שספר ירמיהו כולו עוסק בחורבן וספר ישעיהו כולו עוסק בנחמה, אלא שספר ירמיהו רובו עוסק בחורבן, וספר ישעיהו רובו עוסק בנחמה. גם לפי הסבר המהרש"א יש לומר שכיון שספר ישעיהו רובו עוסק בנחמה, לכן ראוי לקרוא את נבואות הנחמה ממנו.
ג. מדוע שבע ההפטרות אינן נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו, והאם יש הדרגה בנחמות?
על השאלה השלישית, מדוע שבע ההפטרות אינן נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו, נאמרו שתי תשובות:
1. הסבר התוספות, סידור רש"י, ומחזור ויטרי
כתבו התוספות במסכת מגילה (לא ע"ב): "ולפיכך מקדימין 'עניה סוערה' קודם 'רני עקרה', דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר".
התוספות לא הסבירו את כוונתם במלים: "דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר".
דבר זה הסביר סידור רש"י (סימן תד): "שלש הפטרות הראשונות, שהן דברי תוכחות, אומרים אותן משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שיש ביניהם שלש שבתות בכל שנה ושנה.
והאחרונות, שכולם נחמה, אומרים אותן מתשעה באב עד יום הכפורים [צ"ל: ראש השנה].
כך דרך מנחמין, לנחם מעט מעט, והאומר לנחרב נחמה יותר מדאי - דומה כמו שאומר למחזר על הפתחים: 'למחר תהיה מלך' - אינו מאמין, שנאמר: 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה' (שמות ו, ט).
לפיכך תחילה: 'נחמו', 'ותאמר ציון', כלומר: אף על פי שנחרבת, אל תאמרי: 'נעזבתי'.
ואחר כך: 'עניה סוערה'. לפיכך הקדימוה ל'אנכי אנכי הוא מנחמכם', מאחר שניחמה בחסדיו הרבים, שוב אינו קורא לה: 'לא נוחמה'.
ועד עכשיו ניחמו הנביאים, מכאן ואילך ניחמה הקדוש ברוך הוא בעצמו.
ואחר שקיבלה תנחומין, פוסק לה כמה טובות וגדולה: 'רני עקרה', 'קומי אורי', 'שוש אשיש'".
כעין זה, כמעט מלה במלה כתב גם המחזור ויטרי (סימן רסב).
כלומר: שבע ההפטרות אינן נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו, אלא בהדרגה מהקל אל הכבד, כיון שמי שנמצא בצרה אינו מסוגל לקלוט את רוב הטובה בבת אחת, אלא צריך לומר לו אותה בהדרגה.
בכך יש תשובה גם לשאלה הרביעית: האם יש הדרגה בנחמות? אכן, יש הדרגה בנחמות!
פירוט ההדרגה
אולי ניתן להוסיף שכאשר מתבוננים היטב בהפטרות ניתן למצוא את ההדרגה בצורה זו:
ההפטרה הראשונה עוסקת בעיקר בהכנת הדרך לעולים לארץ (מ, ג-ה), ובקיבוץ הגלויות באופן כללי (מ, ט-י ורד"ק ומצ"ד בפסוק טו).
ההפטרה השניה עוסקת גם היא בקיבוץ גלויות, אבל יש בה כבר פירוט וריבוי של קיבוץ הגלויות, וכן בניית ערים בארץ ישראל (מט, יח-כג).
ההפטרה השלישית עוסקת בכבודה של ירושלים (נד, יא-יב), ובמשיח (נה, ד ומפרשים).
ההפטרה הרביעית עוסקת גם היא בכבודה של ירושלים, ומתארת את הכבוד בהרחבה (נב, א-יב).
ההפטרה החמישית עוסקת בהרחבת גבולות הארץ (נד, ב-ג).
ההפטרה השישית עוסקת בקיבוץ גלויות בהרחבה גדולה (ס, ג-ח), ובכבוד שיתנו לנו הגויים (שם, יא-יג), ובבית המקדש (שם, ז; יג).
ההפטרה השביעית עוסקת בכבוד הגדול שיהיה לירושלים ולארץ ישראל (סב, א-ז), שמירת ד' על עם ישראל מפני כל האויבים (שם, ח-ט), נקמת ד' באדום (סג, א-ו), ותודה לד' על כל החסדים שהוא עושה אתנו (שם, ז-ט).
