על מלוכה ומלחמה

בשעה שנמשח שאול למלכותו. הצורך הבסיסי של ישראל היה הגנה עליהם ועל רכושם מן האויבים:

ואכן כשבא הכתוב לסכם את פועלו של שאול - מתומצתים הדברים בשלש מילים: "ויצל את ישראל מיד שוסהו". גם כשמוציא שאול את ישראל למלחמה – בונה הוא את מוטיבצית הלחימה על הדאגה לרכוש:

וַיִּקַּח֩ צֶ֨מֶד בָּקָ֜ר וַֽיְנַתְּחֵ֗הוּ וַיְשַׁלַּ֞ח בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵל֘ בְּיַ֣ד הַמַּלְאָכִ֣ים׀ לֵאמֹר֒ אֲשֶׁר֩ אֵינֶ֨נּוּ יֹצֵ֜א אַחֲרֵ֤י שָׁאוּל֙ וְאַחַ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לִבְקָר֑וֹ  (שמואל א פרק יא פסוק ז, ז)

משימת חייו של שאול היא לרומם את המלחמה מהגנה על הרכוש או שאיפה להרבותו אל מלחמה אידאלית, הנוגעת לכבוד שמיים ולמלחמה באויבי ד'. מדרגה זו היא בסיס לקומת המלחמה שעתיד דוד לבנות:

כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים: (שמואל א פרק יז פסוק כו, כו)

לאחר המלחמה הראשונה בה הצטרפו ישראל להגנה פיזית על אנשי יבש גלעד ורכושם מיד שוסיהם. באה המלחמה השניה – מלחמה של כבוד לאומי ופריקת עול הפלישיתים מעלינו. במלחמה זו מנסה שאול ככל יכולתו למתן את השאיפה הגשמית הפרטית ולדחות את העיסוק בשלל:

וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא טָעַ֥ם כָּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם: (שמואל א פרק יד פסוק כד, כד)

שיא מפעלו של שאול אמורה להיות מלחמת עמלק. במלחמה זו אין כבר שום עניין חומרי או פרטי, וכולה מלחמה באויבי ד'.  הרמת העם לגובה אידיאלי כזה יכולה לעשות רק על ידי מלך, משיח ד'. במוקד המשימה לרומם את מגמתה של המלחמה בעמלק עומד שמואל הנביא: הוא קורא לשאול לצאת למלחמה מתוך שותפות במגמה האלוקית.

כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם: עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר: (שמואל א פרק טו פסוק ב, ב)

במלחמה כזו, מסולקת כל שאיפה חומרית, לא שאיפת הגנה ולא שאיפת שלל. מלחמת ד' היא.

בפועל לא התעלתה המלחמה לגובה האידאלי השלם אליה נדרשה. לקחו ישראל מהשלל ובכך הפכו את המלחמה הזו למלחמה בעלת מניעים חומריים.

חז"ל מתארים שלש החמצות, בדרך אל בניין אידאל הלחימה השלם.

שלב ראשון פגיעה במעמדו של המלך.

הגמרא במסכת יומא מתארת את בניית מנהיגותו של המלך כשלב קריטי בבניין מוטיבצית הלחימה הנכונה:

מפני מה נענש שאול (רש"י להגיע לידי דבר שאיבד מלכותו) מפני שמחל על כבודו. (יומא כ ע"ב)

בתחילת הדרך, היו שביזו את שאול ופקפקו בהנהגתו. שאול לא תבע את עלבון המלוכה בישראל, לא זו בלבד, אלא גם אחרי הניצחון במלחמת יבש גלעד, לא אפשר שאול למחות על כבודו ולהעניש את המזלזלים.

וַיֹּ֤אמֶר הָעָם֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל מִ֣י הָאֹמֵ֔ר שָׁא֖וּל יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ תְּנ֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים וּנְמִיתֵֽם: וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל לֹֽא־יוּמַ֥ת אִ֖ישׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֥י הַיּ֛וֹם עָשָֽׂה־יְקֹוָ֥ק תְּשׁוּעָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: (שמואל א פרק יא פסוק יב - יג, יב-יג)

אם תפיסת תפקידו של המלך הוא להגן על חיי אדם. מסתבר מאד שלא ימהר להמית את המורדים בו, שהרי חיי אדם הם הערך הנעלה ביותר, שלמענו הוקמה המלוכה. אך אם נבין שתפקידו המרומם של המלך, להביא את האומה לשאיפות עליונות, נדע שערך זה נעלה גם נעלה מחייהם של אנשים פרטיים, ויש להתייחס בחומרה רבה למחלישים עמדה זו.

אין אפשרות להרמת רוח הלחימה, בלי הנהגה מרוממת הנעלית מעליו. בלי פער איכותי בין העם ובין הנהגתו. התיחסות לשאול כמי שרק פותר בעייות בטחוניות של האומה, לא תאפשר לו להובילה אל מגמת הלחימה העליונה.

