תפקיד המלך- עילוי הרצון הלאומי

 בשעה ששאלו ישראל מלך, הטלטלה שאלתם בין דרישת מלך מסיבות בטחוניות, דרישה אשר לא הייתה טובה בעיני ד', ובין השאלה האידאלית- "תנה לנו מלך לשופטינו".

וכך אומר רבי אלעזר בר' יוסי:

"זקנים שאלו כהלכה שנ' תנה לנו מלך לשפטינו אבל עמי הארץ חזרו וקילקלו שנ' והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו ויצא לפנינו' ונלחם" (תוספתא  סנהדרין  פרק ד הלכה ה)

אכן לפני בניין הבית הראשון צמחה בישראל דמות המלך מן המלחמה אל המשפט, מדמותו של שאול המושע את ישראל מאויביהם, דרך דוד הלוחם מלחמות ד' עד שלמה הבוחר מכל תפקידי המלך את תפקיד השופט דורש הצדק.

"וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע" (מלכים א פרק ג פסוק ט, ט)

בניין המלוכה הוא בסיס לבניין המקדש. בניינה באופן מתוקן- הוא הקדמה הכרחית לבניין המקדש בישראל.

בחזון הבית השלישי- מתעלה מקומו של המלך הוא אינו רק מענה כולל לבעיות בטחוניות. הוא מתעלה אפילו מעל דרישת המשפט במובנה הפשוט. המלך, ה"נשיא" הוא העומד בין ישראל ובין אלוקיו. המלך העומד על קורבנם של ישראל ומהווה מוקד של עילוי רצון אינסופי. הוא מקריב קורבנות מיוחדים, ועומד על גביהם בעת הקרבתם.

כמו שלמדנו בהפטרת תצווה, במקדש השלישי בית המלך רחוק מהיכל ד'. כל הגישה אל הקודש נעשית מתוך מרחק וכובד ראש. השער הראשי סגור כל ימי המעשה ופתוח רק בשבת ובראש חודש. וגם אז, איש לא נכנס אל החצר הפנימית. הנשיא, ובעקבותיו העם, עומדים בפתח השער ומשתחווים.

"כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִק֒ שַׁ֜עַר הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ הַפֹּנֶ֣ה קָדִ֔ים יִהְיֶ֣ה סָג֔וּר שֵׁ֖שֶׁת יְמֵ֣י הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וּבְי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ יִפָּתֵ֔חַ וּבְי֥וֹם הַחֹ֖דֶשׁ יִפָּתֵֽחַ: וּבָ֣א הַנָּשִׂ֡יא דֶּרֶךְ֩ אוּלָ֨ם הַשַּׁ֜עַר מִח֗וּץ וְעָמַד֙ עַל־מְזוּזַ֣ת הַשַּׁ֔עַר וְעָשׂ֣וּ הַכֹּהֲנִ֗ים אֶת־עֽוֹלָתוֹ֙ וְאֶת־שְׁלָמָ֔יו וְהִֽשְׁתַּחֲוָ֛ה עַל־מִפְתַּ֥ן הַשַּׁ֖עַר וְיָצָ֑א וְהַשַּׁ֥עַר לֹא־יִסָּגֵ֖ר עַד־הָעָֽרֶב: וְהִשְׁתַּחֲו֣וּ עַם־הָאָ֗רֶץ פֶּ֚תַח הַשַּׁ֣עַר הַה֔וּא בַּשַּׁבָּת֖וֹת וּבֶחֳדָשִׁ֑ים לִפְנֵ֖י יְקֹוָֽק" (יחזקאל פרק מו פסוק א - ד, א-ד)

בראיה פנימית, זהו הקו החורז בין  כל תפקידיו של המלך לאורך ההסטוריה. המלך מרומם את רצונם של ישראל. הוא מרומם את מוטיבצית הלחימה שלהם מן ההגנה הפשוטה על רכושם למלחמות על קדושת השם. הוא מרומם את רצון הצדק שלהם ביושבו על כסא המשפט, והוא מממשיך לרומם את רצונם דרך מפעל המקדש והקורבנות אותו על גביהם הוא עומד בבית השלישי. דרישת המלוכה היא דרישה למוקד כללי המרומם את רצון העם לקרבת אלוקים.