2. הסבר האבודרהם
הסבר אחר כתב האבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות: "ואומר במדרש על דרך צחות כי תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות: 'נחמו נחמו עמי', כלומר: שהקב"ה אמר לנביאים: 'נחמו נחמו עמי'.
על זה משיבה כנסת ישראל: 'ותאמר ציון: עזבני ד''. כלומר: איני מתפייסת מנחמת הנביאים.
ואומר: 'עניה סוערה לא נֻחמה', כלומר: הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו.
על זה חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר: 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'.
ואומר עוד: 'רני עקרה לא ילדה', ואומר: 'קומי אורי כי בא אורך'.
על זה משיבה כנסת ישראל: 'שוש אשיש בד''. כלומר: עתה יש לי לשוש ולשמוח, 'תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע'".
כלומר: שבע ההפטרות אינן נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו, אלא יש בהן רמז אגדי, שבני ישראל אינם מקבלים תנחומים מהנביאים, ורוצים שד' בעצמו ינחם אותם, וד' אכן מנחם אותם בעצמו.
ד. האם יש קשר בין ההפטרות לבין פרשיות השבוע שבהן הן נקראות?
על השאלה החמישית, האם יש קשר בין ההפטרות לבין פרשיות השבוע שבהן הן נקראות, כתב הרב יהודה שביב, בספרו "בין הפטרה לפרשה" (עמ' 199-202), שאף על פי שההפטרות נקבעו לפי הזמן שלהן בשנה, יש קשר בין כל אחת מההפטרות לפרשיות השבוע שבהן הן נקראות, והוא הראה זאת בכל אחת מהן!
נביא שלש דוגמאות, משלש ההפטרות הראשונות, ונרחיב מעט את היריעה, מעבר למה שכתב הרב שביב:
1. הקשר בין הפטרת "נחמו" לפרשת "ואתחנן"
בהפטרה הראשונה אנו קוראים: "כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו. ואל מי תדמיון א-ל, ומה דמות תערכו לו" (מ, יז-יח), שמבטא את יחוד ד'. ובפרשת ואתחנן אנו קוראים: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד" (דברים ו, ד).
כמו כן אנו קוראים בהפטרה על הלעג לעושי הפסלים: "הפֶּסֶל נָסַך חָרָש, וצֹרֵף בזהב ירקענו, ורַתֻקות כסף צורף. המסֻכָּן תרומה, עץ לא ירקב יבחר, חרש חכם יבקש לו, להכין פסל לא ימוט" (מ, יט-כ), ובפרשת ואתחנן התורה מזהירה מספר פעמים על איסור עשיית פסל.
בחלק הראשון של הפרשה נאמר (בפרק ד'):
טו. "ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ד' אליכם בְּחֹרב מתוך האש.
טז. פן תשחִתון ועשיתם לכם פסל, תמונת כל סָמל, תבנית זכר או נקבה.
יז. תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים.
יח. תבנית כל רמש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ.
יט. ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, כל צבא השמים, ונדחת והשתחוית להם, ועבדתם, אשר חלק ד' אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים".
ובהמשך הפרשה (ה, ח) נאמר: "לא תעשה לך פסל כל תמונה, אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ".
2. הקשר בין הפטרת "ותאמר ציון" לפרשת "עקב"
בהפטרה השניה אנו קוראים: "כי נחם ד' ציון, נחם כל חרבֹתיה, וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ד'" (נא, ג), ופרשת עקב עוסקת רבות בענין מעלותיה של ארץ ישראל.
בחלק הראשון של הפרשה נאמר (בפרק ח'):
ז. "כי ד' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינֹת ותהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר.
ח. ארץ חטה וּשְׂעֹרה, וגפן ותאנה ורִמון, ארץ זית שמן ודבש.
ט. ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצֹב נחֹשת".
ולקראת סוף הפרשה נאמר (בפרק י"א):
י. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרִשתה, לא כארץ מצרים הוא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק.
יא. והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרִשתה, ארץ הרים ובקעֹת, למטר השמים תשתה מים.