שלב שני: אי ההמתנה לשמואל – מקומה של ההנהגה הרוחנית

שמואל מורה לשאול להמתין לו שבעת ימים לצורך הקרבת הקורבן. שאול רואה שהעם נפץ מעליו, ומקריב בעצמו את הקורבן. עקב כך , נשללה ממנו המלוכה לדורות.

מלך המוביל את העם לתיקון פנימי אידאלי – חייב להיות כפוף ומושפע מהנהגה רוחנית עליונה.

כאשר יש חסרון בהשפעה זו – ישאר המלך מוביל בטחוני מעשי - ולא יצליח לרומם את רוח הלחימה לגובה הנדרש.

שלב שלישי: פדיונו של יהונתן

יחד עם חוסר ההמתנה לשמואל, גם יהונתן בן שאול נוקט פעולה עצמאית. מתוך אומץ ובטחון בד' הוא יוצא לבדו למלחמה במנותק משאול, ובלי שאלת האורים ותומים. הוא פועל ישועה גדולה לישראל, אך מחמיץ את המפעל הרוחני שבונה שאול במלחמה זו - מפעל דחיית העיסוק בשלל. שאול משביע את העם לא לאכול מן השלל בזמן המלחמה, ובכך מתחיל תהליך של תיקון והמתקת מוטיבצית הלחימה.

יהונתן, שלא היה בעת השבועה טועם מן הדבש ואף מפקפק בתהליך כולו.

חומרת הדברים באה לידי ביטוי בעלייתו בגורל לחיוב מיתה.

בצדק פודה העם  את יהונתן. כוחה של הישועה הגדולה שפעל, עולה על המחיר בפגיעה בתהליך תיקון היחס למלחמה:

וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל־שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן׀ יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֘ בְּיִשְׂרָאֵל֒ חָלִ֗ילָה חַי־יְקֹוָק֙ אִם־יִפֹּ֞ל מִשַּׂעֲרַ֤ת רֹאשׁוֹ֙ אַ֔רְצָה כִּֽי־עִם־אֱלֹהִ֥ים עָשָׂ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּפְדּ֥וּ הָעָ֛ם אֶת־יוֹנָתָ֖ן וְלֹא־ מֵֽת: (שמואל א פרק יד פסוק מה, מה)

שוב מתגבר כוחה של הישועה וההצלה על האחריות על בניין המגמה האידאלית של המלחמה. זאת ועוד,כאשר שאול מקבל את פדיונו של העם, הוא מקבל מערכת יחסים בה העם, ויחסו לישועה ולנצחון, נמצא מעל המלך והמגמות הרוחניות שהוא מבקש להוביל. מערכת יחסים זו, תופיע בצורה חריפה, בעת מלחמת עמלק:

כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם: (שמואל א פרק טו פסוק כד, כד)

שלב רביעי: וירב בנחל

מתוך שלבי הדררדרות אלו, כאשר מגיע שאול למלחמת עמלק, אינו פונה אל העם בקולו של שמואל הנביא הפוקד את אשר עשה עמלק לישראל. הוא מוצא עילה אחרת למלחמה, עילה בטחונית גרידא:

וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל: (שמואל א טו, ה)

כאשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא עילה כענין 'מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי' ביקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייכים אליו ועמלק רב עמו עד שזה היה סיבת המלחמה. וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש סיבה, רק מפני שה' ציוה, שנאמר "הלא משנאך ד' אשנא ובמתקוממך אתקוטט". (מלבי"ם שם)

כאשר מטרת הלחימה אינה בהירה דיה ללוחמים, תשקף זאת גם התייחסותם לשלל המלחמה. מתוך כך הם נוטלים מן השלל ומפיקים ריווח חומרי מן המלחמה, ומשאירים את אגג מלך עמלק, השארה שגם בה יש רווח של כבוד לאומי בהגדלת שם המלך והאומה, כאשר מלכי האויב מלקטים תחת שולחנם.[1]

שלש מצוות נצטוו ישראל: להעמיד להם מלך, למחות זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. מעיון בהפטרה למדנו שמצוות העמדת המלך אינה אירוע חד פעמי. היא מפעל גדול של בניין רוח האומה. מפעל מתמשך של רוממות השאיפות והגבהת מקור המוטביציה. מתוך בירור הנקודה הזו, נגיע בע"ה אל מלכותו של דוד, לוחם מלחמות ד' חיבור פנימי כזה, הוא צרור בצרור החיים, במגמת החיים העולמית.

ִּכי־מִלְחֲמ֤וֹת יְקֹוָק֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם... וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ (שמואל א פרק כה פסוק כח - כט)

[1] מצינו אצל אדוני בזק ואצל אחאב, שהשארת המלך הנכבש בחיים מהווה יתרון וגדולה למלך הכובש.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.