ולא יפוצו עמי איש מאחוזתו

ההפטרה נחתמת בהבדל נוסף בין הנשיא בבית השלישי למוסד המלוכה המוכר לנו. בשעה שמבקשים ישראל מלך, מזהיר אותם שמואל שאופיו של מוסד המלוכה הוא נישול הפרט מזכויותיו לצורך המפעל הכללי:

"וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ: וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ: וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת: וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו: וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו: וְאֶת־עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ: צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים: וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא־יַעֲנֶ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא" (שמואל א פרק ח פסוק יא - יח, יא-יח)

לדעה אחת, זכויות אלו של המלך הן חלק חיוני במוסד הממלכה, לדעה אחרת אסור המלך בפלישה זו לזכויות הפרט. כך או כך, זוהי הדרדרות כמעט מובנית בתוך מוסד הממלכה. אחד משיאי הדרדרותה של מלכות ישראל היה בנטילת כרם נבות על ידי אחאב. גם במלכות יהודה, אחד משיאי ההידרדרות של יהיויקים לפני החורבן היה שיעבוד העם לבניית ארמון מפואר.

נקודה זו היא כל כך יסודית בהגדרת אופי המלוכה עד שתיקונה מודגש כחלק מתיקונו של מוסד המלוכה העתידי.

"וְלֹא־יִקַּ֨ח הַנָּשִׂ֜יא מִנַּחֲלַ֣ת הָעָ֗ם לְהֽוֹנֹתָם֙ מֵאֲחֻזָּתָ֔ם מֵאֲחֻזָּת֖וֹ יַנְחִ֣ל אֶת־בָּנָ֑יו לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־ יָפֻ֣צוּ עַמִּ֔י אִ֖ישׁ מֵאֲחֻזָּתֽוֹ" (יחזקאל פרק מו פסוק יח, יח)

נחמיה, בתחילתו של בית שני, זורע זרעים ראשונים של תפיסה מחודשת זו של מוסד המלוכה. הוא נמנע מלממש את זכותו לגבות מס מיוחד מהעם "לחם הפחה", להפך הוא ונעריו משתתפים במשימת בניית החומה  המוטלת על הציבור:

"גַּ֞ם מִיּ֣וֹם׀ אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אֹתִ֗י לִהְי֣וֹת פֶּחָם֘ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּ֖חָה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי... וְ֠גַם בִּמְלֶ֜אכֶת הַחוֹמָ֤ה הַזֹּאת֙ הֶחֱזַ֔קְתִּי וְשָׂדֶ֖ה לֹ֣א קָנִ֑ינוּ וְכָל־נְעָרַ֔י קְבוּצִ֥ים שָׁ֖ם עַל־ הַמְּלָאכָֽה... וְעִם־זֶ֗ה לֶ֤חֶם הַפֶּחָה֙ לֹ֣א בִקַּ֔שְׁתִּי כִּֽי־כָֽבְדָ֥ה הָעֲבֹדָ֖ה עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה" (נחמיה פרק ה פסוק יד - יט, יד-יט)

הפטרת פרשת החודש

בשעריו של חודש ניסן, חודש בו נגאלנו על ידי משה רבינו. הדוגמא המכוננת לדמות של מלך-נביא-מחוקק. מלך שכל מהות הנהגתו היא רוממות רצונה של האומה אל האידאלים האלוקיים. אנו נזכרים בכך שמלך הוא מקור חרות ולא מקור שיעבוד. מקור רוממות ולא מקור השפלה. פסגת רצון ולא שיעבוד חיצוני.

כי לי בני ישראל עבדים. עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים .

ובנביא העלה ד' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר

אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ד' אלוקיהם ואת דוד מלכם

ופחדו אל ד' ואל טובו באחרית הימים

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.