יב. ארץ אשר ד' אלקיך דֹרֵש אֹתה, תמיד עיני ד' אלקיך בה, מֵרֵשית השנה ועד אחרית שנה".
3. הקשר בין הפטרת "עניה סערה" לפרשת "ראה"
בהפטרה השלישית אנו קוראים: "בצדקה תכונני" (נד, יד), ופרשת ראה עוסקת רבות בענין הצדקה:
בפרק י"ד נאמר: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ד' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (כט).
ובפרק ט"ו נאמר:
ז. "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך, בארצך אשר ד' אלקיך נתן לָךְ, לא תאמץ את לבבך, ולא תִקְפֹּץ את ידך מאחיך האביון.
ח. כי פתֹח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסֹרו אשר יחסר לו".
ובפרק ט"ז נאמר:
יא. "ושמחת לפני ד' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ד' אלקיך לשכן שמו שם.
יד. ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".
[ועיין עוד במאמר "מבנה פרשת ראה" בספרי "הדר התורה"]
עוד יש להוסיף שבהפטרה השלישית אנו קוראים על כבודה של ירושלים: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשתיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ" (נד, יא-יב), ופרשת ראה עוסקת כמעט כולה בירושלים ובבית המקדש: עד לפרשת ראה לא הופיע הביטוי "המקום אשר יבחר ד'" אפילו לא פעם אחת, ואילו בפרשת ראה מופיע הביטוי "המקום אשר יבחר ד'" שש עשרה פעמים!
[ועיין עוד במאמר "מדוע האריכה התורה וכתבה: 'המקום אשר יבחר ד'', ולא כתבה: 'ירושלים'?" בספרי "הדר התורה" בפרשת ראה]
לפי הסבר זה יש לומר הסבר נוסף מדוע לא נקבעו ההפטרות כסדרן בספר ישעיהו: כדי שהן תהיינה דומות לפרשיות השבוע שבהן הן נקראות!
ה. מדוע חלק מההפטרות פותחות בכפל המלה הראשונה?
על השאלה השביעית, מדוע חלק מההפטרות פותחות בכפל המלה הראשונה: "נחמו נחמו עמי" (מ, א), "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (נא, יב), "שוש אשיש" (סא, י), וגם בתוך ההפטרות אנו מוצאים מלים כפולות: "התעוררי התעוררי, קומי ירושלים" (נא, יז), "עורי עורי לבשי עֻזך ציון" (נב, א), נאמרה התייחסות במדרש ובמפרשיו.
1. המדרש בויקרא רבה
כך נאמר במדרש ויקרא רבה (י, ב): "אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי, ושמעתי קולו של הקדוש ברוך הוא אומר: 'את מי אשלח, ומי ילך לנו' (ישעיה ו, ח). שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו בלחי... שלחתי את עמוס, והיו קורין אותו... [כינוי גנאי], מעתה את מי אשלח, ומי ילך לנו?
'וָאומַר: הנני שלחני' (שם).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ישעיה בני, טרחנין, סרבנים הם. אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבני - את הולך בשליחותי, ואם לאו - אין אתה הולך בשליחותי.
אמר לו: על מנת כן: 'גֵוִי נתתי למכים, ולחיי למורטים' (ישעיהו נ, ו), ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ישעיה, 'אהבת צדק' - אהבת לצדק את בני.
'ותשנא רשע' - ששנאת מלחייבן.
'על כן משחך אלקים אלקיך [שמן ששון מחבריך]' (תהלים מה, ח).
מהו 'מחבריך'? ...חייך שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, ואתה נחמות כפולות: 'עורי עורי' (נא, ט), 'התעוררי התעוררי' (נא, יז), 'שוש אשיש' (סא, י), 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' (נא, יב), 'נחמו נחמו' (מ, א)".
במדרש זה שלש נקודות עיקריות:
- ישעיהו הסכים לקבל את הנבואה, אף על פי שד' הזהיר אותו שבני ישראל יסרבו לקבל את דבריו, ויבזו אותו וילקו אותו.
- ישעיהו הסכים לקבל את הנבואה, כדי לצדק את בני ישראל, כלומר: להוכיח אותן כדי שיחזרו בתשובה.
- ישעיהו זכה שנבואותיו יהיו כפולות.
יש לשאול על המדרש שתי שאלות:
- כיצד למד המדרש מהפסוק בתהלים שישעיהו זכה לנחמות כפולות?
- מה משמעות הנחמות הכפולות?
2. כיצד למד המדרש מהפסוק בתהלים שישעיהו זכה לומר נחמות כפולות?
כתב על כך ה"עץ יוסף" על המדרש שם (בשם ספר "כלי פז"): "נחמות כפולות - למד זה מדסמיך ליה: 'מֹר ואהלות' (תהלים מה, ט), שהם שני מיני ריח, רמז אל הנחמות הכפולות. וזהו שאמר: 'שמן ששון', היינו נבואה, יותר 'מחבריך', שיהיו נבואותיך כפולות, כ'מֹר ואהלות'".
כלומר: במזמור שם בתהלים פרק מ"ה נאמר: "אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך. מֹר ואהלות קציעות כל בִּגְדֹתֶיךָ, מן היכלי שן מִנִי שִׂמְחוּךָ" (ח-ט).
"משחך אלקים אלקיך שמן" רומז לנבואה, כמו שאמר ד' לאליהו: "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא" (מל"א יט, טז).
הכפילות של "מֹר ואהלות", שהם שני מיני בשמים, רומזת שהנבואות תהיינה כמו בשמים ערבים, כלומר: נבואות נחמה, שערבות על שומעיהן, וכפולות, כמו שני מיני בשם.
3. מה משמעות הנחמות הכפולות?
א. הסברי ה"יפה תואר"
כתב ה"יפה תואר" על המדרש שם: "נחמות כפולות - הכפל בא לחזק הענין.
וגם בא הכפל להורות כי התנבא על כל הדורות".
כלומר: הנחמות הכפולות משמעותן שהן תהיינה חזקות, וגם שהן תהיינה לדורות הבאים.
בכך יש תשובה לשאלה השישית: הנבואות נאמרו לא רק לזמנו של ישעיהו, אלא גם לדורות!
ב. תוספת הסבר של ה"עץ יוסף"
תוספת הסבר כתב ה"עץ יוסף" על המדרש שם: "הנחמה הכפולה מורה על שהנביא בעת המחזה ראה הנחמות בהפלגה גדולה עד מאד, שלכן אמר בלשון כפולה, שתתעורר העוז תמיד יותר ויותר, וישישו עד מאד, ויתנחמו מאד. וזה מורה שהיתה השגתו ונבואתו גדולה, וראה הרבה נחמות, והשיגן, ונמצא כוחו יפה מחבריו בתרתי: האחד בנבואות הנחמות, שחבריו לא נבאו נחמות הרבה כמוהו. והשני בלשון הנבואה, שהיתה כפולה, והכפל מראה לחוזק הענין".
כלומר: הנחמות הכפולות משמעותן שהן חזקות וגדולות מאד.
סיכום
א. חז"ל קבעו לקרוא שלש הפטרות של פורענות בשלש השבתות שבין המצרים, ושבע הפטרות של נחמה מאחרי תשעה באב עד ראש השנה. בכך לימדונו שמדה טובה יתירה על מדת פורענות.
ב. כל שבע הפטרות הנחמה הן מספר ישעיהו, כיון שספר ישעיהו רובו הגדול עוסק בנבואות נחמה.
ג. שבע הפטרות הנחמה אינן נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו, אלא בהדרגה, מהקל אל הכבד.
עוד יש בסדר ההפטרות רמז אגדי, שבני ישראל אינם מקבלים תנחומים מהנביאים, ורוצים שד' בעצמו ינחם אותם, וד' אכן מנחם אותם בעצמו.
ד. יש קשר בין ההפטרות לבין פרשיות השבוע שבהן הן נקראות, ואולי זו סיבה נוספת לכך שהן אינן נקראות לפי סדר הופעתן בספר ישעיהו.
ה. חלק מההפטרות פותחות בכפל המלה הראשונה, וגם בתוך ההפטרות אנו מוצאים מלים כפולות, כדי להדגיש את חוזקן וגודלן של הנחמות, וללמדנו שהן תתקיימנה לעתיד לבוא.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בהתגשמות כל נבואות הנחמה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
